שו"ת ברוך השם רמ

בזה דאל יפתח אדם פיו לשטן. אלא ודאי דכיון דיש להאדם בזה אומדנא שוב אין חשש מהקדמת הפורענות ומתיחת מדת הדין ר"ל

ונשאר לנו לבאר עוד מה שנסתפקנו לעיל אם נהג ז' ימי אבלות ואח"כ נודע לו בבירור שמת אם יצא ידי חובתו בזה. שלא יצטרך לנהוג דיני אבלות מחדש. אך יש להקדים ולהאריך קצת דהנה קיי"ל כל הפטור מן הדבר ועושהו נקרא הדיוט. והנה קשה על זה לכאורה דהא מצינו בש"ס (קידושין דף ל"א ע"א) דגדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה. ומשמע דרק מי שנצטווה גדול. אבל גם מי שלא נצטווה יש לו שכר מעט. אבל פשיטא דהדיוט לא הוי. דהו"ל לומר דמי שאינו מצווה ופטור מן הדבר שנקרא הדיוט. וכ"ש דאין לו שום שכר. וביאור דבר זה מתורץ היטב בחידושי הריטב"א לקידושין דף הנ"ל וז"ל דהא דאמרו גדול המצווה וכו' היינו היכא שלכל בני אדם המצווין בא הזמן מהמצוה. אז שפיר אם בא גם מי שאינו מצווה ועושה הרי הוא חפץ בלב שלם להיות מקיים ומשמש רצון הבורא. ע"כ יש לו קצת שכר. אבל היכא שלא הוי חיוב כלל לשום אדם הרי הא ליכא למימר דחביבין המצות עליו וא"כ עושה מעשה הדיוט. ולא שייך לומר עליו שם עושה רצון קינו כלל עיי"ש בדבריו. ועיין בשו"ת שואל ומשיב מהדורא רביעאה (חלק ג' סי' י"א) שהביא דברי הריטב"א הללו. ולפענ"ד הראיתי פי' מספיק לדברי הריטב"א בהא דקיי"ל שאם מל קודם שמנה ימים לא עשה ולא כלום וחייב להטיף דם ברית מחדש בהגיע הזמן. וכן אם יבוא אדם ויאכל מצה קודם הפסח או שיתקע בשופר קודם ר"ה מי פתי יאמר כי הקדים לדבר מצוה בזה. וא"כ לפ"ז הרי בנ"ד נמי אחרי שהמצות אבילות הא איננה מצוה הנוהגת בכל ר"ל בזה הזמן וגם עליו אין עדיין מצוה הרי א"כ הוי הדיוט ככל הפטור מן הדבר ועושהו שנקרא הדיוט. וא"כ איך ל י"ל שיצא במצות אבילות הללו. דהרי במה שהקדים לאכו מצה קודם הפסח לא נפטר בזה אח"כ בימי הפסח. אך באמת יש לחלק ביניהם. חדא דהתם בעת שאכל מצה ודאי לא נתחייב עוד. אבל הכא בנ"ד הא כעת נתברר שהאמת כן הי'. ועוד דהתם בעת שאוכל גם ע"פ דעתו אין שום חיוב עליו. אבל הכא הרי מצד הספק הוא עושה כן וא"כ אפשר דמלבד שאינו נקרא הדיוט בזה. אלא יוצא בזה גם ידי חובתו

אך באמת יש לדמות ולפשוט זה הדין מהא דמפורש ברמב"ן בתורת האדם ומובא בטוש"ע ליו"ד סי' ש"מ) ובש"ך (שם ס"ק ל"ט) שאם אמרו לו מת וקרע ואח"כ נודע לו שלא מת. ובאמת לא מת באותו הזמן. רק אח"כ. לא יצא ידי חובתו. כיון שבאותו הזמן לא הי' עליו חיוב עכ"ל. ומשמע בהדיא דרק מחמת שהאמת כן הי' שהי' חי באותו העת. אבל אם בטעות אמרו לו כן שהוא חי. ואח"כ נודע לו שבאמת מת היה. יצא י"ח עיי"ש. וא"כ ה"נ בנ"ד אם נהג מחמת ספק כיון שכן הי' אחרי כן האמת אפשר לומר דיצא י"ח. אע"ג שבאותו העת הי' באמת פטור על פי הדין. אבל לקושטא דדינא נ"ל לומר דלא יעשה אדם כן. ואי עביד לא מהני ולא מידי. דבשלמא במצות אחרות שאדם נהנה מהם ומצותן לשמח נפשו בהם. י"ל דכיון דכל אדם משתוקק לקיימן ולכן אע"ג שלא הי' אז חיוב ברור עליו לעשותן ועשאן קודם שנתחייב בבירור. מצד הספק. וכגון הקורא ק"ש של שחרית קודם שהאיר היום. ורבים אמרו לו שהלבנה מאירה. ורבים אמרו לו שהיום מאיר ובא. ואח"כ נמצא שבאמת האיר היום וכן ביום המעונן וקבל שבת וכדומה שהאדם משתוקק לזמן חיובו. התם אפשר לומר שיצא י"ח. אבל במצוה כזו ר"ל שכל אדם מבקש ומתפלל להשי"ת שלא יבוא עליו שום צרה כזו ר"ל. ולא יבא לעולם לידי מצוה כזאת. א"כ איך נאמר שכשהקדים לנפשו מצוה זו שרצה לקיים בזה מצות, השי"ת כהזריזין המקדימין למצות. דהא ודאי זה אינו אלא שרצה בזה לפרק מעליו עול אבילותו. שחשש פן בבואו לביתו וימצאהו מת. אז יתחייב לנהוג שבעת ימי אבלות. ולכן הסברא נותנת דבכה"ג שרצה לפטור עצמו ממה שיתחייב אחרי כן בודאי לא יצא ידי חובתו בזה ועיין (במגילה דף ה' ע"א) במשנה באלו אמרו מקדימין וכו'. והדר תני ובאלו אמרו מאחרין ולא מקדימין וחשיב שם ט' באב. ושם בש"ס מפרשינן טעמא משום דאקדומי פורענותא לא מקדמינן עיי"ש. וא"כ ה"נ בנ"ד ודאי דאין נכון לעשות כן. וגם מה שעשה הוא כדי להפטר בעת שיתחייב בודאי ולכן לא יצא י"ח בזה. ויבולע המות לנצח ונזכה לשמוח בבנין בהמ"ק ב"ב

