שו"ת ברוך השם רלו

אין חילוק בין עניים לעניים איזו שיהיו אם מא"י או מחו"ל ואפילו הנודבים להדלקת נר ר"מ בעל הנס ג"כ האריך שם דהדלקת נר ולמעלה כוונתם. וא"כ הא עניים יותר מצוה מהדלקת הנר. אך החתם סופר סובר שם כהש"ך בשם הב"ח דעניי עירך מחו"ל ג"כ קודמין לעניי א"י. א"כ כ"ש וק"ו אשר עניי קרוביך ודאי לכ"ע קודמין לעניי א"י מטעמא דהחתם סופר גופא דעיקר הוא כל שעמך קודם. אך מ"מ הוריתי לו כמו שפסק החת"ס שם לעשות לחלק את המעות מחצה לעניי העיר ומחצה לעניי א"י וה"נ נהי דהוי עניי קרוביך. מ"מ אולי עניי א"י המה ת"ח ולומדי תורה. ולכן יעשה ככה יתן מחצה לעני הזה שהוא קרובו. ומחצה השני ימסור ליד הגבאי המקבץ את הצדקה בשביל עניי א"י. וזה נכון בעזה"י וזה מקרוב נדפס החיבור היקר שדי חמד וראיתי שם בחלק ראשון אס"ד אות א' מ' ארץ ישראל סי' ז' שדיבר כעין זה אבל מה שנלענ"ד כתבתי דכה"ג מצוה לחלוק

סימן נ"ו

נשאלתי מאיש אחד ירא ה' באמת. לברר לו הדבר. יען כי הוא יושב בקהלה גדולה. ובני אדם מכבדים אותו רוב פעמים להזמינו לסעודות מצוה. כמו סעודת ברית מילה ונשואין וכדומה. וחס לבו על הזמן במה שיבטל את שיעור תלמודו ועבודתו תמידין כסדרן. וגם כי מזג גופו אין עלול לזה כידוע כי במשתה ושמחה מוכרח להיות רווחא לבסימא. וחש בזה לשינוי ווסת. ולכן אולי יש למצוא לו איזה היתר שלא ילך על הסעודת מצוה. דהלא מבואר בש"ע (יו"ד סימן רס"ה) דאם מזמינים אדם לסעודת מצוה ואינו הולך הוא מנודה ח"ו. וזהו תשובתי אליו. הנה מקור הדבר בש"ם (פסחים דף קי"ג ע"ב) שבעה כמנודין לשמים וכו' ומי שאינו אוכל בחבורת מצוה ע"כ. ופירש"י כגון סעודת מילה ובת כהן לכהן והיינו דבש"ס (מו"ק כ"ב בתוס') נמי איתא חבורת מצוה כמו ברית מילה. אך יש לזה קצת סתירה מש"ס (סנהדרין דף ע' ע"א) דבבן סורר ומורה דוקא שאכל בסעודת הרשות. אבל בסעודת מצוה לא נעשה בזה בן סורר ומורה אפילו לאו סעודת ברית מילה. דגם פדיון הבן וסעודת אירוסין וכה"ג נמי הוי סעודת מצוה. וכמבואר היטב ברמ"א (או"ח סי' תקנ"א וסי' תקס"ח) עיי"ש. וצ"ל דרש"י ז"ל למד מעצמו דלהיות כמנודה לשמים צריך דוקא להיות סעודת מילה. דהוי כקרבן כדאיתא ברמ"א (שם ביו"ד סימן זה) על ענין סנדק דמעשיר כקטורת. ועיין בשו"ת נוב"י מהדו"ק (ח' יו"ד סי' פ"ו) לענין לכבד את הרב דמתא ב' פעמים סנדק באב אחד עיי"ש. ובת כהן לכהן נמי משום שהם המיוחסים שבישראל ולא אמרינן גבייהו סברת רוב וחזקה דהמה מיוחסין. וכמבואר בש"ס לכתובות סוף פ"ק) דיוחסין שאני. דבתרי רובי אז לא מיפסיל. התם דוקא הוי הסעודה סעודת מצוה בודאי. משא"כ שאר סעודת מצוה דיש מציאות דליתנהו מצוה כלל ודו"ק. הרי מבואר מכל זה דחיוב הליכה לסעודת מצוה היינו דוקא בהנך תרתי ברית מילה ובת כהן לכהן. וכן מבואר בתוס' (פסחים דף קי"ד ע"א). ובדברי התוס' מבואר שם דיש עצה כשיש שם בני אדם שאינם מהוגנים אז רשאי שלא לילך. וסייעתם מש"ס (סנהדרין כ"ג ע"א), אף דראייתם צ"ע דהא בש"ס שם מבואר דוקא אם כולם אינם מהוגנים. אבל אם רק מקצת אינם מהוגנים לא עיי"ש מ"מ לא נדחו ח"ו דברי התוס' בזה. וכן ברמ"א וסי' רס"ה). ועכ"ז כתב המהרי"ט בבאר היטב שלו דיש עצה טובה מי שרוצה שלא לילך יצוה לבעל הברית או להשמש שלא יקרא אותו ולא יזמינהו על הסעודה. ואז פטור מלילך בעצמו והסברא בזה לדעתי הוא ע"פ מה שאמרו בש"ס (סנהדרין דף י"א ע"א) אין מעברין את השנה אלא במזומנין לה עיי"ש, וה"נ אין מתוועדין על הסעודה אלא המזומנין לה ובזה ניחא נמי דלא תקשה איך יעלה על הדעת דר' פינחס בן יאיר שלא נהנה מעולם מסעודת חבירו. כדאיתא בש"ס (חולין דף ח' ע"ב) ומוכח לה התם מקרא. וכי נימא שהי' ח"ו כמנודה לשמים כיון שלא אכל אפילו על סעודת ברית מילה. אלא ודאי דכיון דידעו כולם שלא יאכל שוב לא הזמינוהו. וכיון דלא הזמינוהו. לא חל עלי' חיובא כלל. וכמו כן יש ראיה מהא דיש חיובא רבה לעסוק במת ואפ"ה כשיש מתעסקים בעיר אין חל החוב רק עליהם ולא על כל בני העיר. וה"נ דכוותיה כשלא אזמניה. ובהא סליקנא דכאשר תרצה שלא תלך לעולם. תזהיר להשמש תחלה שלא יקרא אותך. וממילא לא תהא מהמזומנים על הסעודה. וגם הגאון ר"י יעב"ץ בסידור מתיר בפירוש שלא לילך אם יש שם בני אדם שאינם מהוגנים

