שו"ת ברוך השם רלב

ס"ק ט') עיי"ש היטב., אך לכאורה מאי אהני לן במה דהוי רק תשמישי עכו"ם. דהא עכ"פ אסור בהנאה כידוע. דעכו"ם ומשמשיה ותקרובתה ונוייה כולן אסורין בהנאה. וכמבואר בר"מ (פ"ז מהלכות ע"ז הלכה ב') ובטושו"ע (ריש סי' קל"ט). מ"מ דבר ברור הוא דחלוק הוא מאד. כאשר יבואר להלן בדברינו אי"ה. אך כעת יש לבאר בשאלתינו. דהא לכאורה כיון שסתרו הבית הוא ביטולה. וקיי"ל דעכו"ם מבטל ע"ז שלו ושל חבירו. כמבואר במשנה (שם דף נ"ב ע"ב) ובשו"ע (סי' קמ"ו סעיף ה') וכ"ש דתשמישי ע"ז עכו"ם מבטלן. וא"כ כיון שהעכו"ם סתרו בית תפלתם הא בטלוה

אמנם אי משום הא לא איריא. די"ל דעד כאן לא הוי ביטול רק היכא שיסתרוה בדרך סתירה לבד. אבל כשסתרוה על מנת לבנות אין על זה הסתירה שם סתירה רק שם בנין וראיה לזה דהא כתב הר"מ (בפ"ז מהלכות יסודי התורה הלכה ז') הסותר אבן אחת מן המזבח דרך השחתה לוקה משום לא תעשון כן לה' אלקיכם עכ"ל. הרי כתב בהדיא רק דרך השחתה. והדבר מבואר ביותר מהא דכתב המרדכי תניא בספרי (פ' ראה) מנין לנותץ אבן מהמזבח מן העזרה מן ההיכל שעובר בל"ת משום שנאמר לא תעשון כן וכו' ואם נתץ על מנת לבנות שרי. דההיא נתיצה בנין מיקרי עכ"ל המרדכי (בפ' בני העיר). וכן פסק הרמ"א (באו"ח סי' קנ"ב) בסוף הסימן וכן הביאו הט"ז (סי' קנ"א שם ס"ק ג') עיי"ש ועוד ראיה מדברי הר"מ (סוף פ"א מהלכות שבת הלכה י"ח) דהגם דכל המקלקלין פטורים. מ"מ המקלקל על מנת לתקן חייב. כיצד הרי שסתר כדי לבנות במקומו וכו' עיי"ש. אלמא דהיכא דסותר על מנת לבנות. ההיא סתירה בנין מיקרי וכלשון המרדכי דההיא נתיצה בנין מיקרי [לע"ע לע"ג לענ"ד למה באמת לענין מחיקת השם לא אמרו כן דהיכא שמוחק על מנת לתקן יהא שרי דההיא מחיקה כתיבה מיקרי. דמדברי הש"ך (יו"ד סימן רע"ו) משמע להדיא דאפילו על מנת לתקן אסור עיי"ש]. ולכן נלפע"ד ברור דהיכא שהיתה הסתירה כדי שיבנוה מחדש ונשארו מקצת העצים אסורין בהנאה דאיזה ביטול יש להני העצים. אחרי שהסתירה לא הוי ביטול כנ"ל. ועוד אומר אני לפענ"ד דאפילו אם נפל בית תפלה שלהם מעצמה מרוב יושנה ונפל ממנה מקצת עצים חתיכות שנרקבו אסורים העצים הנרקבים ההם בהנאה. וראייתי אבאר בדברינו להלן אי"ה. אך יש להקדים שלא יקשה לנו לכאורה מדברי הרמ"א (ביו"ד בסימן קמ"ה סעיף ג') וז"ל שם ודוקא שלא הוקצה הבית לכך. אבל הוקצה לכך אינו מותר אלא א"כ הוציאם משם דרך ביטול דהיינו שלא להכניס עוד שם. עכ"ל. וא"כ נוכל לומר דעכ"פ על הנך העצים שנתלשו ונפלו ולא יכניסו עוד לתוכם ע"ז א"כ הוי זה ביטול ויהיה שרי. אמנם באמת זה טעות. וכדי להסביר זה הענין לאשורו יש להאריך קצת בעזה"י

