שו"ת ברוך השם רלח

לא שיש בזה שם שמחה והרי הכלל ידוע דכל השמחות שאסורין במועד אסורין באבל. וא"כ מדהתירו לפנות במועד לחצר שלו. ולא אסרו מצד השמחה שאסור לערב במועד. ש"מ שאין בזה שמחה אמיתית כלל. אלא שאין בהפינוי טורח וצער כמו בשאר פינוי משלו לשלו או מחצר אחרים לחצר אחרים. אבל לא שם שמחה כמו בנישואין שאסרו לאבל משום שמחה. וגם אסרו במועד משום שמחה. אלא מותר ליכנס לבית שלו במועד ואפילו להרי"ף והרמב"ם שאוסרים במועד דלא כהירושלמי. הוא רק משום איסור הטורח. א"כ כ"ש דלדידהו ודאי מותר לאבל ליכנס בימי אבלו דטורח וצער איכא נמי בזה. ויש ראי' גדולה לפסק הזה דשרי. מהש"ס (מגילה דף ה' ע"ב) לענין נטיעה של רבי דנטע בפורים ופירש"י שם ד"ה ותנא דממעטין בבנין של שמחה דוקא דהוי כאבלים. אלמא דהא דאסור האבל דוקא בבנין של שמחה ולא בשאר בנינים. ועיין בתוס' שם ודו"ק. וכן פסקתי הלכה למעשה

סימן ס'

ע"ד אשר שאל אותי האלוף הגביר הר' ליבוש בראדסקי בן הגביר המרומם הר' ישראל בראדסקי ביום השלשים לפטירת אמו ע"ה. להסביר לו מהו ענין השלשים לאבל ר"ל. כי יש כמה הלכות שאין נוהגות רק עד שלשים ואח"כ לא. ולמה כן הדבר שאחר השלשים מתמעט הצער. והסברתי הענין לפענ"ד. דאע"ג שלכאורה מפורש הענין בש"ס (מו"ק דף י"ט ע"ב) דתספורת אינה נוהגת רק בשלשים. דגמרינן ג"ש כתיב באבל ראשיכם אל תפרעו וכתיב בנזיר גדל פרע שער ראשו מה התם בנזיר שלשים דוקא. דכתיב קדוש יהיה. ויהיה בגימטריא תלתין הוי. אף כאן באבל רק שלשים עיין שם. אבל מ"מ טעמא מאי. ופירשתי עד"ז דהנה (בר"ה דף ל"ה ע"א) רב יהודא הוי מסדר צלותיה ומצלי משום דמתלתין יומין לתלתין יומין הוי מצלי. ופירש"י דהי' מחזר תלמודו כל שלשים יום, ויש להבין באמת למה הי' רב יהודא מתפלל רק פעם אחת בשלשים יום. אלא ביאור הדבר. דכל דבר החדש חשוב הוא מאד לאדם. וכל דבר שהורגל בו האדם ושבעה לה נפשו מהתענוג שהורגל בו שוב אין חביב עליו כל כך. וזהו ביאור מאמרם במגילה ושופר דאגב דחביבא להו לאינשי יהבי דעתייהו. וכן אמרו (ביומא ע"ח ע"ב) הכלה כל שלשים יום הותרה ברחיצת פניה ביו"כ כדי לחבבה על בעלה. וכל שעברו עלי' שלשים יום שוב נתיישן חביבתה אצלו. ויותר זה מבואר בש"ס (ברכות דף נ"ח:) ובשו"ע (או"ח סי' רכ"ה סעיף א') הרואה את חבירו אחר שלשים יום מזמן שראוהו מברך שהחיינו. אלמא דחביבת ראיית פנים חדשות הוא דוקא אחר שעבר זמן שלשים יום. משמע דבתוך ל' יום עדיין הצורה והפרצוף. והדמות נחקק במוחו כאילו עומד נגד פניו. ואיך יברך על הראייה אחרי שגם קודם שרואהו בעיניו ממש חקוק הוא במחשבתו. אבל אחר שעברו ל' יום חייבו חז"ל לברך על ראייתו ברכת שהחיינו דאמדו חז"ל שאחר שלשים יום כבר נשכח זכרון דיוקנו של חבירו מכנגד פניו. עד שעתה בראותו את חבירו הוא שמח ונהנה בראייתו. ומש"ה צריך לברך אז שהחיינו. וזהו גופא נמי ענין שרב יהודא היה מתפלל פ"א לשלשים יום. דבעבור שהי' תורתו אומנתו הי' מסתפק בחביבות והשתפכות הנפש של התפלה כדכתיב תפלה לעני כי יעטוף ולפני ה' ישפוך שיחו עד כמה שהיה ביכולתו שישאר בזכרונו חביבות התפלה והיינו רק עד ל' יום ולא יותר. אבל אחר ל' יום שכבר נשכח החביבות התפלל שנית. ובזה יבואר גם ענין השלשים של אבל ר"ל. כי עד ל' יום דמות הנפטר נרשם בזכרונו כאילו עומד חי לפניו. ולכן מאד נגבר הצער וחם לבו בקרבו על העדר קרובו שמת ר"ל. משא"כ אחר עבור ל' יום שוב נשכח הנפטר בצלם דמות תבניתו מן האבל. ולכן ממילא מתמעט הצער ג"כ. ובאמת י"ל דזה נלמד מכתוב מפורש בתורה דכתיב בריש פ' תצא ובכתה את אבי' ואת אמה ירח ימים. הרי בהדיא מבואר דדאגות האיש על יולדיו ומגדליו שנפרד ונעזב מהם. רק עד חודש ימים מזמן שנתפרד ונתרחק מהם. שאז בתוך זה הזמן נכמרו רחמיו ונפשו כלתה אליהם. אבל אחר עבור הזמן הזה. מתגבר כח השכחה ומסיר הצער מלב האדם. ועוד י"ל בקיצור ע"פ אומרם ז"ל (בר"ה י') דשלשים יום בשנה חשוב שנה. ומשפט רשעים בגיהנם ח"ו אינם רק י"ב חודש כמבואר (בסוף פ"א עדיות) וא"כ כאלו כלתה השנה בזמן אלו השלשים יום הראשונים ודו"ק. או יתבאר ע"ד שכתב השבות יעקב דגוף אדם מישראל חביב אצל הקב"ה כמו ספר תורה. ולהכי העומד בשעת יציאת נשמה ר"ל חייב לקרוע. כמו הרואה ס"ת שנשרף ר"ל עיי"ש. והנה בס"ת קיי"ל בש"ס (ב"מ דף כ"ט:) גוללו אחת לשלשים יום. וא"כ כל שעבר שלשים יום על הנפטר. הרי ע"כ עלה זכרונו לפני הקב"ה לטובה ודו"ק. או אפשר לומר ע"פ מ"ש הבעל הטורים (פ' תזריע) דלכן תיקנו שבעת ימי אבלות וכן וטמאה שבעת ימים כלעומת שבא כן ילך עכ"ל עיי"ש, ולכן י"ל דכשם שאינו נקרא איש ובר קיימא בעת שבא לעולם עד שעברו עליו שלשים יום. דאז יצא מכלל נפל כידוע בש"ס בכמה דוכתי. כן נמי לא יאבד זכרו וישכח מן הלב עד שיעברו שלשים יום אחר פטירתו. דכלעומת שבא כן ילך גם בזה