סימן נ"ז

צ"ע להלכה למעשה איך יהיה הדין אם קוברין את המת באיסורי הנאה. מי נימא דרק כלאים שרי משום דכלאי בגדים מותרין בהנאה. רק איסור לבישה של חימום יש בהם. ובמתים דליכא חימום מותר. ומותר גם לחיים כה"ג היכא שאין הנאת חימום. וכדאיתא כל זה (בפרק ט' דכלאים) ועיין בש"ס (נדה דף ס"א ע"ב) ובתוס' וברא"ש שם. אבל איסורי הנאה ממש ודאי לא שרי. או לא שנא. ואם נאמר דאסור לקבור המת באיסורי הנאה והיינו שנפשוט הספק מש"ס (סנהדרין דף מ"ח ע"א) החוצב קבר לאביו עיי"ש דרק אם אמרינן דהזמנה לאו מילתא היא. מש"ה בעינן לסברת כבוד אביו. אבל אם הזמנה מילתא היא או אם נתן את המת בקבר ודאי דכיון דנאסר בהנאה שוב לא יקברו שם שום מת אחר וממילא על ארון ותכריכין נמי כן. ועיין בפ"ת (סימן שס"ג ס"ק ו') לענין ארון שלא היה כפי אורכו של מת זה. והוכרחו לעשות ארון אחר אם מותר ליתן לתוך הראשון מת אחר. ושם נמי משמע דאסור עיין שם. ועיין בשו"ע (סימן שמ"ט) לענין תכריכין שאסורין בהנאה. אבל עדיין נסתפקתי אם איסור זה הוא מצד הנאת החיים. דהא אם לא היו מקברים אותו בתכריכין האלו היה מוכרח ליתן לו ארון, ותכריכין אחרים ונמצאו נהנין מאיסורי הנאה או נימא דהאיסור הוא משום שהארון והתכריכין וכן הקרקע שהמת קבור בה הוא נחת רוח להמת ואסור המת ליהנות מאיסורי הנאה כמו החי. ונ"מ בין הטעמים לענין דיעבד אם עברו וקברוהו באיסורי הנאה דאם נימא דמצד איסור הנאת החיים הוא אז אפשר דמה שעשו עשוי כמו מי שאכל איסור דמה שעשה עשה רק איסור רבע עליו. אבל אם נימא דהאיסור הוא מצד הנאת המת אז צריכין אנו לפתוח הקבר ולהפשיטו וליתן לו תכריכין אחרים שאין בהם חשש איסור דאל"כ עוברין על לפני עור לא תתן מכשול. ולכאורה יש לזה ראיה מן הש"ס דתנן במשנה (פרק ט' דכלאים משנה ד') תכריכי המת אין בהם משום כלאים. ולמה נקטו דוקא דמשום כלאים אין בהם ולא נקטו דתכריכי המת מותרים מכל האיסורים. ואין לומר א דאיירי התם גם לענין לכתחלה להכי נקט רק כלאים דבכל האיסורים האחרים הרי אסור לכתחלה משום הנאת החיים. אבל לעולם בדיעבד גם בכל האיסורי הנאה מה שעשה עשה. דא"כ קשה עדיין על לשון הגמרא נדה ס"א שפירשו הטעם דלהכי שרינן בכלאים משום במתים חפשי הכי הו"ל למימר משום דכל דבר שמותר בהנאה עושין ממנו תכריכין למת וכל דבר שאסור בהנאה אסור למת. ומדנקטו טעמא דהמתים חפשי א"כ נראה דהחופש הוא רק האיסור של החיים. והיינו רק בכלאים שאין בהם אלא איסור לבישת חימום. אבל איסור אחר לא נאמר בזה במתים חפשי אמנם נראה להלכה דודאי כל האיסורים שבעולם מותרין למת אפילו איסורי הנאה דכיון דבמתים חפשי א"כ הוה חפשי מכל וכל וכאבן בעלמא הוא וכי נימא דכשנראה איסור הנאה על האבן שנהיה מחויבים להסירו. זה ודאי ליתא. רק הא דתנן