שו"ת ברוך השם רלג

וז"ל (ובסימן קמ"ו סעיף ח') פסק הרמ"א ע"פ ב"י דכל משמשי ע"ז הוי מכרה או משכנה ביטול עכ"ל. זהו מצד הדין. ומצד הסברא נמי כן הוא דהיא הנותנת דהא תשמישי קדושה קיי"ל דנגנזין א"כ אם הי' העכו"ם נוהג בהם משום אלוה ולא מבטלה בלבו היאך בא למוכרם אותם תשמישי אלוה שלו. הרי הוי ליה למיעבד להו גניזה ולא למוכרם כאשר אנו רואים בישראל להבדיל לענין קדושה דבעינן גניזה לתשמישי קדושה. אלא ודאי מדמוכרם העכו"ם ש"מ דבטולי מבטל להו ולכן שרי. וזה נכון. וכיון שבררנו לעיל מהש"ס בעזה"י דבית תפלה שלהם הוי רק תשמישי ע"ז. שפיר מהני המכירה שמוכרם העכו"ם להתיר לנו לקנותם. ולא בענין אחר דמכירה דוקא הוי ביטול ולא דבר אחר ודו"ק

סימן מ"ט

לבאר בקיצור איזה הלכות בהלכות מקוה ומעין. הנה יש שיטה שגם אדם נטהר במעין בפחות מארבעים סאה רק שיהא מתכסה כולו בבת אחת. ולהלכה קיי"ל כר"י דאדם במעין נמי צריך מ' סאה דוקא. ומיהו אם המעין נמשך יש בכל השטח באורך מ' סאה טובל בו אדם בגופו מכוסה לבד משום דמצטרף. ורק שלא יהיה במדרון אבל אם היה משופע אז אסור לטבול במקום הגבוה שיעור המקוה הוא מ"ד אלפים וקי"ח אצבעות וג' שמיניות של אצבע. ואלו האצבעות הם עוצבות. וצריך שיהיה חריץ המקוה גדול יותר שכשיכנוס הטובל לא יעלו כלל מים על שפת החריץ. פן יהיה זוחלין. והיינו אם המקוה היא ממי גשמים. אבל אם המקוה ממעין היא לית לן בה. דמעין מטהר בזוחלין ובאשבורן לכתחלה נמי. ובארות העשויין בידי אדם הם מעין גמור: המי גשם רק באשבורן מחצה על מחצה זוחלין ונוטפין יש להחמיר דרך אשבורן דא"א לצמצם. ואם רוב זוחלין נמי היינו דוקא במקום שהיה יכול להלוך מתחלה. אבל במקום שלא היה יכול להלוך בתחלה לא מטהרין באשבורן. ובענין הנהרות. הנה הרמ"א התיר דפוסק כר"ת דנהרא מכיפיה מיבריך. ואולם לפענ"ד אין שום היתר כאן. דהא עכ"פ צריכין לילך לאמצע הנהר במקום שהיה מהלך בתחלה. ושם הרי הנהר עמוק מאד. ולא תוכל לעמוד על הקרקע. וגם במאי תישוט לשם. ולכן לדעתי בזמן הזה ואין היתר כלל בזה. וגם בנהרות קטנות שאינן עמוקות אפ"ה היינו דוקא במקום שאין מקוה. דבמקום שיש מקוה הרי לא התיר הרמ"א א"כ לדעתי אם יש בארות בהעיר או בכפר יותר טוב שלא להתיר לטבול בנהרות

סימן נ'