סימן ס"ד

ראיתי לברר ההלכה במה שאירע אשר איש אחד חלה וחתכו לו אצבע מרגלו ר"ל. וקברו את האצבע בביה"ק כהלכה כמו שפסקתי להם. ואח"כ מת האיש ר"ל במקום אחר. ובא אחד ואמר שראה את המת בחלום. ורוצה שיביאו את האצבע למקום שנקבר גופו. כדי שיהי' כל גופו קבור במקום אחד. ונשאלתי על זה אם יעשו כן להוציא את האצבע ולהובילו אל המקום שנקבר שם גופו או לא. והשבתי כרגע ראי' מש"ס (כתובות דף כ' ע"ב) שאמרו שם דמוכי שחין קוברין שם את איבריהן. ולא חששו כלל שמא ימותו אח"כ במקום אחר. אך יען כי אברך אחד פקפק בדבר קצת אף שראי' ברורה ונכונה היא. מ"מ אמרתי אשיחה וירוח לי. דהנה לכאורה יש ראי' מוכרחת מש"ס (סוטה דף מ"ה ע"ב) פלוגתא דר"א ורע"ק היכא שנמצא ראש מת במקום אחד וגוף המת במקום אחר. אם מוליכין הגוף אצל הראש. או הראש אצל הגוף. הרי בהדיא לכאורה דיש קפידא בדבר לקבר כל הגוף במקום אחד. דאל"כ למה לנו להוליך כלל הא אפשר לקבר הראש במקומו. והגוף במקומו. אך באמת ליכא למישמע מהתם מידי. דהתם לענין מת מצוה קנה מקומו. שהוא מן העשרה תנאים שהתנה יהושע עם ישראל. עיין (ב"ק דף פ"א ע"א). וא"כ הלא אם יקברו כל אחד במקומו. יהיה הפסד לארץ שלא כדת. לכן יש הכרח לקבור כל הגוף במקום אחד. אך כיון דלא ידעינן איזהו מקומו הראשון. אם מקום הראש או מקום הגוף. פליגי בזה ר"א ורע"ק כל אחד כסברתו. אבל היכא שהי' הראש קבור בביה"ק זה והגוף בביה"ק אחר. מנא שמעינן לה שיהי' גם בזה פלוגתא. ומכ"ש באבר אחד בלבד בודאי זה לא מצינו

והנה מראש צורים נראה נא בתחלה ענין הקבורה. אם יש מקום לומר שיהי' חיוב וקפידא כה"ג. ומקור ההלכה הוא בש"ס (סנהדרין דף מ"ו ע"ב) רמז לקבורה מן התורה מנין. דכתיב כי קבור תקברנו. ואף שהש"ס אמר לשון "רמז אעפ"כ ודאי כן הוא האמת שהוא מ"ע מה"ת מפסוק הזה ועיין בחינוך (פ' תצא) שמנה זה מ"ע לקבור כל מת מישראל וכן כל מוני המצוות מנו אותו למ"ע. וזה הוא ג"כ פירוש לשון מת מצוה המוזכר בכמה דוכתי בש"ס לענין הלכות רבות דהיינו שיש מצוה לקבר אותו מחמת המצוה של הכתוב קבור תקברנו. ורק מי שיש לו קרובים החיוב חל עליהם ומי שאין לו קרובים הוטל החיוב על כל אחד מישראל. וביאור המ"ע היא לקבור את המת בקרקע בארץ ולא בארון בלבד. רק בעומק הארץ דוקא. וכמו שמפורש להדיא שם ובפירש"י ד"ה דליעבד וכו' עיי"ש. והשתא ניחזי אנן כיון דעיקר המצוה היא רק לקברו בארץ. מה לי אם יקברוהו במקום אחד. או בשני מקומות. ואם דלכתחלה ודאי אין לעשות כן. אבל אם כבר נעשה ודאי דשוב אין אנו חוששין לזה כלל. דהא שפיר קיימו המצוה וקברוהו בארץ כהלכה. והלא מצינו עוד כמה דברים הצריכין קבורה. ומפורשין (בתמורה דף ל"ג ע"ב) שור הנסקל ואינך וגם בהם הוי הקבורה מצוה. וכמ"ש הרמב"ם ז"ל בפי' המשנה שם עיי"ש. וכן משמע בתוס' (ע"ז דף ס"ב