שו"ת ברוך השם רמג

רחוק הרבה מהגוף אין שום קפידא כלל להוציא האבר אל מקום הגוף. ומאן דקפיד בזה הוא מן המתמיהין. ואדרבה איכא קצת חשש להיפוך ע"פ מה שמצינו בטיטוס הרשע שדימה בדעתו הרשעה שיבדרוהו וכו' כדי שלא ידונו אותו עיין בש"ס (גיטין דף נ"ו ע"ב) א"כ מי שיקפיד בזה הא יש לחוש פן מדמה ג"כ כזה ח"ו. אבל אנחנו מאמינים בני מאמינים אין שום חילוק כלל ובודאי נידון כל היכא דאיתי' ובבוא עת התחיה אי"ה בקרוב יעמוד כל הגוף ויתקבצו כל האיברים למקום אחד. ועיין במעבר יבוק ועיין גם בס' חדש שו"ת פאת השדה לסי' נ"ו) שנשאל ג"כ בכגון זה והורה כמ"ש. ה' יזכנו במהרה לביאת משיחנו ויבולע המות לנצח ויקיצו שוכני עפר ונעלה לציון ברנה

סימן ס"ה

ע"ד השו"ב שנשבע בשבועה חמורה במי ששמו רחום שלא ישתה כלל שום משקה המשכר. ואם ישתה תהא שחיטתו אסורה כנבילה וטריפה. ושוב עבר ושתה אם יש להעבירו הנה ידוע שהחשוד על השבועה כשר על השחיטה. וזהו כלל גדול. והיש"ש הביא זה (בפ"ק דחולין סי' ח') בשם הרשב"א על מי שנשבע שלא לצחוק. ועבר וצחק. דלא נחשד בזה על השחיטה. דכלל גדול הוא מומר לדבר א' לא הוי מומר לכל התורה כולה. וע"א נאמן באיסורין וגם רשע נאמן. וכן מבואר בהדיא בשו"ת תפארת צבי המובא ביד אפרים במי שנשבע שלא לשתות ועבר ושתה עיי"ש. והנה אע"ג דלכאורה י"ל דהא מה לי אוכל נבילות לתיאבון או אוכל דבר שאוסר על עצמו בשבועה כנבילה. אך באמת זה לא שייך כלל לנבילה דהתם איסורא אחפצא הוא אבל הכא איסור גברא הוא. ועיין (ריש נדרים דף ב' ע"ב) אך עדיין י"ל דכיון שהוציא בפירוש שאם יעבור תהי' שחיטתו אסורה כנבילה ואח"כ שתה א"כ הוי ממש כאוכל נבילות לתיאבון. אמנם בשו"ת שואל ומשיב (מהדו"ק ח"א סי' נ') כתב להדיא דאעפ"כ לא הוי כאוכל נבלות לתיאבון. דהא עכ"פ הרי שחט בסכין כשר. רק שעבר על מימרא דרחמנא והרי זה לא משמע לאינשי שיהי' כאוכל נבלה גמורה עיי"ש שפסק כן להלכה. אולם עדיין מוכרח לבאר דלכאורה קשה מההלכה המפורסמת בפשיטות (יו"ד סי' א' סעיף י"א) בקהל שהטילו חרם שלא ישחוט רק טבח ידוע ועבר אחר ושחט דשחיטתו אסורה דהוי כחשוד לאותו דבר. אבל באמת לא דמי כלל. חדא דגם שם לא כתב הרא"ש רק ששחיטתו אסורה והיינו ודאי קודם שיענישו אותו. אבל לא כתב שם דפסול לעולם. וא"כ י"ל דאם יענישוהו שיתנו לו העברה על איזה זמן סגי בזה. ועוד י"ל והוא העיקר. דהנה הפוסקים נתקשו מאד בדברי השו"ע בזה. וביאור הענין הוא דהתם הרי הקהל תיקנו בפירוש שלא ישחוט שום אדם רק בתנאי כזה. וא"כ י"ל דהוה כמו שאמרה תורה שלא ישחוט רק בסכין בדוק. ולכן אם עבר הרי עבר בענין השחיטה ממש. שהרי הקהל אמרו שלא ישחוט והוא שחט. אבל אם להיפוך שהקהל היו אומרים שפלוני יעשה כך. ואם לא יעשה ככה תהא שחיטתו אסורה א"כ גמר דבריהם ששחיטתו אסורה היא רק עונש שלהם אם יעבור ולא יעשה. ואז אם יעבור ודאי לא יהי' חשוד לאותו דבר וזה ודאי ברור ואמת בס"ד

