שו"ת ברוך השם רלד

ע"א) דלאביי ידו כידה היינו ג"כ רק למעליותא דיליה ע"ש. ובאמת פליג רבא עליה דידו עדיפא. וכן מה שאמרו (שם דף פ"ה ע"ב) דמכנסת שטר חוב לבעלה וחזרה ומחלתו אינו מחול. דידו כידה היינו ג"כ לענין טובת הבעל דוקא. אבל לגריעותא של הבעל לא נמצא בשום מקום. והיינו מצד הסברא הנ"ל שהאשה נחשבת לבעלה כמו עבד לאדוניו ואע"ג דמצינו בש"ם (קידושין דף ו' ע"ב) דאמרו דעבד כנעני גופו קני לו ואלו אשה לא קני לו גופה עיי"ש מ"מ לא קשה על דברינו דהסברא ברורה ודאי כנ"ל רק החילוק ביניהם הוא דעבד כנעני גופו קנוי כממונו של האדון וכשאר נכסי האדון קרקעות ומטלטלין שלו כן נמי גוף העבד. וכשם שאדם מנחיל ממונו ונכסיו ליורשיו אחריו כן נמי מנחיל את עבדיו ליורשיו אחריו וכדכתיב והתנחלתם אותם לבניכם אחריכם וגו'. ובזה ודאי דלא דמיא אשה לעבדו דאשתו אינו מנחיל לבניו. וסברא זאת מפורשת (ברש"י ב"מ דף י"ב ע"ב) שזהו החילוק בין עבדו הכנעני לאשתו. וכן (בכתובות דף מ"ג ע"א) דמיתה מוציאה מרשות האב. דממעטינן מאותם דכתיב גבי עבדים אותם לבניכם ולא בנותיכם לבניכם. ולכן נראה לפענ"ד לומר דביאור הדבר כך הוא. דכשם שזכתה התורה להאב כח בתו כן נמי זכתה התורה כח האשה לבעלה. וזהו אומרם במשנה (כתובות דף מ"ו ע"ב) האב זכאי בבתו בקידושיה וכו'. נשאת יתר עליו הבעל וכו'. וכן נמי אמרו (קידושין דף ב' ע"ב) כי יקח איש אשה ולא כי תלקח אשה לאיש. ועיין תוס' ישנים שם ולדידי שפיר דהא נ"מ גדולה כמו כן בגירושין איני אישך איני בעלך אין כאן בית מיחוש (שם ה'). והיינו שהסברא נותנת דהאשה נחשבת קנין כספו של האיש כעבדו ממש. רק שאין מורישה לבניו אחריו. אבל אין האיש נקנה להאשה כלל וכלל. רק שנעשה לה אדון לזונה ולפרנסה בכל הצטרכותה כמו שומר על הפקדון שיש לו. ועיין היטב בדברי הרב המגיד (פרק כ"א מהלכות אישות הלכה ט') שכתב שם דדברי הראב"ד אינם. דהאשה בלבד היא שכורה להבעל בכל עת ובכל שעה. אבל אין הבעל שכור להאשה אלא בשעה שעוסק בצרכיה עיי"ש. ועיין נמי בר"ן (נדרים דף ל') דהיא הפקר לו. אבל אין הבעל מפקיר עצמו לה. ואחרי כל הקדמות הללו יובן היטב הענין של האיבעיא דבעי הש"ס בעל אי מיעקר קא עקר או מיגז גייז. פי' דנהי דידעינן דלשון הפרה הוא מכאן ואילך כדברי הר"ן. אבל מ"מ מיבעי להו איך הדין. דהא דנתנה התורה כח להבעל להפר נדריה אם הענין הוא משום דאין בכחה של האשה לאסור איסר על נפשה כיון שהיא תחת רשות בעלה. וא"כ יהיו נדריה תלויים ועומדים שאם יתרצה הבעל בהנדרים שלה אז יהיו חלין הנדרים למפרע מעת שנדרה ואם יפר אותם ביום שמעו אע"ג דהבעל אינו מיפר רק מכאן ולהבא אפ"ה נתבטל הנדר למפרע. דהא היא תחת רשותו ואינה בידה וכחה כלל לנדור נדר. כמו שאין בכח האדם לנדור ולאסור איסר על חצי גופו. כן אין בכח האשה לנדור בלא הבעל. דהיא דמיא כמו פלגא דגופא דיליה. או דילמא מיגז גייז פי' דנהי דהיא תחת רשותו לכל הדברים. אבל אפשר לומר דלענין נדרים יכולה לנדור שפיר בלא בעלה, רק שהבעל בא ומבטלו אח"כ. אבל כל זמן שלא נתבטל הנדר. היינו קודם שהפר לה. אז הנדר קיים כמו באיש ממש. ובזה נבין שפיר פסק ההלכה דמיגז גייז. דהא ודאי שאי אפשר שהיא תלויה בנדרה ברצון בעלה. א"כ לא הי' צריך הכתוב לתלות הנדר באמירה שלה. רק לומר דהבעל נודר והיא נאסרת. אלא ע"כ שלענין נדרים היא כגוף אחר ממש מהבעל. רק שיש כח ביד הבעל לבטל את הנדר. ויש לבאר בקיצור דזהו פי' האיבעיא. אם אמרינן דנדרי אשה תלויין ועומדין על מנת שירצה בעלה. או דילמא שאין הנדר תלוי. ושפיר חל בעת שנדרה. רק שהבעל במחאתו מוחה בידה ודו"ק אך נסתפקתי אם י"ל באדון שיפר נדרי עבדו. דהא עבד איתקש לאשה מהיקשא דלה לה. א"כ כשם שהבעל מיפר נדרי אשתו כן האדון מיפר נדרי עבדו. ועדיין צ"ע כעת