דהנה קיי"ל בש"ס (מגילה דף כ"ו ע"ב) ת"ר תשמישי מצוה נזרקין תשמישי קדושה נגנזין. וזהו כלל מוחלט בהלכה דזה החילוק הוא ברור בין תשמישי מצוה לתשמישי קדושה. דתשמישי קדושה נגנזין עיין (או"ח סי' כ"א. וסי' קנ"ד). וידוע דתשמישי מצוה היינו כמו לולב ושופר ועצי הסכך. ותשמישי קדושה נקראין כמו רצועות ותיק הספרים וכדומה. ולכאורה צ"ע להבין הענין דהא תשמישי מצוה חמורין וקדושין יותר לכאורה מתשמישי קדושה שהם רק טפלים למצוה ולמה אמרינן דתשמישי מצוה נזרקין אע"ג דחמורין ותשמישי קדושה דקלין נגנזין. ועיין בר"ן שם (פ' בני העיר) שכתב להדיא דחובה הוא שיהיו נגנזין וטעמא מאי. וזה רבות בשנים שעמדתי בזה להסביר את הענין על נכון. וכעת נראה לי להסביר שע"פ האמת כן הוא. דהנה הא דתשמישי מצוה נזרקין. ע"כ היינו דוקא לאחר זמן מצוותן. וכמ"ש הר"ן שם בפ' הנ"ל להדיא וכן מבואר (בשו"ע או"ח סי' כ"א) וכיון שכן ניחא. דבשלמא המצות גופייהו כמו הנולב והציצית והשופר וכדומה הרי לא נקרא עליהם שם קדושה רק משום המצוה. וא"כ לא חלה קדושתן רק על זמן מצוותן ולא אחר זמן מצוותן דכבר עבר זמנן. אבל תשמישי קדושה הרי האדם יודע שהן אינן מצות בעצמם. ואפ"ה הקדישם להיות קדושים להשתמש בהם דבר קדוש. א"כ הא הקדישן בלא זמן רק כל זמן היותם בעולם ולכן אפילו אחר שבלו ואינם ראוים עוד לתשמישי הקדושה אפ"ה עדיין הן בקדושתן קיימי. ויותר הדבר מסתבר דכיון שיודע שהן בעצמן אינן קדושין רק תשמיש. הוי כמו שאמר האדם בהדיא דבר זה לא, ישתמשו בו דבר חול לעולם רק דבר קדוש. ומש"ה גם אחר שבלה נהי דא"א עוד להשתמש בו הדבר הקדוש. אפ"ה אסור להשתמש בו דבר חול. דהא על זה הקדישו שלא ישתמשו בו דבר חול. ואיך נעבור ונשתמש בו עתה דבר חול. וזה ברור והשתא נראה אנן להבדיל בין הקדש ובין החול כשם שבקדושה כן הדבר ה"נ הוא להיפוך בטומאה. דכל שנקרא על הדבר שם תשמישי ע"ז אסור לנו ליהנות מהם לעולם כשם שאסור לנו ליהנות לעולם מתשמישי קדושה מצד כח הקדושה שחל על התשמיש. כן אסור לנו ליהנות מתשמיש ע"ז לעולם מצד כח הטומאה והשיקוץ ר"ל המונח על התשמיש ההוא. וא"כ לפ"ז צ"ע לכאורה האי דינא דהרמ"א ז"ל דכל שהוציאו הצורות מהבית דהיינו שלא להכניס עוד שם שמותר. הא להבדיל בצד הקדושה קיי"ל דתשמישי קדושה אפילו אחר שבלו אפ"ה צריכין גניזה כמבואר (באו"ח סי' קנ"ד סעי' ג' ד') ע"ש וא"כ הרי בהדיא דאפילו כשאין משתמשין עוד בהדברים להקדושה. אפ"ה חייבין לגונזן דשם קדושה לא פקע מינייהו. א"כ ה"נ לכאורה צריך ודאי גם בצד הטומאה להיות כן. דאפילו אם אינן משתמשין עוד להע"ז אפ"ה צריכין להיות אסורין בהנאה לעולם

אמנם ברירא דהך מילתא דמתאמרא מפי מרן הרמ"א ז"ל הכי הוא. כשנדייק נא בלשונו שדקדק לומר הוציאם משם "דרך "ביטול ודבריו נובעים מהר"ן ז"ל (בפ' כל הצלמים) בשם אחרים פירשו דכל שסילקה משם ואין דעתו להחזירה בטלה משמשיה. והיינו דוקא היכא שיכולה וראויה הבית גם כעת לזה התשמיש שיעמידו בתוך הבית הצורות. ורק שהעכו"ם בעצמו אינו רוצה בזה עוד בבית זה. אז דוקא שרי. דזה הוי שפיר ביטול גמור כמבזה המשמשי ע"ז דהגם שנראה לכל שראוי הוא עוד להיות משמש מ"מ אין העכו"ם רוצה א"כ הוי ביטול ממש. וביטול שמועיל בעכו"ם לע"ז ילפינן בש"ס (שם דף נ"ב ע"א) ובתוספתא (שם פרק ז') מן הכתוב פסילי אלהיהם את שנוהג בו משום אלוה אסור ואת שאין נוהג בו משום אלוה מותר. וה"נ כל שהתשמיש לא נשתנה מקודם וראוי הוא כעת ממש כמקודם ואפ"ה הוציאה העכו"ם משם את הצורות. שפיר י"ל בזה דהוי ביטול מנפשו דהא איננו נוהג בו משום אלוה. אבל אם התשמיש בעצם נשתנה שאינו ראוי עוד כעת להיות תשמיש להע"ז פשיטא לי לפענ"ד דאסורה בהנאה דמה ראיה שביטלה. דילמא משום שאיננה ראויה לו כעת להתשמיש הזה ולכן הוציא העכו"ם משם את הצורות. ולא משום שמצא חסרון בעצם התשמיש שחפץ לבטלו ודוק. וכבר בררנו דתשמישי קדושה כה"ג אפ"ה טעונין גניזה אפילו שבלו. ולכן נתברר לנו דין חדש. דבית תפלה שלהם שנתיישנה. ובעבור היישון הוציאו העכו"ם משם את הצורות. אפ"ה הבית עומדת באיסורה בהנאה הקודמת לכל ישראל וזה ברור. אך היכא שבא העכו"ם ומכר את העצים להישראל. אז ודאי דשרי לישראל לקנות ממנו. דהא הן מצד הדין והן מצד הסברא מסתבר כן. דהא קיי"ל וביו"ד סי' קמ"ו סעיף ח') דתשמישי ע"ז קל מע"ז עצמה דע"ז עצמה אינו מועיל אם מכרה או משכנה כחכמים במשנה (שם דף נ"ג ע"א) דלא הוי ביטול. ואילו במשמשי ע"ז פסק הרמ"א שם דאם מכר או משכן הוי ביטול ועיין עוד (יו"ד סי' קל"ט סעיף ט' וסעיף י"ב) ובש"ך שם (ס"ק ז') ובט"ז (שם ס"ק ח') שהביאו