שו"ת ברוך השם רלז

דתכריכי המת אין בהן משום כלאים דוקא ולא נקטו אין בהם משום כל האיסורים משום שאין מציאות אחר בתכריכין שיהיה שכיח כמו כלאים. אבל נהי דיש מקום לומר כן דכן משמעות לשון פי' הר"ם על המשנה זו דפ"ט דכלאים. וכן פי' הרע"ב ובתויו"ט שם דנעשה חפשי ופי' דחפשי לגמרי. אפ"ה לאמיתית הדבר א"א בשום אופן לומר כן. דאם הי' המת כאבן נדמה ח"ו מאי שייך כל מה שפלפלו בכל הש"ס בסברת לועג לרש. אטו באבן יש לועג לרש. וכן מפני מה הלכה פסוקה דאין קוברין רשע אצל צדיק. אטו אצל אבן ח"ו לא ליקבור. וכ מה נחת יש להמת שיקברו אצל אביו כמו שצוה אבא שאול בפי"ב דמס' שמחות לקוברו תחת מרגלותיו של אבא. וכן בכל הש"ס מלא מזה שיכנס בן אצל אביו. וכן על מה הוי כל הספק (בסנהדרין מ"ו) אם הספידא יקרא דשכבי. אטו ח"ו לאבן ינהג כבוד. וכן כל ההלבשה של המת למה לו. אם תחשוב גם הרהור בעולם שיהי' לו דמיון כאבן. ואדרבה במגילה ל"ב אי' א"ר פרנך האוחז ס"ת ערום נקבר ערום וכו' אלמא דזה הוי עונש באין שיעור. ומה לך מעשה להלכה יותר מההיא דברכות י"ח שנקברה במחצלת דידעה בזיונה. על כן בזה אסיים דודאי יש להמתים הנאה ואסור לעשות תכריכין מאסורי הנאה בלי ספק עוד כי גם במיתתן קרויין חיים

סימן נ"ח

נשאלתי על מה שלפעמים ירצה בן אדם לעשות מחיצה חדשה על בית החיים על קרובו שמת. אם רשאין לקחת את המחיצה הישנה לשאר תשמיש או להסיקה תחת תבשילו. וזהו מילתא דשכיחא. ואמרתי דפשוט לדעתי דאסור. דהנה בשו"ת שבות יעקב (ח"ג סימן יו"ד וסי' ק"ג) כתב דגוף של ישראל חשוב לכמה דברים כמו ס"ת ממש עיי"ש. וא"כ הרי מחיצה הראשונה שהעמידו על גוף הנפטר הבן ישראל הוי כמו הארון הקודש שמשימין בו הס"ת. והרי כבר מבואר הדין דארון הוי תשמיש קדושה. וצריך גניזה. עיין (או"ח סי' קנ"ד סעיף ג'). ואסור להשתמש בו ואפילו הורדה מקדושה חמורה לקדושה קלה אסור ועיי"ש (ט"ז ס"ק ז'. ומג"א ס"ק י"ד) שפסקו כהב"ח דאפילו להניח שאר ספרים לתוך ארון אסור ואפילו בשעה שס"ת שם. ולא יפה עושים מה שמשימים נר בארון הקודש בהו"ר ושמ"ע. כיון שיש הורדה להארון עיין בט"ז שם וא"כ פשיטא בנ"ד דאסור. אך יש לחלק דהרי אין גוף המת בתוכה של זה המחיצה הנקרא צאם רק שעומדת על הקבר מלמעלה וי"ל דהן אמת שהקרשים שנותנין בתוך הקבר סביב גוף המת ממש. המה שפיר כהארון הקודש. וכמו שנקראים הקרשים ההם בלשון בני אדם בשם ארון אבל הצאם יש לומר דהוי רק לסימן שלא ילכו על גוף הקבר. וכמו ציון בלשון הכתוב ולא מצינו לכאורה שסימן הניתן לדבר יהי' עליו שם קדושה. דבעינן עכ"פ שם שימוש בו. כמו שנמצא בכל הש"ס בלשון תשמישי קדושה. פי' שמשמשין להקודש. אבל כאן מה יש בזה שימוש להמת. אך לדעתי זהו טעות גדול. דהא הפרוכת עצמה לא היתה משמשת כלום. רק והבדילה הפרוכת לכם בין הקודש ובין קודש הקדשים. ואפ"ה היא קדושה. ולא עוד אלא עכ"פ שומר הויא המחיצה הנ"ל. ששומרת מקום הדבר. וכבר קיי"ל בטומאה דשומר ויד הוי כגוף הדבר. א"כ שוב הוי כגוף הנפטר הקדוש. ועיין (חולין דף נ"ח) ובפ"א מ"ב דטהרות דהעור והנוצה הוי כבשר. ולכן לפענ"ד ודאי אסור. רק שכן יעשו שיתנו חתיכות העצים מכל המחיצה הישנה תחת המחיצה החדשה ובזה תהי' גניזתה

