שו"ת ברוך השם רמב

הלכה ט"ו וט"ז) והוא מפורש במשנה (פ"ג מ"ד דמדות) לפי שהברזל מקצר ימיו של אדם והמזבח מאריך אינו בדין שיונף המקצר על המאריך. ועיין נמי במפרש (לריש מס' תמיד דף כ"ו פ"ב בד' זיטאמיר) שהביא זה הנ"ל בשם המכילתא. הוסיף המכילתא בלשונו שהמזבח מטיל שלום לא יבוא עליו כורת ומחבל עיי"ש סוף יתרו ועיין (מס' שמחות פרק ח') שמובא שם מאמר זה באריכות יותר. ודברי רש"י ז"ל (סוף פ' יתרו) הם לקוחים מהמסכת שמחות. וא"כ מפורשים הדברים שאסרה התורה כל ברזל שבעולם שלא יונף על המזבח אף שאפשר הי' לקחת ברזל שלא הרג עוד מעולם. אפ"ה כיון שהוא מזה המין שיכול להיות כורת ומחבל ח"ו. מאסו הקב"ה מלהיות מצורף אל דבר שבקדושה. א"כ ק"ו לאותו הסייף שהרג את האיש הזה הנהרג. כ"ש שהוא שנאוי ומאוס לו בתכלית שנאה. ולכן אסרה התוספתא לקברן עמו ואע"ג דמצינו (ביו"ד סי' שס"ד סעי' ד') שקוברין את הנהרג במלבושיו כדי להעלות חימה ולנקום נקם היינו רק במלבושיו שלו אבל לא בכלי ההריגה. משום ששנואים ומאוסים להנהרג ולא רק משום שמזכירין לו חטאיו כנ"ל פשוט

ואחרי שבררנו ת"ל כל זה. הלא מאד יומתק לנו סברא קצת עכ"פ דלכן ודאי אם אפילו נימא דלא בדיוק עשו המוכי שחין (כתובות דף כ' ע"ב) שהיו קוברין איבריהם מחוץ לביה"ק. ורק שלא היו מקפידין. אבל יכול להיות נמי שהיו קוברין גם בביה"ק וכאשר מצינו לר' מאיר בתוך חמשים אמה הנה י"ל לפענ"ד דבר חדש בעזה"י דעד כאן לא הקפידו רק אם היו אח"כ מתרפאין. אז לא הי' האבר הנחתך שנאוי בעיניהם כל כך. אבל כה"ג בנידון הנפטר שאנו עסוקין בו. הלא ידענו היטב שמזה הכאב של האצבע נתחלחל ונחלש כל גופו. וסופו הוכיח על תחלתו כי מת מאותה החולשה ממש. הרי כה"ג ודאי שנאוי ומאוס הוא האצבע בעיני הנפטר. שהאצבע הי' סיבת מיתתו ופטירתו מן העולם ר"ל. א"כ לפ"ז הרי יש סברא דגם אם האבר לא הי' נקבר כלל מקודם. והיו באין לשאול אם יש לקוברו עם המת ביחד הי' ג"כ סברא מן הדין לפסוק שלא לקבור אתו ביחד. רק בתפיסתו עכ"פ רחוק ד' אמות מקברו. וא"כ כ"ש עתה דממילא איתרמי מילתא. וקברו את האבר קודם פטירתו. והוא נקבר במקום רחוק ממילא. לית דין צריך בשש. דבפירוש איסור גמור הוא להוציא את האבר ולקבור עם המת בקברו. וינוח בשלום על משכבו. וידעתי כי גם המפקפק יודה בעזה"י על כל דברינו כי בנוים המה על דרכי האמת והצדק

ומצאתי עוד כעין רמז ראי' על זה ממה שהובא ברש"י (קידושין דף ס"ט ע"ב) ובתוס' (יבמות דף פ"ו ע"ב) על פסוק ואקבצם (עזרא ח') שהלוים לא היו כשרים משום שהיו קצוצי בהונות והוא מדברי המדרש שוחר טוב (תהלים קל"ז) שנבוכדנצר דרש מהם שישירו לע"ז שלו כדרך ששרו בביהמ"ק. עמדו כולם ושלטו בעצמם ונטלו אליוני (פי' בהונות) ידיהם לתוך פיהם ומרצצים אותם עכ"ל המדרש. וכן הגירסא בילקוט תהלים שם. ואם נאמר שיש קצת קפידא שהאבר הנחתך יקבר עם בעליו כשימות. א"כ למה רצצו אצבעותיהן. ולמה לא קצצו אותם בלבד ולהסמינם אצלם עד עת מצוא זו קבורה. ונהי דודאי שעשו בזה כדין במה שחבלו בעצמם לצורך הגדול הזה. אבל עכ"פ למה רצצו אותם. והלא גם בלא"ה כששאלם נבוכדנצר הרשע על זה. השיבו לו הלוים משום אימת המלכות שהיו כפותין ונקטעו אצבעותיהן ע"י הכפיתה כדאיתא במדרש שם. א"כ היו יכולים לומר כן גם כשהיו מטמינים הבהונות אצליהם. אלא ודאי מוכחא דאין קפידא כלל שהאבר הנחתך יוקבר דוקא עם כל הגוף. וא"כ גם אחר הפטירה אין שום קפידא שיהי' קבור עמו יחד. ומקרוב נדפס שו"ת דברי יעקב להג' הר' יעקב שור. והס' הזה נחמד להשכיל בדבריו היקרים. ושם (סימן י"ג) הפלא לתרץ קושית התוס' (בסנהדרין שם דף מ"ו ע"ב) ד"ה קבורה דמה איבעיא להו אי משום בזיונא הא ודאי משום כפרה הוא עיי"ש. והסביר הדברי יעקב דהאיבעיא שבגמרא הוי רק אם יש נמי סברת בזיונא. או רק משום כפרה לחוד. אבל זה ודאי דסברת כפרה היא העיקריית לכ"ע עיי"ש בדבריו. והלא ידעינן מפירש"י שם דמהו ענין הכפרה. שהרי מביאין את הנפטר בתחתיתו של קרקע. עיי"ש וא"כ אחרי שזה הוא עיקר ענין הקבורה. שוב אין נ"מ כלל בנ"ד במה שהאצבע קבור במקום אחר. דהא העיקר הוא רק שיקבר כדי שיהי' לו כפרה. אבל מקום קבורתו ודאי אינו מעכב כלל בין הכא בין התם

