שו"ת ברוך השם רכז

פוגמת לס"ס עיין (סי' ק"ג) ובחכמת אדם (כלל נ"ה סי' ה') בהדיא בספק אם יש מעל"ע ובודאי עברה לילה מטעם ס"ס ספק שמא כבר עבר מעל"ע ואת"ל תוך מעל"ע שמא כר"ת דלילה לחודא פוגמת וסמך בזה ע"ד המנחת יעקב (כלל נ"ט ס"ק ט') עיי"ש. וא"כ ה"נ יש ס"ס שמא כר"ת ושמא יש ס'. אמנם אי משום הא לחוד לא איריא דהא כתב שם בחכ"א דבעינן ג"כ שיהי' הפ"מ עיי"ש וא"כ הרי בנ"ד נהי דיש הפ"מ. עכ"פ כיון דצריכין הפ"מ בלא"ה דלא נחשוב העסיק פלייש לתבשיל חריף עיין (סי' צ"ו) דבארשט בהפ"מ לא הוי חריף וה"נ לא הי' חומץ רק בארשט וא"כ הוי תרי קולי בהפ"מ דלא מקילינן. אמנם אמרתי דבר אמות דכאן לא בעינן תרי הפ"מ. דהנה (שם בסי' ק"ג) אמרינן דהיכא שבישלו המים אחר הלילה אז גם באין הפסד מכשירין. והטעם בזה מבואר בפמ"ג שם (ס"ק י"ח) בשפ"ד בשם הכרו"פ דבשלמא קודם הלילה לא הוי ס"ס אלימתא משום דהוי משם אחד. ספק פוגם או משביח ואין אחד מתיר יותר מחבירו. אבל חממו מים אחר הלילה הלא שפיר ספק אחד מתיר יותר מחבירו דספק שמא הלכה כר"ת מתיר גם את המים שנתחממו אחר הלילה תוך המעל"ע ולספק השני רק התבשיל מותר עיין שם. וא"כ לפי סברא זו ניחא ג"כ בנ"ד דלא דמי לס"ס של המנ"י והחכ"א דבעינן הפ"מ דהתם הוי משם אחד ואין אחד מתיר יותר מחבירו דחד ספק הוא אם משביח או פוגם. אבל בנ"ד הרי הס"ס לא הוי משם אחד דשפיר אחד מתיר יותר מחבירו. דספק הא' שמא הוי הטעם לפגם. אבל ספק השני הוא גם אם הוא לשבח מ"מ שמא הי' ס' נגד הכף. וזה ברור דבכה"ג לא בעינן הפ"מ ולא בעינן היתר של הפ"מ רק לענין הבארשט שלא יחשב חריף. וא"כ חד הפ"מ סגי. ושפיר יש להתיר

סימן ל"ו

עוד נשאלתי שהי' בכלי לערך ארבעה פונט דגים שמלחום ונתנום בכלי לקיום לעת שיצטרכו לבשלן לצורך יו"ט. וכנהוג שאחר עשייתן והדחתן מולחין קצת הדגים בעת שנותנים אותם בכלי. ובבוא עת הבישול מצאו בתוך הדגים תחת הכלי העליונה עכבר מת. ונשאלתי מה דין הדגים. והשבתי דהנה מצד המליחה ליכא איסור כל כך. דהא הוי טהור מליח וטמא תפל. וכבר ידוע דבטמא תפל רוב הפוסקים מתירין לגמרי אפילו בנוגעין זה בזה. ורק הר"ן מחמיר בנוגעין והש"ך הכריע (בסי' ע' ס"ק י"ט) דהלכה כסברא הראשונה ועיין בפמ"ג בשפ"ד שם. (ובסי' ק"ה) בש"ך ובשפ"ד (ס"ק ל"ט) ועיין בחכמת אדם (כלל מ"ג סי' ה') שהכריע דאפילו כמקום הפסד קצת סגי בכה"ג בקליפה. וכ"ז באם לא הי' כאן שום סברא אחרת להתיר. אבל בנ"ד דיש עוד צדדים וטעמים ברורים להתיר. דהא יש פוסקים רבים דעכבר נ"ט לפגם בכל הדברים זולת בשכר וחומץ. ועיין טור (סי' ק"ד) ובט"ז (שם ס"ק ה') ובפמ"ג דנקט לשון הפסד מרובה ולא לשון הפסד "גדול כלשון רמ"א ועיי"ש דסמכינן על שיטה זו שפוגם בכל המשקין לבד משכר וחומץ. דבהם נ"ט לשבח ולא בשאר משקים. ועוד די"ל דעד כאן לא פליגי רק במיני משקין. אבל בתבשיל ומאכל הכל מודים דעכבר פוגם בכל תבשיל ומאכל. ועיין בפ"ת (סי' ק"ד ס"ק ב') שהביא בשם הרדב"ז (ח"ב סי' תשי"ז) דכ"ש שפוגם בתבשיל מביין ושמן. דלפ"ז מבואר משום דכל מאכלים ותבשילין בודאי צריכין להיות מבושמים. ועוד כיון דאנן לא ידעינן מתי נפל העכבר לתוך הדגים. וזה ידענו בבירור כי בעת שהונחו הדגים בתוך הכלי לא הי' שם העכבר. א"כ נוכל לומר דהשתא נפל. ועיין ט"ז (סי' ק"ה ס"ק ג') ודו"ק. ועיין פמ"ג במ"ז שם בסוף הדבור בהעולה מכל מילי עיי"ש דהחליט לומר דכל שי"ל שעתה נפל ומקודם בדקו ולא ראו איסור אמרינן דהשתא נפל ולא נשתהה שם עכ"ל ועוד כיון דע"כ עכבר הזה הי' חי בזמן הקודם. דהא לא נברא כך בערך הזה. וכסברת הנוב"י (ח' אהע"ז סי' ל"א) עיי"ש. וא"כ נותנין לו חזקת חיים דהשתא הוא דמת. ולא דמי לאדם. דהתם כמה מתים יש בכל רגע בכל העולם ודו"ק. וכבר החליט בעיקרי דינים דאינו אוסר מחיים ויעוין בפ"ת שם (סי' ק"ד ס"ק ג') בשם החת"ס ודעמי' והעלה כהעיקרי דינים דבר חי אינו אוסר א"כ כיון שיש לו חזקת חי אמרינן דהשתא בזו הרגע ממש מת. ולא אסר כלל מקודם. ומש"ה אע"ג שהי' שם ציר הרבה בהכלי באופן שהי' שייך לומר בזה דין כבישה ולא מליחה לחודא. דאז היה נסתר ההיתר הא' מצד טהור מליח וטמא תפל. דזה לא שייך רק אם אנו דנין רק על צד איסור מליחה. אבל כבישה ענין אחר הוא. והוי כמו איסור והיתר שנתבשלו יחד שנאסרין כידוע דכבוש כמבושל. אפ"ה מצד ההיתרים האחרים שנתבארו למעלה דשמא פוגם. וגם שמא השתא נפל או שמא השתא מת הרי גם בכבוש בציר שרי. דהא עכ"פ גם בציר בעינן שיעור כדי שיתן על האור ויתחיל להרתיח. ותלינן דברגע זו נפל ולא שהה שיעור כבישה. ומכ"ש לפי האמת שברור לנו שלא הי' שם רק מעט ציר כשיעור שמינית הלוג דאין לזה רק שם לחלוחית ולא שם ציר. וגם ידוע דמה שלמעלה מהציר בלאו הכי בהפסד מרובה שרי. ולכן מכל הלין טעמי היתר וגם הא איכא מניעת שמחת יו"ט שמענגין את היום בדגים כידוע. לכן התרתי בלי פקפוק כלל