סימן נ"ט

עוד נשאלתי באחד שאירע לו אבילות ר"ל. ואחר שבעה קנה בית חדש. ובא לשאול אם מותר לו ליכנס בו בתוך שלשים לימי אבלו אם יש בזה צד איסור או לא. הנה ידוע מה הם הדברים שהאבל אסור בהם. והם חמשה עשר דברים וסימנן לבו "דוה עליו. עשרה מהם אסור בימי שבעה. וחמשה הם גזירת שלשים. ובהם נכלל איסור השמחה. ובכלל זה כל סעודה ומשתה וכה"ג. וכל זה מבואר בשו"ע (מן סי' ש"פ עד סי' שצ"ג). ולא נתבאר לא בר"מ ולא בטושו"ע ובראשונים ואחרונים וגם במחברי זמנינו שיזכור זה הדין. אם יש איסור לאבל ליכנס בבית חדש. ואמרתי דהנה לכאורה י"ל בזה. דהא קיי"ל בש"ס (ברכות דף נ"ד ע"א) ובר"מ (פ"י מהלכות ברכות) ובטושו"ע (או"ח סי' רכ"ג) ובאחרונים שם שהבונה או קונה [עיין בסידור הרב רש"ז מלאדי מ"ש בזה] בית חדש מברך שהחיינו על הטובה. וא"ל לפ"ז דצריך לברך שהחיינו יהא אסור משום זה לאבל. אמנם זה גופא שהאבל יהא אסור בברכת שהחיינו ג"כ לא נמצא בהלכות אבל. ואדרבה מצינו דאבל קורא המגילה בברכותיה. וכדאיתא (או"ח סי' תרצ"ו) ובברכותיה הוי ג"כ ברכת שהחיינו. וכן מדליק נר חנוכה ומברך שהחיינו. ומלבד זה הרי כתב המג"א (סי' תקנ"א ס"ק מ"ב) בהדיא דלא מצינו שאבל אסור בשהחיינו עיי"ש. ואדרבה הא יש להביא ראיה מהא דאיתא בש"ס וברכות דף נ"ט) ובר"מ (פ"י מהלכות ברכות הלכה ז') באמרו לו מת אביו וירשו ואין לו אחים מברך שהחיינו. אלמא דאע"ג שהוא אבל על מיתת אביו מברך שהחיינו וזו ראי' מוכרחת. א"כ משום הברכה שיברך אין לאסור עליו ליכנס לביתו. אך יש סברא אחרת לאסור כניסתו לבית חדש. דנהי שאם יכנוס לביתו אז הדין דיברך שהחיינו. אפ"ה י"ל כיון דעכ"פ חייב לברך על קנין בית ברכת שהחיינו. אלמא דהוה שמחה וטובה לו. והרי אבל אסור בכל מיני שמחה. ולא נאסור משום הברכה. רק משום הכניסה בלבד. ועוד דזה לא דמי למגילה ונר חנוכה. דהתם הזמן ממילא קא אתי. אבל הכא הוא עושה בידים השמחה. כזה שהוא מברך שהחיינו. וא"כ שוב אין ראיה ממת לו אביו דמברך שהחיינו. דהתם נמי ממילא בא לו השמחה של ירושה ושפיר מותר לו לברך אע"פ שהוא אבל. אבל שיגרום לו האבל שמחה שיתחייב לברך שהחיינו גם מצד הברכה אסור. אך אע"ג דמשום הברכה יש לחלק כמ"ש לעיל. ולא יהי' ראי' (מסי' רכ"ג) במת אביו. אפ"ה הרי החליט המג"א שלא נמצא איסור באבל בברכת שהחיינו. ואיך נוכל לאסור לאבל משום הברכה היפוך מדעת המג"א. אבל עדיין נשאר לנו הסברה של הכניסה לחוד. מדצריך לברך ע"כ דשמחה הוי. והרי אבל אסור בשמחה. אך עכ"ז אמרתי שאין לאסור משום זה. דנהי דהוי שמחה. מ"מ אין זה שמחה כל כך אשר נאסור בשביל זה. כמו בשאר שמחה שאסור בו. דהנה הא דאמרינן דקנין בית הוי שמחה. באמת לא נצרך ללמוד זה מברכת שהחיינו. אלא לפענ"ד מפורש הדבר בירושלמי דמו"ק פ"ב ה"ד דמחצר אחרים לחצר שלו מותר לו לפנות במועד. משום דשמחה היא לו. וא"כ כיון שמפורש שמחה זו בירושלמי לכאורה הי' סברא לאסור באבל. אמנם אדרבה משם ראי' גמורה לפענ"ד להתיר לאבל ליכנס לבית שלו. דהנה הטור (או"ח סי' תקל"ה) הביא שאסור לפנות במועד מחצר לחצר משום טורח ביו"ט. ואח"כ הביא שם זה הירושלמי דמחצר של אחרים לחצר שלו יש להתיר דהוי שמחה. והנה לכאורה יש לעיין דהא פסק (בסי' תקמ"ו שם) וכ"כ כל הפוסקים שאין נישאין נשים במועד משום השמחה של נישואין. משום שאסור לעשות שמחה במועד שאינה מצד שמחת יו"ט. וכדקיי"ל אין מערבין שמחה בשמחה. וסמכו זה על הקרא ושמחת בחגך. בחגך ולא באשתך. וא"כ לפ"ז קשה על הירושלמי ממ"נ אם אין בזה שמחה הא הוי טורח. ואם זה לא נחשב לטורח בשביל השמחה. א"כ הו"ל לאסור משום דאין מערבין שמחה בשמחה וכמו שמחת נישואין אלא ודאי דשמחה זו לא דמיא לשמחה שבכל הש"ס. דזה לא מועיל רק שלא יהא טורח על האדם הפינוי מבית לבית. אבל