סימן סא

עוד יש לבאר ע"פ מה שקיי"ל (בב"ב קס"ז) דהוחזק בעיר שלשים יום הוי חזקה. אבל בפחות משלשים יום לא. וכמו כן לענין שמו בעינן שיחזיק שמו שלשים יום. ולענין הזה העירני ע"ז בני היקר השנון הר' יוסף נפתלי נ"י ע"פ דברי הש"ס (כתובות דף ע' ע"ב) עד תלתין יומין לא שמעי בה אינשי. תלתין יומין שמעי אינשי וזילא בה מילתא ע"ש. וה"נ בכדי שידעו כולם שזה שמו או שזו היא אשתו וכדומה בעינן שלשים יום כי חזינן שהסכימו חכמי הש"ס כי בתוך שלשים יום אפשר שלא ידעו כולם. א"כ כל היכא דבעינן שיתחזק בפי כל בעינן דוקא שלשים יום. ודפח"ח. וה"נ בעינן שלשים יום לאבל ר"ל הוא עד"ז כי אז אחר שלשים יום הלא כולם ידעו שמת בודאי. ואיכא להנפטר חזקת מת. ובפחות משלשים יום אין לו עדיין חזקת מת. כמו שאין לשום דבר שם חזקה בפחות משלשים יום. ולכן לא נשכח מלב קרוביו רק אחר השלשים יום שיש לו חזקת מת אז שייך לומר נגזר על המת שישתכח מן הלב. כאומרם ז"ל (פסחים דף נ"ד ע"ב)

סימן ס"ב

עוד נשאלתי אלמנה שלבשה שחורים ר"ל. אם תפשוט אותם בסוף י"א חדשים כמו לענין קדיש (בסי' שע"ו) או דוקא י"ב חודש שלמים. והשבתי דבאמת אין צריכה להתאבל וללבוש שחורים רק ל' יום מדינא. ועיין בטושו"ע (סי' שצ"ב) ורק שנהגו בעצמן כל השנה הראשונה. וקצת טעם לזה יש בט"ז (סי' שצ"ב ס"ק ג') עיי"ש. וא"כ כיון שנהגו כן שוב צריכין לנהוג כל י"ב חודש. ולא שייך כלל זה לענין קדיש. דענין קדיש הוא להעלות את הנשמה מגיהנם כידוע. ע"פ האר"י ז"ל, א"כ מש"ה אסור לו להחזיק את הנפטר לרשע גמור שנידון י"ב חודש. אבל ענין לבישת השחורים ר"ל המוזכר ברמ"א (אהע"ז סי' י"ז) בודאי אין בזה תועלת להנשמה. רק שיזכור החי ויתן אל לבו סוף כל האדם. הרי זה דומה כמו שלא לכנוס למשתה ושמחה שאסור כל י"ב חודש. ה"נ בלבישת שחורים. ובשנה מעוברת די בי"ב חודש

סימן ס"ג

ע"ד השאלה שאיש אחד נסע מביתו לדרכו. והניחו לאחד מקרוביו חולה. ופקד למיודעיו שכשיתרפא ויקום מחליו