שו"ת ברוך השם רל

סי' א'. ג'. וכלל נ"ז סי' ח') ולכן לדינא ודאי אם מכיר עדיין יטול במקום שנגעו בקדירה וישליכם. והשאר מותרים והקדירה נמי אסורה

סימן מ"ב

עוד נשאלתי שאפו פיטער בילקעס בארבעה מחבות שקורין סקאוורידעס. ונתערבו כל הפיטער בילקעס יחד אחר האפיה. ושוב נודע שמחבת אחת היתה של בשר. שבאותו היום ממש בבקר טיגנו בה בשר בהמה על קאטלעטין. והשבתי דזהו ממש דינו של הנוב"י מהדו"ק (ח' יו"ד סי' ל"ב) בקרעפליך שאפו בבעקליך. רק הכא בנ"ד בלא ספק גם הנוב"י עצמו מודה ג"כ שאסורים. דהא כל עיקר ההיתר של הנוב"י הוא משום כיון דהוי רק בלוע. לא הוי זה איסור מחמת עצמו. דהעיסה הוי עיקר והבשר והחמאה הוויין רק בלועים ואין עליהם דין חהר"ל ודבר שבמנין ובטלים ברוב. זהו עיקר דבריו עיי"ש. וא"כ הרי הוא עצמו ז"ל מקשה שם בסוף התשובה. דהא הוי מין בשא"מ. דבשר וחמאה הוי מין בא"מ. ועיקר תירוצו שהרי הש"ך (בסי' ק"ט ס"ק ט') סובר דהיכא דעיקר האיסור הוי רק דרבנן. אז גם במין בא"מ אם רק הוי יבש ביבש בטל ברוב ורק שהי' קשה לו על הש"ך (בסי' ס"ט ס"ק נ"ז) דהתם נמי היה יכול לתרץ דדם שמלחו הוי רק דרבנן. ובפמ"ג (שם) בשפ"ד מתרץ באמת כן. דהש"ך מקשה כן רק על הרמ"א. וא"כ כל זה הוא רק בנידון דידיה שהי' שומן אווז דהוי רק דרבנן. אבל בכה"ג בנ"ד דהוי איסור תורה. ודאי כיון דהוי מין בא"מ. צריך ס' גם ביבש ביבש לכל הפוסקים באין חולק כיון דהוי איסור תורה וב"י דליכא שום נטל"פ פשיטא דצריך ס' נגד כל הפיטער בילקעס שנאפו בסקאוורידע הזאת של בשר. וכיון שהי' רק ד' פעמים ככה לכן כולם אסורים

סימן מ"ג

עוד נשאלתי שנתערב חתיכת שומן טרפה אחת שלא נמלחה עם שתי חתיכות שומן מכשרה שנמלחו והודחו כדינם. וטיגנו אותם כך יחד. ואח"כ נודע. אם יש כאן איסור דאורייתא או רק איסור דרבנן בלבד. ונ"מ לענין ספק טרפה. או לענין תולין גבי שתי קדירות (בסי' קי"א). והנה לכאורה הוי רק איסור דרבנן. דהא הוי מין במינו שומן בשומן. ואין לומר דהוי ד"ת. דהא השומן של טרפה לא נמלח ויש בו דם ודם עם שומן הוי מין בא"מ. אבל אין זה מספיק לעשותו איסור תורה. דהא נהי שיש בו דם אפ"ה אין כאן רק איסור דרבנן. דהא קיי"ל דם שבשלו מדרבנן. אמנם לפי האמת הוי ודאי איסור תורה. משום איסור דם. ואע"ג דדם שבישלו דרבנן. מ"מ היינו דוקא לענין איסור דם לחוד אבל בנ"ד יש כאן איסור אחר על הדם דהא הדם הוי דם טרפה. ובאיסור כולל איסור חל על איסור. והאיסור טרפה כולל את הבשר. ומיגו דחייל שם טרפה על הבשר. חל נמי על הדם. ולכן כשם שטרפה שבישלה אסורה מן התורה. כן ה"נ הדם טרפה שבישלו. נהי דמצד איסור הדם אזדא איסור התורה כיון שנתבשל. אבל איסור טרפה שעל הדם עדיין במקומו עומד גם לאחר הבישול. וא"כ הוי ודאי איסור תורה