סימן נ"ב

נשאלתי מאברך אחד מקאמינקא לפרש לו דברי הש"ך (ביו"ד סי' רל"ג ס"ק ב') שהביא שם דבן י"ג שנה ויום אחד שנדר אפילו אינו יודע לשם מי נדר. ואפילו לא הביא ב' שערות. אפ"ה נדרו נדר והקדשו הקדש עיי"ש. והלא בזה סותר דברי הש"ס (נדה דף מ"ה ע"ב. מ"ו ע"א). אי דלא אייתי ב' שערות קטן הוא עיי"ש. וזה אשר השבתי לו דבאמת דברי הש"ך הללו הם ממש דברי הרמב"ם ז"ל (בפ' י"א מהלכות נדרים הלכה ג') וז"ל שם. ואחר הזמן הזה שנמצא הבן בן י"ג שנה ויום אחד והבת בת י"ב שנה ויום אחד אע"פ שאמרו אין אנו יודעין לשם מי נדרנו ולשם מי הקדשנו דבריהן קיימין והקדשן הקדש ונדריהם נדרים ואע"פ שלא הביאו ב' שערות עכ"ל הר"ם ז"ל שם. הרי בהדיא גם הר"ם כתב דאע"פ שלא הביאו ב' שערות נדרן נדר. ובאמת תמה שם המשנה למלך מש"ס הנ"ל דנדה על דברי הר"מ ז"ל. וכן תמה שם הלח"מ עיי"ש. וקושיא זו מובאת גם בתוס' חדשים על המשניות (פ"ה דנדה משנה ו'). וגם בהגהות רע"ק איגר ליו"ד כאן בדברי הש"ך הביא קושיא זו. ועיין בס' שב שמעתתא להג' בעל קצות החשן (שמעתתא ה' פ' י"א ופ' י"ב) שכתב שם שגם הבה"ג קאי נמי בשיטה זו של הר"מ ז"ל עיי"ש. ועיין עוד בס' ערוך לנר למס' נדה שהביא ג"כ קושיא זו. ומפלפל בזה בדרך נכון ואמת. ועיין גם בס' עצי לבונה כאן (בסי' רל"ג) שהביא ג"כ כל הענין. אך בתירוץ קושיא הזאת יש שני אופנים. האחד מה שתירץ הג' רע"ק איגר בהגהות לש"ך שם. משום דהר"מ ז"ל סובר דחיישינן שמא נשרו הסימנים. מש"ה נדרן נדר והקדשן הקדש. והא דלא משני הש"ס שם לעולם דלא אייתי ב' שערות רק דלאחר הזמן חיישינן שמא נשרו. אבל לא בתוך הזמן אף דהוי כלאחר זמן. היינו היכא שהביא עכ"פ בבירור. אבל לא שניחוש לשמא נשרו. תירץ שם הג' רעק"א דודאי היה יכול לשנויי כן. רק שלא תתפרש בזה המשנה דמשמע שם דלקי על זה. ואלו אם רק מצד החשש שמא נשרו לא מחויב מלקות. משום ספקא. זהו תורף דברי הג' רעק"א. אבל לפענ"ד לא יספיק בזה לתרץ דברי הר"מ ז"ל מהש"ס דנדה דהא כתב הר"מ בהדיא בלשונו אע"פ שלא הביא ב' שערות. משמע דדין שלו הוא דאע"פ שנדמה בדעתינו בהחלט באמת שלא הביא עוד שערות ג"כ הדין כן. ולדברי הג' רעק"א הוא רק משום דחשבינן שכבר הביא רק שנשרו. א"כ איך אומר אע"פ שלא הביאו. הכי הו"ל למימר אע"פ שאין אנו רואין שהביאו ב' שערות. ע"כ נראה לפענ"ד דהיטב אשר דיבר בזה הג' בשב שמעתתא (שם בפ' י"א) שהסביר בטוב טעם. דהש"ס לא פריך שם. רק למאן דסובר דתוך זמן כלאחר זמן. ע"כ פריך שפיר אי דלא אייתי לאחר זמן קטן הוא. אבל לדידן דפסקינן דתוך זמן כלפני זמן. ואפ"ה מופלא סמוך לאיש נדרו נדר ודאי דלאחר זמן לענין נדרים אע"ג שלא הביאו ב' שערות בבירור. אפ"ה נדרו נדר. עיי"ש היטב. ובסברא זאת מתורץ דברי הר"מ. ודברי הש"ס היטב. בלא שום דוחק. אך באמת לדינא הדין דין אמת. כמ"ש הג' רעק"א נמי. דודאי לכל השיטות אפילו לשיטת רש"י ותוס' המובא שם בשב שמעתתא נמי. אם רק הוא בן י"ג שנה ויום אחד חיישינן שמא. נשרו משום חזקה דרבא כיון דהוי ספק תורה. וכללא הוא דכל היכא שיש לחוש לאיסור תורה. חיישינן תמיד שמא נשרו. ועיין ברי"ף (פ' מצות חליצה וסוף פ' ב"ש) ביבמות וברא"ש (פ' ו' דנדה סימן ג') ובתוס' (ב"ב דף קנ"ו ע"א) ד"ה בודקין וברא"ש והגהת אשר"י שם ובקיצור פסקי הרא"ש להטור ז"ל שם. ועיין גם בב"י (אהע"ז סוף סי' מ"ג). וכן הוא להדיא בשו"ע (או"ח סימן נ"ה) וברמ"א שם (ובסי'