שו"ת ברוך השם רכא

סימן כ'

עיין בשו"ע (סי' ס"ט סעיף כ') במעשה דרש"י שהביא המחבר דעת רש"י ואח"כ הביא דעת האוסרין וכתב ויש לחוש לכתחלה עיי"ש ושוב הביא דלפי דעת האוסרין אסור לאכול מהבשר עד שידיחנו יפה יפה עיי"ש. והט"ז, (בס"ק נ"ב) הקשה דהא רש"י ז"ל ודאי מודה גם כן דלכתחלה אסור לאכול הבשר לאחר מליחתו אלא אם כן ידיחנו ותירץ דכוונת המחבר דלפי דעת רש"י מותר להמתין בהדחתו עד לאחר שעה עד שירצה לבשלו ולפי דעתם אסור אלא צריך להדיחו תיכף ועיין פמ"ג שהקשה דהא רש"י ג"כ מודה דלכתחלה אסור להניחו בכלי שא"מ עיי"ש וראיתי לא' שהקשה על הפמ"ג דהא המחבר בעצמו כתב דלכתחלה יש לחוש לדבריהם. משמע דלרש"י אף לכתחלה מותר. ולדעתי נראה דעוד קשה דהא הש"ך לקמן (ס"ק פ"ו) כתב דמ"ש המחבר שצריך הגעלה להסכין היינו דוקא לפי דעת האוסרין. אבל לדעת המחבר שהכריע דדוקא לכתחלה אסור אם חתך בהסכין כשר בדיעבד. הרי להדיא דלדעת המתירין מותר לכתחלה לחתוך הבשר בסכין. וא"כ לפ"ז מותר לכתחלה ודאי גם להניחו בכלי שא"מ דחד טעמא להו בזה. אך לפענ"ד נראה דבר נכון. דהנה לכאורה מנין לו להפמ"ג להסביר כן בדעת רש"י. והלא לו יהא שלא יסתור דברי המחבר לדברי עצמו מצד איזה סברא אבל עכ"פ מנין לו זה. אמנם באמת למד כן מדעת רש"י (שם בסעיף ז') שכתב המחבר דבעינן שקודם ההדחה ינפץ המלח מהבשר ועיי"ש בש"ך (ס"ק כ"ז) שהוא כדי שלא יתערב דם שבמלח עם המלח ויבלע בבשר והוא מש"ס (חולין דף קי"ג ע"א) דרב דימי מלח במלח גללניתא ומנפץ לי'. ופירש"י במלח גסה שהדם נבלע בתוכה. הרי דגם רש"י סובר דבעינן ניפוץ במלח גסה. והנה זה הדין יסתור לכאורה לדין דידן דהא לדעתם שאין כח במלח לאחר מליחה להבליע דם בבשר והדם שבתוכה נתייבש הא קשה לכאורה א"כ למה צריך ניפוץ גם במלח גסה הא אין כח במלח לאחר מליחה כלום. אך באמת כיון דהאי דינא דניפוץ הוי רק לכתחלה וכמ"ש בשו"ע (שם סעיף ח') וא"כ יש לתרץ דהך דהכא שאני דדוקא בדיעבד סובר רש"י ז"ל דמותר אבל לכתחלה ודאי גם רש"י מודה דאסור להניח כך בלא הדחה דהרי בעינן לכתחלה לנפץ קודם ההדחה גם לדעת רש"י וכדכתב בב"י (סימן זה) וא"כ הרי קשה על המחבר דמדבריו משמע שהם מתירין לכתחלה אך באמת לק"מ דהא ודאי דכ"ע מודים דגם לרש"י בעינן נמי ניפוץ קודם וא"כ לפ"ז י"ל דהא דרש"י אינו אוסר להניח לכתחלה בכלי שא"מ היינו לאחר הניפוץ אבל קודם הניפוץ גם רש"י יודה דאסור להניחו לכתחלה בכלי שא"מ. ורק אחר הניפוץ כיון שהוא סובר דאחר שיעור מליחה הוי החתיכה צוננת וגם סובר דהציר היוצא ממנה לאחר שיעור מליחה הוא מוהל בעלמא ולא דם כלל א"כ ודאי פשוט הדבר דמותר לדידיה להניחו כך בכלי שא"מ דהא כבר נפצו המלח ואין כאן עוד שום חשש לדידי'. אבל לדעת האוסרין הסוברים דציר היוצא מהחתיכה לאחר שיעור מליחה ג"כ הוא דם וגם החתיכה רותחת היא כ"ז שלא הודחה פשיטא דאסור לדידהו להניחו בלא הדחה בכלי שא"מ. ובזה יתבאר לנו הכל על נכון דעל המחבר לא קשה דהא הוא קאי על בשר בלא הדחה ויכול להיות דאיירי שעשה כדין לכתחלה ודאי והיינו שנפצו רק שלא הודח. וכן יש לפרש דברי הטור עיי"ש. מש"ה הוצרך להביא דעת האוסרין אף על לכתחלה דלדעת רש"י כיון דלאחר שנפצו אין איסור לכתחלה ג"כ וכן לחתוך בסכין אחר הניפוץ ולא הודח עוד ג"כ מותר לרש"י אפילו לכתחלה. אבל הפמ"ג קאי לדברי הט"ז שהסביר דמותר להניח הבשר כך כשם שמונח בתוך שיעור מליחה כן יניחנו לאחר שיעור מליחה עד שיבשלו א"כ משמע דאפילו ניפוץ לא בעינן. ולזה שפיר הוקשה לו להפמ"ג הא ודאי דקודם הניפוץ גם לרש"י אסור להניחו לכתחלה בכלי שא"מ. אבל באמת אם נפרש דברי הט"ז דאיירי שנפצו ג"כ מקודם שוב לא יוקשה כלל על הט"ז בזה. והכל ניחא בס"ד

