שו"ת ברוך השם רכח

עצמו אבל כאיסור בלוע אפילו לדידן אין אמור כלל. ואפי' כדי קליפה אינו נאסר. משום דכללא הוא דאין דבר הבלוע יוצא מחתיכה לחתיכה בלא רוטב. והיינו כשהאיסור הבלוע הוא כחוש. אז אפילו ההיתר הוא שמן. כיון שנאסרה רק ע"י בליעה אינה יכולה לאסור. בין להמחבר. ובין לדידן. שום חתיכה אחרת בלא רוטב. אפילו אם תהי' החתיכה שמינה ג"כ. כיון שהאיסור הוא, כחוש שרי. ואפילו כ"ק אין צריך דכללא הוא דבבליעה לא אמרינן דאזיל היתר ומפטם ליה להאיסור. ועיין בכל זה היטב בש"ך (סי' ק"ה ס"ק י"ט) בשם הב"ח. ובחכמת אדם לכלל ס' סימן ג' ד'. ה'. ו'.) אבל אם האיסור הוא שמן אוסר כל החתיכה אפילו העשירית עד ס'. דכיון שהאיסור בעצמו שמן הוא מפעפע לעולם ואוסר, אך כל זה הוא ממאכל למאכל. אבל מכלי למאכל אז יש חומרא וקולא, חומרא דגבי כלי אמרינן דגם בליעה הולכת בלא רוטב מכלי. דכיון דאין להכלי פליטה מגופה לכן הבליעה נפלטת בלא רוטב. וקולא דלא תימא דכיון דבליעה הולכת בלא רוטב. א"כ שוה הבליעה לאיסור מחמת עצמו בחתיכה. דלא כן הוא דאילו איסור מחמת עצמו גם להמחבר יכול לאסור ולילך עד כדי נטילה בכחוש ולדידן דאין אנו בקיאין אוסר עד ס'. ואם האיסור שמן אוסר עד ס' גם להמחבר. ואילו איסור הבלוע בכלי אף שהולך בלא רוטב. אפ"ה לא מבעיא דבאיסור כחוש אינו אוסר רק כ"ק. ולא כדי נטילה אלא אפילו אם האיסור שמן הוא שנבלע בכלי. אפ"ה אינו אוסר את המאכל שנגע בכלי אלא כדי קליפה. עיין במג"א (סי' תנ"א ס"ק ל"ז) שכן דעתו ולא כהש"ך (סי' ק"ה ס"ק כ"ג) שהעלה בצ"ע שמא יהא אסור כולו. והנוב"י והפר"ח והחוו"ד פסקו כהמג"א. וזהו באמת חידוש הוא דלפי הסברא הא יש ק"ו על זה דאם במאכל שאין הבליעה יוצאת בלא רוטב. אפ"ה אם הי' הבליעה שמינה אוסרת בלא רוטב עד ס' גם להמחבר. א"כ כ"ש בכלי שהבליעה הולכת ואוסרת בלא רוטב. פשיטא שלא יהא גרוע בשמן ויאסור עד ס'. אך אעפ"כ להלכה עיקר הדין שבכלי גם איסור שמן אינו אוסר אלא כדי קליפה. ולהיפוך ממאכל לכלי בזה יש ג"כ חידוש. שלפי הכללים ולפי משמעות הט"ז (סי' ק"ה ס"ק ט"ז) נראה ברור בפשיטות דעכ"פ דינו כמו ממאכל למאכל. וא"כ אם נבלע איסור כחוש במאכל לא יאסור את הכלי כלל. וכנ"ל גבי ממאכל למאכל. אבל אם נבלע איסור שמן במאכל. אז לכאורה הי' צריך להיות הדין דיאסור את הכלי כיון שהאיסור בעצמו שנבלע בהמאכל הוא שמן. הרי הוא אוסר במאכל אחר עד ס' לכל הפוסקים. גם להמחבר כנ"ל וא"כ ממאכל לכלי שדינו ג"כ כמו ממאכל למאכל ג"כ יש לאוסרו עד ס'. אפ"ה פסק החוו"ד (סי' ק"ה) שאינו אוסר להכלי כלל אפילו אם הי' במאכל בליעת איסור שמן. ולפענ"ד זהו תמוה מאד ובאמת הביא הס' ישועות חיים סי' ק"ה ס"ג דהט"ז והפמ"ג והח"א כ' נ"ז פליגי עליו. דאוסר להכלי. ונקטינן האי כללא בידינו דחתיכה שלא נמלחה עדיין או כבד שלא נמלח וכיוצא וכמו כן בשר שנמלח בכלי שא"מ. הנה הוה הדם שבתוכן כאיסור בלוע לבד ולא איסור מחמת עצמו. ולכן אם נגעו חתיכה שלא נמלחה וכבד חי בכלי חמה. אינה נאסרת הכלי דהא אין בלוע יוצא מחתיכה לחתיכה בלא רוטב. ודם הוי איסור כחוש. דבקיאינן גם אנן בבלוע. ועיין ש"ך (סי' ק"ה ס"ק ט"ז). אמנם אם הי' חמימות ורתיחות דמליחה וצליה הן בחתיכה והן בכלי. והיינו מליחה שע"י מלח. וצלייה שאצל האש דוקא. אז אם נבלע בחתיכה דם ממקום אחר הוי רק בלוע ולא איסור מחמת עצמו אבל דם של עצמה אם אח"כ נמלחה או צלאה אצל האש. לא הוי זה איסור בלוע רק איסור מחמת עצמו בדם של עצמה בחום מליחה וצלייה וזה הוא כלל גדול. וזה מבואר למעיין היטב בש"ך (סי' ק"ה ס"ק י"ח) ובפמ"ג במשבצות זהב (סימן ק"ה ס"ק ט"ז) ובשו"ת שואל ומשיב מהדורא תנינא חלק א' (סימן ע"ה) עיין שם: סימן ל"ח

