שו"ת ברוך השם רמד

עד חוץ ממש עם השביל שעשה החתיכת זכוכית וכבר נתבשלה האווזא הזאת שקנה האיש הדראב עם הקורקבן וא"כ מה דינן של כל זה היינו דין השומן ודין הכלים של זה האיש ודין הכלים של כל אלו שקנו ממנה

הנה מקודם נברר עצם השאלה של זה הקורקבן הנה לכאורה הוי זה הדין של המחבר סי' מ"ח סעיף י"א אבל לאמת זה גרע התם הרי מפורש שהי' טמון ונבלע בעובי הקורקבן ונשאר כחצי אצבע מצד הכיס וגם מצד החוץ שלא היתה המחט אוכלת וגם אינו ניכר שום נקב לא לצד פנים ולא לצד חוץ. אז לדעת המחבר תולין להקל אחרי שע"כ א' מהנקבים נסתם ושוה הסתימה שלצד חוץ כמו לצד פנים ממש אז תולין לדידי' לתלות באורחא דמלתא דדרך הושט לבלוע ודרך שם נכנס עם האוכלים ואמרינן דיותר נכון לנו לומר שנסתם הנקב שבפנים אבל כאן שיש לנו תרתי לריעותא א' שהצד פנים נסתם לא ניכר בו שום נקב ואלו הצד שלחוץ נראה לגמרי נקוב רק אפשר על צד רחוק תאמר שנשאר משהו ולא יותר א"כ יותר עלינו לומר שניקב מחוץ והוי מחט בחלל הגוף. ב' הרי החוד שפונה לפנים מעיד שהלך מחוץ ולא בא מהכיס דאלו בא מהכיס האיך נתחב ברוחב למעלה וזה הוי סי'. דהגמרא ג"כ מחלק בש"ם בין קופא לגאו או לבר

סימן ס"ז

שאלה הי' בעשרה בטבת תרס"ד שהי' בגסה א' רק כוליא אחת ומקום כוליא השני' הי' כולו חלל ולא הי' ניכר שום רקבון ושום ליחה כלל ובריא לגמרי רק בלא חלב ובלא קרום ג"כ. והנה ע"ז לבד הייתי מחמיר דהגם דהדין ע"פ השכל הפשוט והסברא הישרה דכיון שאין רקבון ושום ליחה ולא ניכר שום צרורות דם וחולשה כלל משמע ברור דנחסרה מתחלת ברייתה אפ"ה בהאיך אנפין נאמר סברא שלנו נגד הלשון הכל בו והעתיקו המחבר סי' מ"ד סעיף ו' דבעינן רק שיהא כיס שלהם (הוא המקום הנעשה כעין גומא בעומק הירך) מלא חלב הרי דקדק מלא חלב דוקא. וכאן הי' הגומא ריקנית וכן המחבר שם מפרש דאם נמצא שם חלל ומקום ריק מעיד המחבר ז"ל דזהו ניכר שהי' לה כליות אלא שנימוחו וטריפה מי יכול ח"ו לעשות סימנים שלא נאמרו במחבר. וגם על סברת המהרש"ל שרוצה להתיר גם ע"י חולי כשאין נמצאת כלל וכלל משום דסובר דהטריפה הזאת חוזרת להכשירה. ג"כ קשה דכבר הט"ז והש"ך וכל האחרונים דחו דברי הרש"ל. ולכן הגם דבדרכי תשובה הביא בשם הדעת תורה להכשיר בהפ"מ חלילה לסמוך ע"ז וכאשר הערוך השלחן המקיל ביותר בעת מצוא ג"כ מסיים דלא נסמוך נגד כל האחרונים המשיגים על הרש"ל ולא כשו"ת יריעות אהל שהביא בפתחי תשובה וד"ל. רק הי' בדרך אחר כי חפשתי אח"כ בכל החלב שסמוך לזה הגומא ומצאתי כעין כוליא ממש קטנה בערך כחלמון ביצת תרנגולת ומראיה הי' כעין מראה הכוליא הגדולה אדום פתוך והי' סביבה כולה חלב ממש. וע"כ הכשרתי מצד תלתא ספיקות. ספק שמא פשוט סגי כענבה דזמנינו, דהי' בה ברור כשני ענבים ולא רק כענבה אחת והד"ת הביא בשם האמרי ברוך דסגי כענבה א' דזמנינו. השנית את"ל דבעינן עכ"פ כחצי ביצת תרנגולת. הנה יש ברור לומר דכיון דהי' מלאה בסביבותיה בחלב א"כ זהו הדין דמחבר דסעיף ב' דכל שמתחלת ברייתה נתקטנה אזי אפילו בפחות מפול וענבה כשרה וכאן לא הי' ניכר רקבון וגם לא הי' כווץ. הספק השלישי את"ל דשמא לא הוי זה כוליא כלל הגם דמראיה כעין כוליא עכ"פ לא דמתה לה לגמרי ותחיש לומר דאין זה כוליא. הרי ודאי לצירוף עכ"פ ודאי מהני דעת הרש"ל שהשו"ת יריעות אהל מסכים לו וכן התורת יקותיאל שהביא הדרכי תשובה. וכן יש לצרף דעת האחרונים דכיון שאין רקבון הוי סי' דלא הוי ע"י חולי ולכן הכשרתי השור תהלי"ת בבירור ויאכלו ענוים וישבעו

