שו"ת ברוך השם רלט

אז יודיעוהו תיכף למקום חנייתו. ואחר עבור איזה ימים ולא קבל שום ידיעה. ושלח מכתב שיודיעוהו תיכף. וג"כ לא השיבוהו. ושפט האיש בדעתו כי בודאי שמת אותו הקרוב. ולכן לא הודיעוהו שלא להוציא דבה. ונהג ז' ימי אבלות כהלכה. ואח"כ כשבא לביתו בתוך שלשים יום מצא כי האמת הוא כן. והנה יש להסתפק בזה. חדא אם ראוי להורות לכתחלה לעשות כן כל כמה שאינו יודע בבירור שמת. כי אולי חי וקים הוא. ואין לתלות בסיבה קטנה כזו על שלא הודיעו לו כי כמה תיבות יוכלו להיות בזה. ואיך אפשר להתיר לאיש להקדים פורענותא לנכשי' ר"ל. ועוד דאדרבה כשיקבל על עצמו מנהג ז' ימי אבלות אפשר שבזה גופא ימשוך עליו מדת הדין ר"ל. ושמא עד השתא חי הוא. ובזה יגרום לו שיתגבר עליו הדין. ועוד יש להסתפק אם באמת מועיל מה שנהג ז' ימי אבלות בספק. דכיון שמדין התורה אין לנהוג שבעה ימי אבלות רק אם נודע לו שמת. והכא הא נהג בעוד שלא ידע בודאי. א"כ לא מועיל לו מה שנהג וצריך לנהוג מחדש כעת כיון שהוא עדיין בתוך שלשים למיתתו ר"ל. והנה ע"ד הספק הראשון אם רשאי אדם להתאבל בעוד שלא ידע בבירור יש לפשוט לכאורה מהא דבעינן (בשו"ע יו"ד סי' שצ"ז) עדות דוקא לענין אבלות. הרי משמע דכל שלא הי' עדות המועיל ע"פ ד"ת אין מתאבלין. אך יש לדחות דאפשר דהתם אמרינן רק דאם יש עדות ברורה אז מחויב להתאבל. וכשלא נמצא עדות ברורה פטור מלהתאבל. ולא נוכל לחייבו. אבל היכא שהוא בעצמו רוצה להתאבל ואנן נאסור עליו ליכא למישמע מהתם מידי. אמנם יש לפשוט זה מתשובת הרא"ש (כלל כ' סי' ט') שהורה שאם אדם רוצה להתאבל על מי שאין מחויב להתאבל עליו כלל אין מוחין בידו. והרא"ש סיים שם דשפיר עבד. אך הרמ"א ז"ל (ביו"ד סי' שע"ד סעיף ו') הביא לשון הרא"ש רק אין מוחין בידו ולא סיים דשפיר עבד. וכן הכא אע"ג דאין מחויב להתאבל מ"מ אין מוחין בידו