ובזה שנתבאר לעיל לענין שאין קוברין הסייף וכדומה עם המת. יש להסביר בזה וללמד זכות קצת על מה שנהגו בכמה מקומות כי כשמתה אשה מעוברת ר"ל מרעישין ומאיימין על הנפטרת ר"ל. שתלד אחר מותה את הולד. וכל האחרונים צעקו על זה ככרוכיא. מאין יצא להם לנהוג כן ומקור הדבר הוא בשו"ת שמן רוקח. ועיין מה שהאריך בזה נר ישראל מרן הרי"ש מלבוב ז"ל בהגהותיו יד שאול ביו"ד סי' שס"ד ועיין גם בשו"ת השיב משה ובשו"ת רמ"ץ (חיו"ד סי' פ"ה) שהאריך בזה למעניתו. ותכלית דברי כולם כי אין לזה יסוד חזק. ולבטלו ג"כ אי אפשר. אבל לפי מ"ש יש מקום גדול להסביר בזה דכיון דחזינן מהתוספתא המפורשת שהדבר שגרם להמת שע"י אותו הדבר היתה סיבת מיתתו אותו הדבר אסור לקבור עמו. משום שאין לו מנוחה בקברו. אם מונח אצלו בסמוך לו אותו הדבר שמת על ידו. א"כ הא מובן מאוד דאחרי שסיבת מיתת המעוברת היתה ע"י לידתה. הרי ודאי שהולד הוי הגורם לזה. והוא כרודף אחריה. ולהכי אף שעדיין הוא בתוך בטנה. אין להביט כלל על זה. וראוי לעשות כל טצדקי דאפשר. ולהוציא ולדה מבטנה. והכוונה היא כדי לקבור הולד. ואף שיהי' מת אפ"ה יקברו אותו בפ"ע. ולא בקברה. והכל כדי שלא יהי' קביר עמה יחדו. ודו"ק. וזהו כדברי שו"ת הרמ"ץ שם דהיכא שהי' מיתתה ע"י חולשא בעלמא. ולא ע"י לידה. ודאי דאז אין שום מקום לעשות כזה ח"ו כי אז הרי הולד לא גרם כלל מיתתה. וגם היכא שמתה על המשבר ומחמת לידתה שאז המנהג יסודתו בהררי קודש. אבל מ"מ יזהרו שלא יקברו אח"כ את הולד עמה על ידה כמנהג הנהוג. כי זה הוי ודאי תרתי דסתרי רק יקברו אותו בפ"ע

והן אמת דהא לכאורה עדיין יש להביא ראי' להיפוך קצת. מהא דאמרו (סוטה דף י' ע"ב) הני תמניא זימני בני למה ותירצו שבעה דאסקיה משבעה מדורי גיהנם. וחדא איכא דאמרי דקריב רישי' לגבי גופו. ואיכא דאמרי דאייתי' לעלמא דאתי ופירש"י שם שהי' ראשו מושלך רחוק מגופו וקירבו עכ"ל. הרי דיש חד מ"ד דדוד המלך ע"ה הקפיד על בנו שיהיה הראש קרוב להגוף. א"כ אפשר להוכיח מכאן שיש להקפיד שיהי' כל הגוף דוקא קבור יחד בשלימות אמנם באמת אין מכאן שום ראי' כלל חדא דהתם הי' עדיין קודם הקבורה. וכמבואר בחי' אגדות שם שהראש הי' מוסבך בין האלה וכמבואר כן להדיא בפסוק (ש"ב י"ח) א"כ בנידון כזה איך אפשר לחלוק כיון דאפשר לקבור כל הגוף יחד במקום אחד ודאי דנכון כן וכמ"ש לעיל. ועוד דהתם היתה הראש בפ"ע שזהו עיקר גוף האדם וכל הגוף בפ"ע א"כ אין שום שלימות לכל אחד מהם דגוף בלא ראש או ראש בלא גוף לא נחשב כלל. אבל בנ"ד שהוא רק אבר אחד מהרגלים ודאי י"ל שאין קפידא כלל. ועוד דהתם נמי רק דהע"ה קפיד על זה ש"מ דכ"ע לא קפדי בזה. דאל"כ מאי רבותיה דדוד. ומלבד כל זה הא יש שם איכא דאמרי דאייתי' לעלמא דאתי והיינו דעת רבנן דרק ר"מ בלבד סובר דאין לו חלק לעוה"ב. עיין בתוס' שם (ובכתובות דף ק"ד ע"ב) ריש פ' שני דייני גזירות א"כ מאן דדרשי הכי לית להו שום ילפותא דקריב ראשו לגופו במקום אחד. א"כ זהו ודאי ברור דבאבר אחד וגם נקבר כבר