סימן מ"ד

הנה העולם מחמירים שלא ללבוש מנעלים שנשארו מן המת ר"ל. ואומרים שיש בזה סכנה ולא החמירו כן בשאר מלבושים והוא עפ"י דברי הספר חסידים סי' תנ"ד וצ"ע אם יש הסבר עפ"י נגלה. ולכאורה זה מיוסד קצת ע"פ דברי הש"ס (חולין דף צ"ד ע"א) לא ימכור אדם לחבירו סנדל של מתה בכלל שחוטה. מפני שני דברים. א' מפני שמתעהו. ב' מפני הסכנה. ופירש"י שמא מחמת נשיכת נחש מתה והארס נבלע בעור. וא"כ י"ל דכמו כן חששו לארס המלה"מ שזורק בו טפה ר"ל כידוע בע"ז (דף כ') שנבלע בהעור של המנעל. אבל באמת עדיין אין מקום לזה. דא"כ כל המלבושים נמי. והתם בש"ס אמרו סנדל לחוד משום דאין לבהמה לבוש אחר משא"כ באדם ודאי כל המלבושים שווין. ועוד הא תינח אם היו על האדם בעת מיתתו. משא"כ אם לא היו המנעלים עליו בעת שמת. ואדרבה רוב המתים אין עליהם מנעליהם בעת מיתתם ר"ל. ולגזור משום מת בדרך הוי מילתא דלא שכיחא. ולא גזרו בה רבנן. ואמרתי ע"ז טעם אחר דסכנתא ליכא כאן. רק רמז יש בדבר. דהנה בספר רוח חיים להגאון מהר"ח מוואלאזין (פ"א דאבות) איתא פי' הפסוק של נעליך מעל רגליך. כי הגוף להנשמה הוי כמו נעל להגוף. כן הוי הגוף להנשמה. ולכן במרע"ה שפשט כל חומר הגוף ג"כ כתוב אצלו נעליך לשון רבים. היינו הנעל והגוף ג"כ. ויהושע שלא פשט רק הנעל לבד כתוב בו נעלך בלשון יחיד. ועיין עוד שם הג"ה מבנו הגאון ר' יצחק מוואלאזין שבזה יש רמז לדברי הש"ס (ברכות דף נ"ז ע"ב) מת בבית וכו' נטל כלים מן הבית וכו' תרגמא ר"פ במסאנא וסנדלא וכו'. והיינו סימן שמוציא ח"ו גוף אחר. עיי"ש. ולכן כיון שנפטר שורפין גם המנעלים לרמז שלא נשאר הגוף כלל. שאם ישתמשו בהמנעלים הוי חלילה כאילו משתמשים בגוף המת. כיון שנעל הוי רמז להגוף. משא"כ שאר מלבושיו דאין לשום מלבוש רמז להיות מכונה בשם הגוף. רק המנעלים בלבד. ונדפס מחדש ספר כורת הברית ובהשמטות נדפס בשם נוטפות מור ס"ק נ"א דף קל"ז ע"ש דלא העיר מהערה יקרה שלי כאן

סימן מ"ה

לברר ההלכה אם נשים נאמנות על טבילת כלי מתכות דהוי דאורייתא. ובפוסקים אינו מפורש הדין בזה. רק נפסק בסי' ק"כ ההלכה דקטן אין נאמן. אבל נשים אם נאמנות או לא. לא נתבאר כלל. והנה מהסוגיא (פסחים דף ד' ע"ב) מוכח שאם הוא איסור דאורייתא אין נשים נאמנות וגם קטנים אין נאמנים. ועוד מבואר שם דאם הוא איסור דרבנן גם אם הוא בחזקת איסור כדמפרש הש"ס שם דמוחזק לן דלא בדק אפ"ה כיון דהוי רק איסור דרבנן קטן נאמן וכ"ש נשים. ומשמע מזה בהדיא דבטבילת שאר כלים דלאו כלי מתכות נאמן גם קטן וכ"ש נשים. ולכן אע"פ שאין מפורש שם שיהיה קטן נאמן בשאר כלים. אפ"ה מוכח כן מהש"ס הנ"ל. ועתה נבוא לבאר בנ"ד דהנה מדברי התוס' שם ד"ה הימנוהו יש להוכיח כמה דינים. א' דאפילו באיסור דאורייתא אם הדבר בידם נאמנים נשים ועבדים. ומש"ה מעשים בכל יום דנאמנים נשים ועבדים על השחיטה והניקור. אע"ג דהוי חזקת איסור דאורייתא. וכן נאמנין על החלה. ב' דוקא אם לא הוי טירחא יתירתא. אבל אם יש טירחא יתירתא אז אפילו אם הוי בידן אפ"ה אינן נאמנות אם הוי איסור תורה. ג' דקטנים אינם נאמנים באיסור תורה אפילו הוי בידן ולא הוי טירחא יתירתא. מדהשמיטו שם התוס' קטנים עיי"ש. ד' דבאיסור דרבנן והוי בידן אז אפילו אם הוי טירחא יתירתא. אפ"ה נאמנים גם בדבר דהוי טירחא יתירתא אפילו קטנים ג"כ וכ"ש נשים. ה' דבאיסור דרבנן ולא הוי בידן אז נשים ועבדים נאמנים וקטנים אינן נאמנים. דקטנים גריעי מנשים. וכלל היוצא לנו מדברי התוס' דקטנים גריעי מנשים ועבדים בב' אופנים. א' בדאורייתא ב' בדרבנן. בדאורייתא אם הוי בידם אז נשים ועבדים נאמנים. וקטנים אינן נאמנים. וכן בדרבנן ולא הוי בידן כלל אז ג"כ נשים ועבדים נאמנים. אבל קטנים אינן נאמנים. ובזה נבוא לביאור שאלתינו. כיון דהוי דבר שבידן ולא הוי טירחא יתירתא. הרי נשים נאמנות