סימן ס"ח

שאלה הי' בפה. ו' אדר תרס"ד בהמה מקשה לילד וב' מעל"ע רצופים קשתה ולא יכלה לילד ושלחתי השו"ב והמשגיח וצויתי לחקור אצל הערל המוכר וסיפר שבזמן קרוב זה כשלשה ימים בא באהאיי א' וקפץ עליה להרביעה ונפלה על הארץ תחתיו מחמת עליית השור זכר ההוא ומזה ניכר כי הומת העובר בתוכה. ובחנו המשגיח והשו"ב את הילוכה והעידו לי שהלכה כדרכה ערך שלשים אמה ויותר כמו הילוך יפה ממש רק כי ניכר הי' קצת מההילוך שלה כי היא הולכת בכבידות כמו הבהמה שמלאה משא כבידה אבל בלי שום צליעה ובלי שום נענוע באיבריה רק כאינה בריאה לגמרי ושחטוה והי' פרכוס כד"ת ומצאו בה שני עגלים יחד שכבר מלאו ימיהם ללדת. ונשאלתי מה דינה של הבהמה. והשבתי כך. הנה ידוע דבהמה המקשה לילד הגם דהוי חולשה אבל לא הוי שום איסור להטריפה עבור זה לבד וכדאי' בתפארת ישראל על משניות חולין ריש פ' בהמה המקשה דמחמת זה שאינה יכולה לילד ממהרין לשוחטה שלא תמות א"כ הוי כשאר חולה מסוכנת שמכשירין בפרכוס בלי שום פקפוק. ורק החשש הכא יהי' מחמת הגדת הערל שאומר שע"י שעלה עליה זכר נפלה תחתיו על הארץ דנחמיר ע"ז לומר דהוי כהפילוה אחרים דאפילו פחות מי"ט חוששין ועוד נחמיר לומר דההילוך הזה שהי' בקצת היכר כעין כבידות לא הוי הילוך א"כ יש לפי"ז לכאורה להחמיר. אמרתי דהגם דאמת נכון הדבר דכתוב בספר ערוך השלחן סוף סי' נ"ח דהילוך אפילו בלא צליעה רק דהליכתה בכבידות ג"כ לא הוי הילוך יפה אפ"ה כאן יש להכשיר. א' דהא הנוב"י מ"ת סי' י"ז כתב דזה שהעכו"ם אומר שנפלה לא חיישינן דלהשביח מקחו אומר כן יעו"ש וכן הביא הנוב"י הזה גם היד אפרים על היו"ד סי' נ"ח ש"מ דפוסק כדבריו דכל שהיהודי לא ראה שנפלה לא חיישינן. וה"נ הא היהודים לא ראו רק מה שהנכרי מפטפט אין חוששין לדבריו. ועוד הלא גם אם נאמין לדברי הנכרי ג"כ הא הוא הפה שאסר הוא הפה שהתיר דהא הוא אומר רק שהבאהאיי רצה להרביעה ואיך הוי זה נפילה דהא דאמרינן בש"ס חולין נ"א דהזכרים המנגחין היינו זה את זה דוקא אז בנפלה לארעא חוששין דהסבר הסבירו הפוסקים דאע"ג דידעי דרוצין להפילה אפ"ה לא הוי כשור בבית המטבחים משום דהתם אית לה מידי למיסרך וכאן מחמת דרוצה להפיל חבירו אינו נועץ עצמו כ"כ א"כ דוקא כשיש לו רצון לנגח בחזרה לחבירו אז אינו נועץ אבל בעלה עליה זכר והיא נרבצת תחתיו אז היא יודעת שפיר דרוצה השור לעלות עליה ושפיר נועצת עצמה בכל יכולתה ואיננה באה לריסוק איברים כיון שיודעת דרוצין להפילה. כאשר תראה זה היטב שם ביו"ד סי' נ"ח בט"ז ס"ק ט' ובש"ך ס"ק י"ב. וכאן כיון דהשור הבאהאיי עלה עליה כשעמדה על הקרקע הרי יש לה מידי למיסרך ודאי נעצה עצמה ואמדה נפשה שלא תבא לריסוק איברים. ובפרט בכה"ג שהזכר משתוקק לה הרי אין מכווין לנגחה ולדוחפה אדרבה הוא בא עליה בנחת ורוצה שתעמוד כמובן לא יכוין להפילה כלל. אין זה כלל בשם נגיחה. ואפילו להפרי תואר סי' נ"ח ס"ק י"ט דחושש אפילו לא חזר ונגחו להראשון הוא עצמו מסיים דבעינן שיפילו בבת אחת ובכח דוקא ואשר זה לא שייך בעת בואו עליה לרביעה דאז אינו דרכו כלל של הרובע לכווין להפילה בבת אחת ובכח. כי לא להפלה ולנגיחה בא מעיקרא להפרה ורק לקירוב בשר בא פשיטא ופשיטא דלא הפילה בבת אחת בכח רק היא מעצמה שרצתה להשמט ממנו הרביצה תחתיו מנפשה ורצונה ולא מחמת השור הזכר בא לה כלל וכלל א"כ אין כאן גם זכר ענין הפילוה אחרים כלל ובאמת חידוש לי שלא דברו בשום ראשון ואחרון בשום מקום שום רמז דרמיזה שע"י שיהי' רביעה עליה יהי' חשש הפילוה אחרים ש"מ דזה פשוט להם דאין כאן חשש כלל וכלל לנפילה ובפרט