נשאלתי מאברך אחד אשר יש מרחצאות ומקוואות בכפרים הסמוכים לעירו. והמרחץ וגם המקוה עושים הישראלים בממון שלהם ולא יתערב זר אתם רק אחר שמתקנין המקוה כראוי אז שוכרין עכו"ם שיחמם המקוה לעת הצורך. וגם יעשה העכו"ם כל הנדרש ונצרך בעת תבאנה הנשים בית הטבילה והמקוה אינה סגורה כלל כל העת אם יש חשש בזה. שמא יפסול הנכרי את המקוה. והשבתי לו דלדעתי אין כאן בית מיחוש כל כך. דעד כאן לא חשש הרא"ש בתשובה ומובא בשו"ע (סי' ר"א סעיף ד' ובש"ך שם ס"ק ט"ז י"ז) אלא היכא שהמקוה היא של העכו"ם לגמרי. שהעכו"ם בנה אותה ותקנה לגמרי משלו ממש. ורק שבשכר שמשלמין לו מניח נשי ישראל לטבול בתוכה. ובאם לא ישלמו לו אין רשות להן לטבול בתוכה. אז דוקא חיישינן שמא בשביל שירצה להשביח מקחו ולהרגילם לרשותו. וגם כל אדם לא יכול לאמר לו מה תעשה אחרי שהמקוה שלו היא. ולכן יעשה מה שיעשה לפי דעתו לנקותה מן המים הסרוחים. ולשאוב תוכה מים שאובים נקיים. אבל כה"ג שהמקוה בעצם היא של היהודים. ואין להעכו"ם שום זכות וחלק כלל בה. א"כ הרי יש בזה שני סברות. א' כי למה נחשוש שיטריח לנקותה. כיון שאין עליו שום תרעומות כשלא ינקה אותה. ולא תהיה נקייה. כי אין הענין עליו. ולא יאמרו לו דבר. וא"כ למה יטריח א"ע. ואך יש לומר פן יכווין להכשיל לישראל במזיד. הנה גם לזה יש שני טעמים שלא לחשוש לזה. דהא כבר כתב הר"ן (פ"ק דע"ז דף י"ב) בסוגיא דהלכת לצור וכו' דלזה לא חיישינן שיתכוין להעביר הישראל היכא שאין לו הנאה מזה עיי"ש. וכן נפסק הדין בשו"ע (סי' קי"ח סעיף י') וע"ז בנוים גם דברי הש"ך כאן (ס"ק ט"ז) ודו"ק. ועוד הרי אפילו אם היה איזה סברא שתאמר שיהיה לו הנאה. אפ"ה הרי כיון שעיקר המקוה וכל השייך לה הוא של ישראלים. א"כ פשיטא דמירתת מאד. דהא חברך חברא אית ליה. ויתוודע הדבר להישראלים. ובודאי יודע אשר יעבירוהו מאומנתו ושכירתו. וישכרו אחר תחתיו וכה"ג היכא דמירתת שרי אפילו אם נהנה בהעברתו. אך ליתר שאת. פן תאמר דכיון דעכו"ם לאו דינא גמירי. ואינו יודע מנהגן של ישראל. ושמא יחשוב העכו"ם כי אין מגרע בזה כלל להיהודים. וינקה המקוה ויעשה כרצונו. וא"כ לא שייך שוב מירתת בכה"ג. וכאשר הסביר לנו הר"ן זה בטוב טעם ודעת (שם בפ"ק דע"ז) דמירתת לא שייך רק בדבר שיודע שיתרעמו עליו. ולא במקום שאינו יודע כלל המעשה הרע. אמנם עדיין יש לזה עצה נכונה. שהישראלים בעלי המרחץ יתנו אזהרתם תקיפה על הבלן העכו"ם. שלא יגע במימי המקוה כלל וכלל. ואם לא יקיים כאזהרתם אז יענישוהו ויעבירוהו. ואז ליכא שוב שום חשש. ואין צורך כלל שיהיה המפתח ביד הישראל כנ"ל למי שרוצה להחמיר. אבל באמת יש להקל ג"כ דכאשר תראה בכל הפוסקים הלא כולם מדקדקים בלשונם בזה הדין באומרם מקוה "שהיא "של "עכו"ם. היינו כנ"ל שהמקוה כולה היא שלו. אבל בנ"ד אשר המקוה של ישראל היא לא נזכר כלל בשום מקום חשש כל דהו. ועיין בלבושי שרד בחי' דינים ליו"ד (סעיף צ"ג) ג"כ הביא רק מקוה שהיא של עכו"ם עיי"ש ובביאורו (ס"ק ר"ה). אבל בכה"ג לא מצינו שום חומרא וטעמא דמילתא כבר נתבאר היטב

סימן נא

עיין בשו"ת צמח צדק להגאון הקדוש מליבאוויטש (חלק אהע"ז סי' רס"ח) שהביא קושיא על הר"ן (נדרים דף ע"ח ריש ע"א) שכתב ולפי זה משמע לי דלשון מופר הוא מכאן ולהבא. ולשון מותר הוא מותר מעיקרו. דמוכח להדיא שאין הבעל עוקר מעיקרו. רק מפירו מכאן ואילך. וא"כ למה לא פשטו מכאן האיבעיא שבש"ס (נזיר דף כ"א ע"ב) אי בעל מיעקר קא עקר. או מיגז גייז. דהא כיון שהחליט הר"ן דלשון של הבעל הוא מכאן ואילך. ע"כ ס"ל דלא מיעקר קא עקר. ולכאורה היא קושיא נוראה מאד. ועיין בשו"ת הרדב"ז כרך ראשון (חלק ב' סימן רפ"ג) מביא קושיא זו. ועיי"ש היטב בדבריו. אבל לפענ"ד נראה להסביר הדבר בטוב טעם ודעת. אחרי שנבין היטב הדברים. דהנה ידוע ההלכה שהאשה היא תחת רשות בעלה. ואין הבעל תחת רשות אשתו. וזהו אומרם ז"ל בכמה דוכתי ועיין (ברכות דף כ"ד) אשתו כגופו דמיא ולא אמרו אישה כגופה. ועיין נמי היטב בספר החינוך (פ' ראה מצוה תפ"ט) וז"ל ובא עלינו החיוב אשר נראה בבית הבחירה. רק הזכרים. לפי שהם עיקר הבית. והטף והנשים טפלים להם עכ"ל עיי"ש. וזהו נמי ביאור דבריהם בכמה מקומות. מה שקנתה אשה קנה בעלה. ועיין בש"ם (סנהדרין דף ע"א ע"א). והיינו ג"כ בעבור העיקר הנ"ל. כי האשה טפלה לבעלה. וכמקצת גופו דמיא. וזהו ג"כ אומרם בש"ס ידה כידו ולא אמרו ידו כידה בשום מקום. ועיין (נדרים דף פ"ח ע"ב). ומה שאמרו בש"ס (כתובות דף פ"ג