שו"ת ברוך השם רכו

הדבר ברור דעם בשר ודאי אין היתר כלל. אך מ"מ נ"ל דעם חלב מותר לאוכלו. ולא חיישינן להך גזירה דשמא יבוא לאוכלו עם בשר. דכמו שחלוק סכנתא מאיסורא לענינים הנזכרים ועוד לכמה דברים. כן יש לחלק לענין גזירה הזאת. דבדבר סכנה לא חיישינן שמא ישכח ויאכלנו עם בשר. דמשום דסכנתא חמירא להו לאינשי מיזהר זהירי ביה טובא ודייקו שפיר וכיון דעם בשר הוי סכנה. ודאי לא חיישינן שע"י ההיתר עם חלב יבואו לאכול גם עם בשר. וקצת נ"ל לדמות זה להא דכתב הגט פשוט (סי' קי"ט ס"ק ל"ח) דאשה נכפית ר"ל שרי לגרשה. ואע"ג דהוי כמו עתים שוטה ועתים חלומה דקיי"ל משום גרירה, מ"מ בנכפית אין חשש גרירה משום דכיון דיש סכנה בדבר מיבדל בדילי מינה אינשי משא"כ באיסור. עיי"ש. ובסברא הזאת יישבתי היטב קושית השם ארי' (חלק יו"ד סימן כ"ח) שהקשה למה לא אסרו ב' שעות קודם התקופה וב' שעות אחר התקופה כמו בחמץ שגזרו על זה, ורצה להוכיח מזה כמה קילות לענין התקופה. דהוי רק משום ניחוש. אבל לפי האמור שפיר י"ל. דכיון דענין התקופה היא סכנתא. וחמירא טובא לאינשי. היא הנותנת דלהכי ידייקו שפיר. ולא יבואו לידי שכחה על רגע התקופה. ולא חיישינן קודם הזמן ואחריו. וה"נ כן הכא דבענין סכנה לא חיישינן לעולם לשמא ישכח ודו"ק

סימן ל"ג

עיין ביו"ד (סי' ק"ב סעיף ב') דאינו נקרא דבר שיש לו מתירין אלא אם המתיר בודאי יבוא או אם המתיר בידו לעשותו בלא הפסד משא"כ אם אין המתיר בודאי וגם אין בידו כגון ביצה של ספק טריפה שאין בידו להכשיר את העוף דאולי לא תטיל ביצים גם בסוף כ"א יום עיי"ש. והקשה ע"ז הג' מלבוב דלמה הוצרך לספק טריפה על הביצה שאינו דשיל"מ משום שאין המתיר בודאי ואין בידו. הא בלא"ה יש סברא לחלק דלא הוי דשיל"מ. דהא דשיל"מ אינו אלא בדבר שהיום ודאי אסור הוא ואח"כ יהי' מותר. אבל הכא בביצת ספק טריפה אם תטיל ביצים אחר כ"א יום. אז הביצים שלמפרע ג"כ יהיו מותרין. א"כ אין כאן איסור ודאי גם על שעה אחת. ולפענ"ד נראה לתרץ ולהסביר הענין דאדרבה כל שיש אופן לומר שתהא מותרת למפרע גרוע יותר. ומסתבר לומר בכה"ג יותר הדין דדשיל"מ. דהנה הר"ן ז"ל (בנדרים דף נ"ב) הסביר די"ל דדשיל"מ הוא מן התורה שאינו בטל. דהנה ודאי אפילו לדידן מין במינו חמור ממין בשאינו מינו. והי' ראוי מן הסברא לומר דמב"מ לא בטל כלל. רק משום שאין מציאות לזה. דכל שזהו היתר וזהו איסור הלא משום זה לחוד ג"כ הוה אינו מינו. ומש"ה כל שאינו נותן טעם וגם אין לקרותו מין במינו משום שזה איסור וזה היתר ולכן בטל. ולפיכך כל שיש היתר לאיסורו שייך לקרות שניהם היתר והיתר. ומש"ה דשיל"מ אפילו באלף לא בטל עכ"ד הר"ן שם. וא"כ י"ל דהב"י קאי בשיטת הר"ן ומש"ה הוצרך לומר הסברא גבי ביצת ספק טרפה משום שאין המתיר בודאי ולא משום שאין האיסור בודאי דאדרבה בזה שאין האיסור בודאי כעת ויכול להיות שיתברר אחרי כן דגם מעיקרא היתה מותרת. בזה גרוע יותר. דמשום זה הרי מסתבר יותר לקרותו דשיל"מ. דאם יתברר דמעיקרא היתה מותרת א"כ ודאי דנקרא מין במינו. וכ"ש הוא. דאם דבר דאסור בודאי היום. רק שאח"כ יהא היתר. קרינן לי' מין במינו. ק"ו דבר שאפשר שיתברר דגם מעיקרא הי' היתר. ודאי דיש לקרותו מין במינו והוי שפיר דשיל"מ. וזה נכון