וא"כ ה"נ בנ"ד אם הי' נשבע השו"ב שלא ישחוט כלל, אך אם לא ישתה שום משקה שחיטתו תהא מותרת. אז הי' מקום לומר שנעשה חשוד לאותו דבר. פי' דהא עיקר שבועתו היתה אז בענין שחיטה שלא ישחוט והוא שחט. אבל בנ"ד שהוא נשבע שלא ישתה. א"כ אפילו אם עבר ושתה מאן דכר שמא דשחיטה בשבועתו. דהא עיקר שבועתו היתה שלא ישתה ואיך שייך לומר דחשוד הוא לשחיטה. דהא חשוד רק לשבועה. וכללא רבתי בידינו דהחשוד על השבועה. לא נחשד על השחיטה דיותר קיל שבועה שהוא בודה מלבו. מאיסור נבילה שמושבעין ועומדין כל ישראל ע"ז. ומה שסיים שאם ישתה תהא שחיטתו אסורה כנבילה. הא זה לא הוי עיקר השבועה רק עונש על השבועה שענש א"ע. א"כ הרי לא עבר על שחיטה רק על עונשו. ואין זה דומה כלל לתשו' הרא"ש שבשו"ע שם. ויש לבאר זה בקיצור. דכיון שהתחיל לישבע על השתי'. אין זה חשוד לענין השחיטה. משא"כ בתשו' הרא"ש עיקר התקנה הי' ראשיתה שלא ישחטו בלתי בתנאים הידועים. ולכן העובר הוי כעובר ממש בענין השחיטה. ודבר זה מבואר להדיא בשמ"ח ובתב"ש ובפר"ח ובנוב"י (מהד"ק חיו"ד סי' א') שכתב שם דכיון שתיקנו בענין השחיטה. הוי כחשוד לאותו דבר. משא"כ היכא שהתחיל בשתי' אין זה חשוד לאותו דבר כלל. ובעי רק העברה ולא יותר. וזהו ממש כסברת הנוב"י שם שכתב וז"ל וכן כאן אם תקעו כפם שלא לשחוט בלתי בתנאים ידועים ועברו ושחטו. כיון שעברו על התקיעת כף בענין השחיטה הי' מקום לומר שנקרא חשוד לאותו דבר. אבל השתא שלא תקעו כף שלא ישחטו אלא שלא יכשירו הבהמה עד שיניחו סימן. וא"כ מה ענין שחיטה לזה השחיטה בהיתר היתה עכ"ל עיי"ש. וא"כ ה"נ מה ענין שחיטה לאיסור השתייה. הא השחיטה בהיתר היתה. וכן מדויק נמי בלשון התבו"ש (סי' ב' סעיף כ"ב) שבהפ"מ גם אם היתה השבועה בענין השחיטה ג"כ לא הוי חשוד לאותו דבר. ומכ"ש בכה"ג הרי גם באין הפ"מ לא הוי חשוד. והנוב"י סיים שם דאף שהשוחטים ראויים לעונש ולהעביר אותם מכאן ולהבא אם לא יקבלו תשובה. אבל למפרע אין לאסור עכ"ל. וה"נ בנ"ד שראויים השוחטים לעונש ולהעבירם אם לא יקבלו תשובה. אך אם יקבלו תשובה סגי בזה בלי ספק. וזה ברור

סימן ס"ו

שאלה. עשרה בטבת תרנ"ה לאשה א' שחטו עשרה אווזות ומכרה הדראבעם והשומן מכולם השאירה אצלה וטגנה כל השומן מהעשרה אווזות ביחד בכ"א ודרך המוכרים דראבעם שלכל דראב נמכר גם קורקבן שלו והיא אומרת שזוכרת שלכל דראב נתנה קורקבן שלו ולא החליפה לתת איזה קורקבן מאווזא אחרת לדראב אחר אבל עכ"פ הא י"ל דמדל"ר לאו אדעתי' כי להקונה וכן להמוכר אין נ"מ כי הרי נמכר במשקל וד"ל והרי המוכרת לא ראתה שום ריעותא בשום קורקבן ולא בהאוזות כלל הרי יש לחוש שמא החליפה. והנה השומן מכל העשרה אחר הטיגון בעודו הי' רותח שפכה כולו לתוך כלי א' גדול שהי' ג"כ שם הרבה שומן מארבעים וחמשה אווזות והי' כבר קרוש שפכה עליו מלמעלה ג"ז השומן הרותח ואינה יודעת אם נתחמם השומן דלמטה ונמס ונתערב או לא. ובסה"כ עתה שם שומן מחמשים וחמשה אוזות ביחד וידוע שישנן אוזות שהעורות השומן שלהם הרבה במשקל ויש אוזות שרק מעט שומן ואין סברא שיהיו כולם שוים בזה זה לא במציאות כמעט. והנה איש א' בא והביא לפני קורקבן א' מהנ"ל שבעת אכלו הרגיש בפיו שיש שם דבר חד ולקחו מפיו ומצאתי חתיכת זכוכית א' שתחוב בעובי בשר הקורקבן וניכר שמחיים הי' כי הי' נרקב סביב הזכוכית והנה בהחתיכת זכוכית יש צד א' שיש בו חוד דק מאוד כחודו של מחט וראש השני רחב כחצי רוחב אצבע ואשר אם ניקב ונתחב ברור שהי' הולך בראש החד דייקא ולא בראש השני הרחב אבל הקופא החדה הולך כלפי הכיס של הקורקבן לפנים והקופא ראש הרחב לחוץ ממש ורק קרום דק משהו כיסה אותו וקרוב לומר דאם היו מביאין הקורקבן קודם הבישול היו רואין בעין שרק הי' כקרום שעלה מחמת מכה אך מחמת שהי' כבר בפה ובין השינים אינו ניכר אבל עכ"פ זה רואין שלצד הפנים נשאר הרבה בשר בלא שום ריעותא ובלי שביל כלל ואלו הצד שלחוץ היא לגמרי