אך לכאורה יש לדחות שאין מכאן ראי' כלל. דהא התם איירינן שרוצה להתאבל על מי שמת בודאי. רק שאין חיוב להתאבל עליו. ולכן שפיר נוכל לומר שאין מוחין בידו. כיון שחם לבו בקרבו גם על קרוב כזה. ובאמת י"ל דהא דמנו רז"ל רק שבעה קרובים שמתאבלים עליהם. אשר דבריהם נבעו מדין הטומאה המפורש בקרא שהכהן מטמא להם כמפורש בפ' אמור. י"ל דהתורה נקטה הני שבעה דוקא. רק לדחות הלאו דלא יטמא לנפש. בזה ודאי מה דגלי גלי. והם דוקא ולא אחרים אבל לענין אבילות אף שגם חז"ל לא מנו. רק אלו השבעה. מ"מ אפשר לומר דהיינו משום שידעו דרובן ככולם של בני אדם להצטער טובא רק על אלו השבעה ולא יותר. לכן לא מנו רק שבעה. אבל אם המצא ימצא איזה איש אשר יצטער הרבה ר"ל על מיתת קרוב שאינו מהשבעה המפורשים. וירצה להתאבל עליו למה לא מצי להתאבל. והרי הרא"ש גופי' הביא דדוד אכל סעודת הבראה על אבנר. אע"ג שלא הי' מהז' קרובים. והרי רבו נמי לא נמנה בין הז' קרובים. ואפ"ה חייב לקרוע עליו. ולכן שפיר כתב הרא"ש שאין מוחין בידו. אבל היינו דוקא על מי שמת ודאי רק שאינו מז' קרובים מהני אמירתו ודעתו שחביב עליו ממש כגופו וכקרוביו. וכעין זה מצינו (בשבת דף קי"ט ע"א) דאמר מר בר רב אשי פסילנא לי' לצורבא מרבנן לדינא דחביב עלי כגופאי. והוה לו כמו קרוב ופסול לדין. ואע"ג דמימרא זו לא הובאה בפוסקים להלכה. אבל עכ"פ מצינו דרב אשי אמר כן בהדיא. וביותר יובן סברא זו מאבילות דכל ישראל בט' באב. על שבר בת עמם. דכיון שצרה ויגון מצאם. לכן נצטוו כל ישראל להתאבל. והתם לאו טעמא משום הקרובים שמתאבלים עליהם. אלא מפני שדבר זה גורם להם להתאבל. א"כ כעין זה גם איש על אוהבו הנאמן לו ג"כ יכול להתאבל. ולדעתי גם לנהוג ז' ימי אבלות רשאי. ולא דוקא ללבוש שחורים בלבד רשאי. ומה שנמצא בשו"ת בשמים ראש (סי' קכ"ג) בשם הרא"ש דלנהוג ז' ימי אבלות לא יאות לעשות כן. והעושה כן הדיוט הוא. הנה לאו הרא"ש חתים עליו בגושפנקיה וכבר התעוררו רבים לומר שמזויף הוא. ובאמת הרי בתשובה זו ג"כ אנו רואין כן דאם איתא דדברי הרא"ש הם הא קשה הו"ל לכתוב גם בתשובתו האמיתית שאין לנהוג בכל דיני שבעה. ושם סתם הדברים ומשמע להדיא דגם אם נוהג בכל דיני שבעה אין מוחין בידו. עכ"פ הרי נראה בהדיא דרק במי שמת בבירור אז רשות בידו להתאבל. אבל אין מכאן ראי' שיוכל אדם לנהוג כל דיני שבעה על אומדן דעתו כמו בנ"ד. אבל אמינא לקושטא דמילתא דבודאי דיש מכאן לפשוט שפיר. דהא כן מדוקדק בהדיא בלשון הרמ"א (שם סי' שע"ד סעיף ו') במה ששינה מלשון הרא"ש עצמו. דבתשו' הרא"ש כתב דמי שרוצה להתאבל על חמיו או על אחד מאוהביו. ואלו ברמ"א כתב והוסיף וז"ל מי שרוצה להחמיר על עצמו להתאבל על מי שאין צריך או ללבוש שחורים על קרובו אין מוחין בידו עכ"ל וסוף דברי הרמ"א הם שפיר דברי הרא"ש אבל בראש דבריו הוסיף על דברי הרא"ש ולכאורה למה לא ערבינהו ותנינהו בהדי הדדי והכי הו"ל למימר מי שרוצה להתאבל או ללבוש שחורים על אחד מקרוביו הרחוקים שאין צריך להתאבל עליהם אין מוחין בידו. שבזה לבד דבר הרא"ש. ולמה חלקינהו לשני בבות. אך לפענ"ד נראה שהרמ"א חידש לנו להודיע שיש ב' אופנים. א' מי שרוצה להתאבל על מי שאין צריך. היינו שאין לו עדות ברורה ע"פ ד"ת. והתורה לא הצריכתו להתאבל עליו. רק שהוא בעצמו רוצה להחמיר על עצמו ולהתאבל שאין מוחין בו. ואח"כ כתב דכן אם רוצה להתאבל על קרובו שא"צ להתאבל עליו אף שמת בודאי. ויש ע"ז עדות ברורה ג"כ אין מוחין בו. וכן יש לומר מצד הסברא דהני תרי מילי דמיין להדדי. שכיון שפסקינן דמי שרוצה להתאבל על מי שא"צ אין מוחין בו. א"כ מה לי אם רוצה להתאבל על המת ודאי רק שא"צ להתאבל עליו או שרוצה להתאבל על מי שצריך להתאבל רק שאין יודע עוד בודאי אם מת. דדא ודא אחת היא. דהא בשניהם לא חייבה התורה להתאבל. א"כ י"ל דבשניהם אין מוחין בו

ויותר יש לפנינו מקום לפשוט מהא דאיתא (באהע"ז סי' י"ז סוף סעיף ה') דאם לא היה עדות המועיל להתירה לאשתו להנשא אז מוחין להתאבל עליו. כדי שלא יבאו להתיר אשת איש לעלמא שלא כדת ח"ו עיי"ש. והבאה"ט הביא שם קושיא בשם הבית הילל דהא יהי' סתירה על זה מדברי הרמ"א גופא (סי' קמ"ה סעיף ט') דגרושה יכולה להתאבל על בעלה שמת אחר הגט. ותירץ דהתם כיון דהיא ממילא מותרת. דהא בעלה בבירור מת. שרי לה להתאבל אחרי שאין חשש בדבר. הרי בהדיא דהיכא שאין לחוש לאיסור שיבואו להתיר א"א שלא כדין מותרין להתאבל גם אם אין ידוע שמת רק באומדנא בעלמא. וכן מפורש להדיא בשו"ת שבות יעקב (ח"א סי' ק"ג) דעל רווק או על אשה שנתעלמו ולא נודע מקומם רשאין ודאי להתאבל עליהן גם כשלא נשמע כלל ממיתתן שום דבר. כיון שאין כאן חשש תקלה שמא יתירו עגונה עיי"ש. וכן קאי בשיטת השבות יעקב גם החתם סופר (חיו"ד סי' דש"מ) עיי"ש. ובזה נ"ל דלדידהו הא דכתב הרמ"א באהע"ז סי' קמ"ה) הוי הדין דאם האשה רוצה לנהוג כל דיני שבעה נמי רשאה. ולא כשו"ת תשובה מאהבה (סי' תי"ב) שכתב בדברי הרמ"א דרק לבכות רשאה. אבל לא שארי אבלות וללבוש שחורים. ובמח"כ לא דק. דהרי ללבוש שחורים ידעינן ודאי דרשאה. כהא (דיו"ד סי' שע"ד) אלא ודאי דגם לנהוג כל דיני שבעה רשאה. ואין מוחה בידה לדעת השבו"י והחת"ס הנ"ל כיון שאין חשש גזירה שיבואו להתיר עגונה שלא כדת ח"ו. וממילא נמי נשמע דמה שרצינו לומר שאין רשאי לעשות כן משום שלא יקדים אינש פורענותא לנפשו. הרי מוכח להדיא מדברי השבו"י והחת"ס שאין זה חשש. דאל"כ למה התירו הם באומדנות וכיוצא היכא דאין תקלה דעגונה ונימא