נשאלתי מידידי המו"פ הר"ר אברהם ישראל נ"י מקארסאן לפשוט לו ספיקו שנסתפק. בהא דקיי"ל דרתיחת מליחה אינו נבלע אלא כדי קליפה. ובכחוש לגמרי גם אנו בקיאין. אם אמרינן דמהחתיכה נפלט כל האיסור. רק בההיתר אינו נבלע כ"א כ"ק. או שאינו נפלט רק מן קליפת האיסור ונ"מ שאם הונח חתיכת איסור מלוח אצל היתר צלול אם צריך ששים נגד כל האיסור. או סגי נגד קליפת האיסור עכ"ל השואל

והשבתי דלפי דעתי אין כאן ספק כלל. דהנה מ"ש בהא דקיי"ל. ע"כ זה טעות רק כוונתו על שיטת ראבי"ה שהובא בב"י (סי' ע' וסי' ק"ה). אמנם המעיין במקור הדברים שם בב"י בשיטת הראבי"ה. יראה שנפשט ספיקו. דהא באמת יש להבין שיטת הראבי"ה. מדוע יסבור דגם בשמן אין אוסר יותר מכדי קליפה. אך באמת ביאר טעמו הראבי"ה ז"ל כפי שהובא בשערי דורא (שער ל"ח) וז"ל אות באות פסק אבי העזרי שאם נמלח חלב ובשר הבשר צריך קליפה במקום שידוע שנגע בהחלב. וצריך להעמיק בקליפתו יותר ממה שהוא קולף אם מלח בשר נבלה כחושה עם בשר כשרה. משום שהחלב נבלע בה טפי. והכל לפי אומד הדעת. כמה שראוי לבלוע בתוכו יקלוף וכו'. וכ"ש במליחת בשר עם חלב שאין לאסור את כולו. אלא לפי אומד פעפועו שהוא דבר מועט ויקלוף מעט. והאבי העזרי האריך בזה מאד. ופירש שם דאפילו חלב הרבה במליחה הרי הוא כחלב מעט בצלייה שאינו מפעפע כל כך במליחה כמו בצלייה. וניכר לעינים שמפעפע יותר בצלייה מן המליחה הלכך במליחה א"צ כי אם קליפה כדפרישית. ואומר אבי העזרי דכל מה שפירש קיבל מאביו ר' יואל ומר' אליעזר ממיץ וגם פירש דבמליחה או בצלייה לא שייך ששים אלא כדי קליפה כפי אומד הדעת דבשלמא גבי בישול שהמים מוליכין אותו בכל התבשיל שייך ששים אבל במליחה או בצלייה שכל האיסור בצד אחד לא שייך אלא קליפה במקום שנגע ואם אין ידוע מקומו יקלוף כל החתיכה עכ"ל השערי דורא. והנך רואה שהראבי"ה עצמו מחלק בין שמן לכחוש נמי לענין הקליפה דעכ"פ בשמן יותר עמוק הקליפה מבכחוש. והיינו משום דכל שהאיסור הוא שמן ע"כ מפעפע יותר. רק שאינו מפעפע בכולו כמו בצלי. אבל מ"מ ע"כ מפעפע יותר מבכחוש וא"כ עכ"פ היינו דוקא גוש בגוש משום דכל טעמו וסברתו דלא דמי לבישול שיש בו מים אבל במליחה אין כאן דבר לח שיהיה מוליך את הטעם והפליטה של המליח האיסור רק נגע גוש בגוש לכן אין שייך אלא קליפה. א"כ היכא שיש היתר צלול הרי ברור דהראבי"ה מודה דהא יש כאן מים שיוליכו את הטעם ופליטת האיסור. וכן מבואר להדיא בדברי המרדכי (פ' גיד הנשה) ובד' זיטאמיר הוא (חולין דף שט"ז ע"ג) וז"ל ראבי"ה פסק אם נמלחו חלב ובשר יחדיו וידוע מקום שנגע בו צריך קליפה אבל ביטול בששים לא שייך גבי מליחה כי אם גבי בישול שהמים מוליכין הטעם בכל מקום ואין האיסור נשאר במקום אחד כדאמרינן (פ' כל הבשר) במה דברים אמורים שניער וכיסה משמע אבל לא ניער וכיסה לא בטל בששים משום דהאיסור במקום אחד ובמליחה לא עבר האיסור בכל החתיכות אלא במקום הגעתו דומיא דצלי דקולף במקום שנגע עכ"ל עיי"ש

הרי שמדמה זה לכאורה לגמרי לצלי. אבל ע"כ לומר דודאי דהראבי"ה נמי כוונתו להתיר אפילו בשמן בקליפה ורק בצלי שאני קצת. אבל מ"מ מבואר במרדכי נמי דהסברא הוא מחמת שאין כאן מים שיוליכו טעם האיסור בכולו רק שהוא גוש בגוש. מבואר מזה דאין הטעם משום שלא נעשה האיסור רותח כי אם כ"ק. דאל"כ הי' לו להראבי"ה לומר בפשיטות דביטול בששים לא שייך גבי מליחה כ"א גבי בישול שבבישול נעשה האיסור רותח בכולו ובמליחה לא נעשה רותח