שו"ת ברוך השם רמא

ע"ב) דאע"ג דהטעם הוא משום תקלה. אפ"ה הוי קבורתן מצוה. כשם שיש מצוה מפורשת על הנך דברים הצריכין שריפה שישרפו. כן יש מצוה על הדברים הצריכים קבורה שיקברו. ועיין בתוס' נזיר (דף מ"ה ע"ב) ד"ה מפני וז"ל לא נתפרש מנלן ששער נזיר צריך קבורה. משמע דעל השאר ידעינן שפיר. ועיין בתפארת ישראל במשנה דתמורה (פ"ז אות כ"ד) שכתב דתנא ושייר. ומאי שייר. מת. ש"מ שיש השתוות בינם. ובאמת יש לי להאריך בזה בעזה"י אם כל הנקברין הוי קבורתן מצוה מה"ת או מדרבנן. אחרי שהטעם הוא משום תקלה. ועיין בקונטרס אחרון להרב מלאדי ז"ל (או"ח סי' תמ"ה). אבל עכ"פ מדחזינן דלהנקברין אין מועיל שריפה לכתחלה. וצריך דוקא קבורה. ועיין בפתיחה להפמ"ג להלכות בשר וחלב. ד"ה הנאה כיצד אע"ג שיקבור האפר אח"כ ודו"ק. ועיי"ש בתוס' דתמורה הסברא שבהנשרפין כין דמצותן רק שריפה לכן אחר שנשרפו נגמרה מצותן. ולכן אפרן מותר. אבל הנקברין אפרן אסור. דהרי לא הטעין "הכתוב לשורפן משיך איסורייהו. משמע נמי מדבריהם. דהא דנקברין הוא מטעם שהטעין "הכתוב. הרי מחמת שכן הוא מצותן מה"ת לקיים בהן מצות קבורה ודו"ק. ואדרבה בפשיטות מוכח כן דהא בהא תליא דלמה הנקברין לא ישרפו. דאין לומר דרק משום דאפרן אסור. ויבוא לתקלה ליהנות מאפרן. הלא אם לאו מצות הקבורה דוקא הא אדרבה נימא לאידך גיסא. דלמה אפרן אסור. כיון דלהתוס' הא דאפרן אסור. הוא רק משום מדהקפידה התורה רק לקוברן ולא לשורפן לא נגמר מצותן. ומשיך איסורייהו לעולם. והלא נימא שכל הנקברין ראוין לשרוף. ואדרבה אפרן יהי' מותר. ומשום זה גופא רשאין לשרוף כל הנקברין אלא ודאי דזהו מצוה גמורה. שאלו יהי' נקברין דוקא. ולא סגי בלא"ה. ומשום זה יצא לנו הדין שאפרן אסור. ולכן שוב אמרינן דכל הנקברין לא ישרפו. א"כ הרי מוכח דמצות קבורתן היא מ"ע כמו מצות שריפה בהנשרפין ודו"ק

אך לעניננו אין מזה נ"מ כל כך. דאיך שיהיה דמצות קבורת כל אלו הוא רק משום תקלה. משום דאיסורי הנאה נינהו. וחייבין לקוברן כדי שלא יבואו ליהנות מהם. אבל היעלה על הדעת לומר שיש חיוב לקבור בב"ח. או שאר כל הנקברין דוקא במקום אחד. ולא יקברו חלין במקום אחד וחצין במקום אחר. וא"כ מזה נידון נמי על קבורת אדם המת ר"ל. שג"כ אין חילוק. ולולא דמסתפינא אמינא דאפשר קצת לומר דלהכי סובר הר"מ ז"ל בס' הי"ד דמצות קבורת מת היא רק מ"ע מדבריהם. דכיון דהא מת נמי אסור בהנאה מה"ת. דילפינן שם שם מעגלה ערופה. ולכן כשם שכל הנקברין י"ל דרק מדרבנן הוא משום שלא יבואו לידי תקלה. ה"נ במת כיון דבזה שוה לכל הנקברין שאסורין בהנאה. אך עכ"פ גם לפי האמת דקבורת מת לא דמי להן. דקרא מפורש עליו קבור תקברנו. אבל עכ"פ איזה קפידא יש בקרא הזה שנהי' מוזהרין לקבור את כל המת במקום אחד דוקא. וגם במת מצוה אם המצא ימצא חצי גוף במקום אחד, וחצי גוף במקום אחר. אין זכר כלל מכח המצוה שיש קפידא שנקברנו בקבר אחד ממש. רק שזה א"צ לפנים. כיון שהמת לפנינו. ואפשר לקוברו במקום אחד. למה נחלקנו לשנים. אבל בדיעבד ואיתרמי מילתא שנהרג אדם בידי מרצחים. וחתכוהו ומצאו מתחלה מקצתו במקום אחד. וקברו המקצת במקומו. דקיי"ל מ"מ קנה מקומו. ושוב מצאו השאר. אז ודאי דאין חיוב מה"ת כלל להקפיד שיוליכו את השאר למקום הקבר הראשון. כדי לקבר כולו במקום אחד. אלא רשאין מכח המ"ע דקבור תקברנו לקבר את השאר במקום שמצאוהו. ואף שישאר מקצתו קבור כאן ומקצתו במקום אחר אין קפידא כלל. דהא עכ"פ נתקיימה המ"ע דקבור תקברנו בכל פרטיה כהלכה. כנ"ל פשוט ועיין עוד שם ובסנהדרין) דאיבעיא להו קבורה משום מאי משום בזיונא. או משום כפרה. ועיי"ש בפירש"י. וזה פשוט דשוב אין שום טעם חוץ מטעמים הללו האמורים בש"ס. דאי הוי נמי טעמא אחרינא. איך אמרינן התם דנ"מ בזה אי אמר דלא בעינא דליקברוהו לההוא גברא. דלטעמא דבזיונא אין שומעין לו. ולטעמא דכפרה, שומעין לו. ואכתי איך נוכל לומר דלטעמא דכפרה שומעין לו הא איכא עוד טעמא אחרינא ודילמא מההוא טעמא אין שומעין לו. אלא ודאי פשוט דאין עוד טעם אחר בזה. וא"כ לפי מה שפירש"י שם מהו בזיונא ומהו כפרה הא בין לטעם זה ובין לטעם זה ודאי דרשאין לקבור מחציתו במקום אחד אף שכבר קבור מחציתו השני מכבר במקום אחר דהא בזיונא ליכא בזה כיון שקוברין אותו. וגם כפרה איכא נמי בודאי. וא"כ כ"ש בנ"ד אשר האבר נקבר במקום שנחתך. והאיש בעצמו נסע לאתר דמיתבעי תמן ונפטר שם ונקבר כבר כהלכה איך ניחוש בזה כלל שנוציא האבר ממקומו. ובודאי גם המפקפק יודע כי כל דבריו בדוים ואין להם שום זכר ויסוד כל דהו כלל. עד שאין צריך בזה לשום אריכות דברים כלל. דהא בודאי מוכח מדין הקבורה ומן הטעמים שנאמרו בש"ס שאין קפידא כלל בדבר ואין בזה שום הפסד במצוה ח"ו כי הכל נעשה כהלכה. וא"כ למה לנו להוציא את האבר ממקומו שקבור שם ולהובילו בדרך שיהיה בזמן שמוליכין אותו בלא קבורה כלל. הא זהו ודאי היפוך המ"ע. ומה שנרויח שיהי' קבור כולו במקום אחד לא נקיים בזה כלל שום מצוה כל דהו. וגם למה לנו להרגיז את המת ממקומו שקבור שם בקום ועשה. ומוטב ודאי שנהיה בזה שב ואל תעשה. ומה שאמר איש אחד כי המת בא לו בחלום לומר כי דורש את זה האצבע שיקבר עמו יחד. אין דורשין אל המתים ובכגון דא כבר אמרו חז"ל כי דברי חלומות לא מעלין ולא מורידין

