שו"ת ברוך השם רלא

גם באיסור דאורייתא. והנה המג"א (סי' תל"ז ס"ק ח') פוסק כדברי התוס' האלו עיי"ש היטב. וכן מבואר בב"י (סי' ק"כ ביו"ד) עיי"ש, וגם באלי' רבא (סי' תל"ז ס"ק ט') נמי פוסק כדברי התוס' דאפילו בהוחזק נאמנים עיי"ש. ויוצא לנו מזה ב' דינים. א' דנשים נאמנות על טבילת כלים אפילו כלי מתכות דהוי דאורייתא. ואפילו לכתחלה נמי [ולכאורה יש ראי' גדולה מטבילת נדה עצמה דנאמנת. אך יש לחלק דהתם התורה האמינתה דהוי לעצמה ג"כ ודו"ק. אבל לאחר לגמרי יש לומר דהוי כמו עדות שאינן נאמנות. אך באמת מוכח מהתוס' הנ"ל דנשים נאמנות בגוונא דאמרן]. ב' דקטן נאמן בטבילת כלי זכוכית. ואע"ג דהוחזק בו איסור דרבנן כנ"ל. ודלא כהפמ"ג במ"ז (באו"ח סי' תנ"א ס"ק ו') דמחמיר בזה. וכבר כתבתי לעיל דהמג"א והא"ר פוסקים להדיא כהתוס' דנאמן כל דהוי דרבנן אפילו איתחזק איסורא אם הוי בידו.. וכ"ש הוא מחמץ. דהתם הוי טירחא יתירתא אפ"ה נאמן. וכ"ש בטבילת כלי זכוכית דאין טירחא בזה. וזה פשוט. וכן פסק הרב בש"ע שלו. (סי' תל"ב). רק דבעינן שיהי' עכ"פ יש בו דעת. והיינו שהגיע לחינוך וע"ש באליהו רבא

סימן מ"ו

פעם אחת הלכתי אצל מעין המושך אצל עירנו הנקרא טאטארקע. וראיתי שאדם אחד טובל סכינים באותן המים שחוץ מן הבאר אשר אין בעומקן יותר משני אצבעות. ושאלתי את פיו מי התיר לך לטבול כאן והשיב שכן הורה לו מורה אחד. ואמרתי לבאר היטב אם מותר או לא. דהנה לכאורה י"ל שדעת המורה בזה מפני שראה וידע דברי התורת כהנים המובא ברי"ף, ורא"ש (סוף מס' נדה) דמעין מטהר בכל שהוא. ורק מקוה בעי מ' סאה. אבל לא מעין. ואף דקיי"ל בטוש"ע (יו"ד סי' ר"א) דלאדם אפילו במעין בעינן מ' סאה. אך נראה דלשון הטור הטעה את המורה ההוא. שכתב שם דלכלים מעין סגי בכל שהוא עיי"ש. אמנם באמת זה טעות. דכבר ביאר הב"י (ביו"ד סי' ק"כ) דהא דמעין סגי בכל שהוא לכלים. היינו דוקא לכלים מטומאתן. אבל לטבילת כלים הניקחין מעכו"ם גם מעין אינו מטהר בפחות מארבעים סאה. וזהו דבר פשוט ומוחלט מדברי התוס' (סוף מס' ע"ז) ועיין בדברי חמודות (הלכות מקואות סי' ט"ז) וא"כ הרי בזמן הזה דאין לנו רק טבילה זו גם במעין בעינן מ' סאה דוקא. והנה לכאורה י"ל עוד. דכיון שהואטארקע שלנו נמשך מימיה לאורך ולכן נצרף כל המים שבמעין זה מתחלה ועד סוף ובכולן ודאי יהיה מ' סאה. וכמו שהביא הב"י (ריש סי' ר"א) ד"ה ומשמע וכו' עיי"ש. אבל באמת גם זה טעות. דהא קיי"ל דקטפרס אינו חיבור. וא"כ איך נוכל לעמוד על זה שמא הנואטארקע שלנו הולכת בשיפוע ובמדרון דאז אינו מצטרף. ועיין (בט"ז סי' ר"א ס"ק ג'. ובש"ך שם ס"ק ב') ובפרי דעה בשפתי לוי (שם ס"ק ב'). והנה לכאורה יש עצה שנטבול כלים בהבאר עצמו והגם שהוא עמוק. ואין יכול להגיע בידו להמים מ"מ יש עצה שיתן כל הכלים שצריך לטבול בתוך דלי וימלא הדלי עד שיהי' הדלי מלא כולו, ושישיקו המים שבתוך הדלי לתוך מי הבאר ונכון הוא כדאיתא (ביו"ד סי' ר"ב). ועיין בחכ"א (כלל ע"ג סעיף י"ז). והוא דבר פשוט כשיתנהג ע"פ דין הידוע בזה. אולם באמת יש עוד חשש בזה דהנה זה זמן לא כביר אשר הנכרים ניקו את הבאר ההוא. ובודאי שאבו שם בכלי שלם ונפסל הבאר ע"י ג' לוגין מים שאובין. ואע"ג דיש דעות דמעין אינו נפסל בשאיבה. מ"מ כבר ההלכה פסוקה להחמיר בזה ומכ"ש לכתחלה דהא כיון שיש מקוה כשרה בעיר שנשים טובלות שם פשיטא דאין כאן היתר להתיר לטבול כלים בבאר ההוא ומכ"ש כלי מתכות דהוי דאורייתא. וכן ההלכה לפענ"ד שאין לטבול כלים בבאר ההוא וחוצה לו רק במקוה