סימן ל"ד

לברר היטב במידי דשכיחא שנופל זבוב לתוך כוס יין או יי"ש או מים והכוס של זכוכית באופן שרואין בעין שהזבוב מונח למטה בשולי הכוס. ויכולין לשתות המשקה ולא שיבלע הזבוב. אם מותר לשתות קודם שיסיר הזבוב או לא. והנה קיי"ל בש"ס (חולין דף ק' ע"א) דברי' אינה בטלה גם באלף והוא בין במינו בין באינו מינו. וכללא רבתי בידינו דכל דבר איסור הניכר אינו בטל לעולם ואין אופן לבטלו. אך צריך להסיר מקודם האיסור כשמכירין אותו. ועיין היטב בחכמת אדם (כלל נ"א סי' א'. ב'. ג') וכיון דברי' אינה בטלה. י"ל דאפילו אם הברי' היא מהדברים המאוסים שנפשו של אדם קצה בהם אפ"ה אינה בטלה. רק כשזורקה אז פליטתה אינה אוסרת ואע"ג דהרמ"א וסי' ק"ז סעיף א') ובט"ו (ס"ק ב') ובש"ך (ס"ק א') משמע דהיכא שהוא פגום מגופו בטל. הרי אעפ"כ כיון שניכר אין לו ביטול. וזה ברור. גם להרמ"א. ובפרט שאפילו היכא שאינה ניכרת דהיינו זבוב וכיוצא שפגומה מגופה בזה חולק נמי הפמ"א (ח"ב סי' ס"ז) הובא בפ"ת ליו"ד (סי' ק' ס"ק ג' וסי' ק"ג ס"ק א') ומסתייע מדברי החוות יאיר (סי' ק"ב) גבי פרעוש שנפל לתוך התבשיל. ולכן נראה לפענ"ד לדינא בנ"ד בין להרמ"א בין לכל הפוסקים כהרמ"א ומכ"ש לאינך פוסקים. שאסור לשתות מהמשקה וכדומה עד שיזרקו מקודם את הזבוב. אך אחר שזרקו בזה יש לעיין לחלק בין יי"ש לשאר משקה. דביי"ש דהוי דבר חריף הא יש סברא לומר דלא מועיל פגימת הזבוב. דחורפי' דיי"ש מחליא ליה לשבח. ועיין בחכמ"א (כלל נ"ד סי' י"ד) ומה שהביא שם בשם המנ"י (כלל נ"א ס"ק כ"ז) לחלק דלא אמרינן חורפא מחליא לי' לשבח. רק בדבר שמתחלה הי' טעמו לשבח. ואח"כ נפגם. אז החריף מחליא לי' לכמות שהי' מקודם. משא"כ בפגום מגופו מעיקרא מתחלת ברייתו לא מחליא ליה החריפות להשביח טעמו. ועיין שו"מ מהדורא רביעאה (ח"ב סימן ק"ו) שתלה זה בהשיטה בין הרשב"א להרא"ה. ועכ"פ כל ירא ה' יזהר לחלק בעצמו בין יי"ש וחומץ לשאר דברים. דביי"ש וחומץ לא ישתה רק שיהי' עכ"פ ס' נגד הזבובים שהיו בתוכו. דהא עכ"פ יש סברא דחורפא מחליא לי' ולכן צריך ס'. והיינו דוקא אחר שזרק גוף האיסור. אבל קודם הזריקה אפילו אינו שותה גוף הזבוב אסור המשקה מדינא. כמו גוף הזבוב. דכיון שלא נתבטל האיסור הרי כל הנמצא בו כגוף האיסור חשיב. וזה ברור בלא פקפוק. ולא הוצרכתי להאריך. רק מפני כי ראיתי בר אוריין א' שטעה בזה ושתה במזיד מהיי"ש קודם שזרק הזבוב. וה' יסלח לו. וזהו אומרם ז"ל בש"ס (מגילה דף י"ג ע"ב) במסירת המן שאמר לאחשורוש. דאפילו כשנופל זבוב לתוך כוסו של א' מהן "זורקו ושותהו. ואילו המלך נוגע וכו' הרי שדייק לומר "זורקו דוקא. אע"ג דמסתמא יש ס' בבירור. ואל תתמה איך הבאתי ראי' מדברי אגדה. דכן גם הר"ן פ' אין מעמידין הביא ראי' גדולה מש"ס אגדה הזה לענין דינא עיי"ש. ולענין שכתבתי דבשכר ויי"ש וחומץ יש ליזהר שיהי' ס' מצאתי כעת קולא בס' טוב החיים הנדפס מחדש שמיקל בזה. משום שכבר עמדו על המבחן שאין נותנין טעם לשבח. וכן הוא באמת שאפילו היי"ש ג"כ נפגם מדברים הללו. וא"כ חזינן דשפיר קאמר המנ"י דבדבר שפגום מעיקרו לא שייך מחליא לי'

סימן ל"ה

נשאלתי שבשלו עסיק פלייש ולקחו כף ותחבו בתוכו חצי הכף. ואח"כ נודע שזו הכף היא חולבת. ונשתמש בה באותו מעל"ע בחלב בכ"ר. רק שכבר עבר לילה בין החלב לתחיבתה למאכל הבשר. ויש ספק אם יש ס' נגד מה שתחב או לא. והשבתי דהנה לכאורה יש להחמיר ולאסור משום דהא ידוע דאין סומכין על דעת ר"ת דלינת לילה פוגמת א"כ לא נשאר לנו רק שמא יש ס' או לא והוי ספק תורה. אמנם באמת יש להתיר דהא מצרפינן דעת ר"ת דלינת לילה