והנה בתוספתא (פ"ט דסנהדרין) תניא סייף שנהרג בו וסודר שנחנק בו ואבן שנסקל בה ועץ שנתלה עליו כולן טעונין קבורה ולא היו קוברין אותן עמו עכ"ל. ובש"ס (שם דף מ"ה ע"ב. ע"ז דף ס"ב ע"ב) איתא דכולן נקברין עמו. והקשה בסנהדרין שם מתוספתא זו. ותירץ רב פפא מאי עמו עמו בתפיסתו ופירש"י בד' אמות וכן פסק הר"מ פט"ו הל' סנהדרין ה"ט שאין נקברין עמו כהתוספתא. וא"כ ניחזי אנן נהי דהנך דברים דצריכין קבורה יש בהם טעם כעיקר מדאורייתא משום שלא יהא לו זכרון רע ח"ו וכן פירש הרמב"ם שם עיי"ש. אבל אכתי לא מיסתבר הדין של התוספתא שאין רשאין לקבור אותן עמו בקבר. טעמא מאי לא נתבאר וצריכין למימר ע"כ טעמא דמילתא ע"פ מה שהביא הרבינו ירוחם בשם ס' חסידים שאין קוברין שני שונאים זה אצל זה. משום שאין לו מנוחה על משכבו בשלום כשסמוך לו מי ששנאו בחייו אע"ג דשנאתו היתה בדברי הבל בהבלו של עולם וכנהוג ע"פ רוב דשנאת בני אדם וקנאתן היא רק שנאת חנם. דאילו היתה השנאה שנאה אמיתיית אשר מן הדין הי' ראוי לשנאותו א"כ הא רשע הוא וזהו מפורש בש"ס סנהדרין להדיא דאין קוברין רשע אצל צדיק. ול"ל לרבינו ירוחם להביא זה בשם הס' חסידים. אלא ודאי דרבינו ירוחם התבונן בפירוש שונא שבס' חסידים דהיינו גם שנאה שבדברי עולם. אפ"ה לא יקברו זה אצל זה. אך המחבר בשו"ע (יו"ד סי' שס"ב) סמך שני הסעיפים יחדיו זה לזה משום דלמד שסברת רבינו ירוחם וס"ח נובע מהאי דינא דהש"ס דכשם שאין קוברין רשע אצל צדיק וע"כ משום דשונאו כן ה"נ גם בשונא דעלמא. אבל עכ"פ זה ברור דהרי"ו והס"ח מיירי בשונא דעלמא. ולא בשונא בשביל התורה והמצות דהיינו רשע. ואפ"ה אין קוברין זא"ז שאין לו מנוחה בעלמא דקשוט. א"כ אפשר ודאי לומר דהיינו טעמא דהתוספתא נמי דכיון שע"י סייף הזה בא לו מיתתו. ודאי דהסייף הוא שנאוי ומאוס לו עד אין קץ. אף שהסייף דומם בעלמא הוא. ובלתי מניפו לא יחתך שום דבר אבל מ"מ הא כל עיקר הטעם שאסרה תוה"ק להניף ברזל על המזבח וברזל שנגע באבני המזבח פסלן כמ"ש הר"מ (פ"א מהלכות בית הבחירה