סימן ל"ז

לבאר בקיצור הכללים הנוגעים לדעת בעניני מליחה וכדומה. הנה לדעת המחבר אין מליחה בכחוש אוסרת רק כדי קליפה עיין (סי' ס"ט סעיף ט"ז. י"ח. וסי' ע'. סעיף ג'. ד'. וסי' צ"א סעיף ה'. וסי' ק"ה סעיף ט') והיינו דכדי קליפה עכ"פ נאסר מיד גם להמחבר וא"צ כדי שיתחיל להרתיח. אבל כבוש בציר אז אם נשתהה שם כדי שיתננו על האור ויתחיל להרתיח נאסר כולו ואע"ג דהחמימות הוי רק ע"י מלח. מ"מ מודה המחבר שנאסר כולו עד ס' ובשמן הכל מודים שאסור עד ס' במליחה. לבד הראבי"ה שמתיר גם בשמן כדי קליפה והרמ"א (סי' צ"א סעיף ה' ובסי' ק"ה ס"ק ט') פסק דלדידן כל מליחה אוסרת עד ס' גם בכחוש ועיי"ש משום שאין אנו בקיאין בין כחוש לשמן אך זהו במאכל ומאכל. אבל מאכל חם רק ע"י מליחה שנגע בכלי או ציר בכלים לעולם אינו אוסר את הכלי רק כדי קליפה. עיין רמ"א (סי' צ"ח סעיף ד') ופמ"ג סוף סי' ס"ט וחו"ד סי' צ"ח ס"ק יו"ד וסי' ק"ה ס"ק ז' דאפילו כבוש בציר ושהה כשילה"ר אפ"ה לא נאסר הכלי רק כדי קליפה. וכתב הת"ח סברא על זה די"ל כמו תתאה גבר. ואף דבמליחה לא אמרינן תתאה גבר מ"מ בכלי י"ל דהוי כעין זה [ואין נ"מ בין כחוש לשמן דאפי' שמן ואפילו כלי חרם נמי אין הכלי נאסרת ע"י מליחה שנמלח בה או ע"י ציר נמי אפילו איסור מ"ע רק כ"ק רק הרב בש"ע או"ח סי' תמ"ז סעי' כ"ט. למ"ד. דכבוש בציר מבליע בכלי נמי בכל הכלי ולא סגי בקליפה. אבל לא כן דעת אחרונים]. הא דטהור מליח וטמא תפל דשרי. היינו בששניהם אינם צלולים. אבל אם אחד מהן צלול לא. אלו הם כללי חום שע"י מליחה. ואלה הם כללי חום ע"י האור. הנה לדעת המחבר חם לתוך חם שלא ע"י רוטב אינן נאסרין אלא כדי נטילה ולא יותר. [ובזה הוא חלוק מחום שע"י מליחה דהתם אינו נאסר אלא כ"ק והכא כדי נטילה] אפילו איסור מחמת עצמו וכ"ז בכחוש. אבל בשמן אפילו אם ההיתר לחוד הוא שמן. כיון שנגע באיסור מחמת עצמו אמרינן דאזיל היתר ומפטם לי' לאיסור ואוסר עד ששים. ולדידן גם בלא רוטב אסור עד ס' דאין אנו בקיאין בין כחוש לשמן. אך כ"ז באיסור מחמת