סימן מ"ז

נשאלתי שישבו אנשים הרבה בסעודת מצוה ושתו יין על פי ישראל כשר ששאלו אותו אם יש לו יין כשר והשיב שיש לו יין כשר. והביא להם יין ושתו. ואח"כ נתברר שהיה סתם יינם ונפשם בשאלתם. אם יש לחוש שיצטרכו כפרה או לא. והשבתי שלדעתי אין כאן בית מיחוש. דהגם דלכאורה נראה דזה הוי האי דינא הא דאיתא בד"מ וברמ"א (סוף סי' קכ"ג) דהשותה יי"נ צריך להתענות חמשה ימים כדי שיתכפר עיי"ש. והוא מתשובת הרא"ש. אמנם לדעתי לא דמי להתם. דהנה בתשו' פנים מאירות הביא שאם אכלו עוף ואחר האכילה נמצאת טרפה גמורה בעצם וכדומה. דאין צריך כפרה. והטעם דזה מיקרי אונס. ויש להבין מה אונס יש בזה. ונ"ל דכיון שהאוכל עשה כתקנת חכמים שאין צריך לבדוק אחר כל הח"י טרפות. א"כ מה הי' לו לעשות. ולא שייך לומר על זה שוגג שהי' לו לידע או ללמוד. דהא כדין עשה. והפמ"א הביא ראיה לזה מתוס' (ביצה דף כ"ו ע"ב) ד"ה אורח ארעא. וא"כ לפ"ז הרי לכאורה דברי תשו' הרא"ש סותרים דברי הפמ"א. דהא הרא"ש פסק דאם שתה סתם יינם דצריך כפרה. אלא ודאי דשאני התם בדברי הרא"ש דאיירי בשוגג דהיינו שלא ידע שזה יין או שסבר שמותר לשתות יי"נ. אבל בנידון הפמ"א לא הוי שוגג כזה וא"כ בנ"ד ששאלו את פי הישראל אם יין כשר הוא. וע"פ ד"ת ישראל נאמן כיון שאינו חשוד וכמבואר (בסי' קכ"ז) א"כ כיון דכדין עשו הרי רק אונס מיקרי ואין צריכין כפרה. וה' הטוב יכפר בעדם ויסלח להם בלא תענית

סימן מ"ח

נשאלתי שסתרו העכו"ם בנין בית תפלה שלהם. כדי לבנותו מחדש. ובררו מן העצים איזה חתיכות שראויין לבנין החדש. והפסולת שנשארו מן העצים. כמו קרשים וכדומה שאינן ראוים להעכו"ם ורצו למוכרם. אם יכולים ישראל לקנותם לצורכם. או יש איזה איסור בזה

והנה הדבר מפורש בהדיא בש"ס (ע"ז דף ט"ז ע"א) במשנה הגיע לכיפה מקום שמעמידין בה עכו"ם וכו'. ואמר שם בגמרא דף י"ט. אמר ר' אלעזר אמר ר' יוחנן אם בנה שכרו מותר. ופריך הש"ס פשיטא. משמשי עכו"ם הן ומשמשי עכו"ם בין לר"י בין לרע"ק אינן אסורין עד שיעבדו. ופירש"י שם דהא כיפה זו לאו עכו"ם הוא. אלא תשמיש לעכו"ם עכ"ל. והנה כיפה היא הבית שמעמידין שם הצורה הנעבדת. כדפירש"י במשנה (שם) הרי בהדיא שהש"ס קורא לבית התפלה שמעמידין שם הדמותים הנעבדים. רק בשם תשמישי עכו"ם. ויותר מפורש הדבר בסוגיא דג' בתים הן. בפ' כל הצלמים (שם דף מ"ז ע"ב) דתנן התם הכנים לתוכה עכו"ם והוציאה ה"ז מותרת. ופירש"י שם ואת הבית עצמו לא נתכוין לעבוד ולא הקצהו לתשמיש עכו"ם. אלא לפי שעה הכניסו לתוכו עכו"ם עכ"ל. אלמא דאפילו אם היה מקצהו להבית להיות עומד בו העכו"ם ג"כ לא היה עליה רק שם תשמיש לעכו"ם. ועוד מפורש הדבר בר"ן ז"ל שם על המשנה דג' בתים וז"ל ומ"מ אם הכניס שם עכו"ם דרך קבע אפילו אם הוציאוה ישראל אסור. דנעשה זה הבית משמש לעכו"ם וליכא למימר דבית לא יהא נאסר משום משמשי עכו"ם דקרקע עולם הוא. דהא בפירקא קמא גבי הגיע לכיפה דאמרינן בגמרא דשכרו מותר. פרכינן פשיטא משמשי עכו"ם אינן אסורין עד שיעבדו. אלמא בית משמשי עכו"ם הוא עכ"ל הר"ן. והנה נפשט לנו דבית תפלות שלהם נקרא בלשון התוה"ק בשם תשמישי עכו"ם. וכן הוא בדברי הפוסקים למסקנא דמילתא בשו"ע (יו"ד סי' קמ"ה בט"ז ס"ק ו' ובש"ך