סימן כ"א

נשאלתי שמלחו עור צואר של אווזא שקורין העלזיל עם עוד בשר כנהוג. ואחר שיעור מליחה נפצו ושטפו כדינו ונתנוהו בכלי עם מים הכל כראוי וההעלזיל הניחו בכלי שא"מ ולמחר מצאו בפנים בתוך ההעלזיל מעט קורטין של מלח ובבירור שזה המלח הוא ממלח שמלחו להוציא דמו. ואחד מלומדי למד פקפק ע"ז להחמיר. אך לדעתי לא יפה הורה. ולכן יש לברר שורש ההלכה. הנה לכאורה מקום החומרא הוא משום הך דינא (שבסעיף כ') גבי מעשה דרש"י דפסקינן להלכה דאם אין הפ"מ וסעודת מצוה יש להחמיר דחשוב כרותח גם אחר שיעור מליחה ומה שבתוך הציר אסור עד שיהא ס' נגד הציר במה שבתוך הציר. ואם אין ס' אז אפילו מה שלמעלה מהציר נאסר כ"ק ועיין היטב בש"ך (שם ס"ק פ"א) ובפמ"ג ובחכמת אדם. ואולי חשש המחמיר לזה פן נמצא ציר בתוך הכלי הזה. אמנם זהו טעות גדול ואין שייכות לזה כלל ונעלם ממנו דברי הפוסקים דהלא מפורש הוא בדברי המחבר דכל זה איירי בשלא הודח כלל אחר המליחה ועיין בש"ך (ס"ק פ') מה שהביא בשם הת"ח ומסיים דמה שנתבאר (בסעיף ח' וט') ה"ה הכא עיי"ש. ועיין עוד כש"ך (ס"ק פ"ה) בסופו דלהכי מדיחין כדי לסתום נקבי הפליטה עיי"ש ועיין גם בפר"ח שם. ועיין בכל האחרונים שכל זה הדין (דסעיף כ') איירי בשלא הודח כלל אבל היכא שהודח ובנ"ד שהודח כראוי מה יש מקום עוד לחוש לזה. הא כבר לא ילך עוד מהחתיכה שום דבר איסור רק היתר ברור היינו מוהל ושמנונית של היתר רק שנראה לנו לעינינו כעין ציר. אבל לא שום שם איסור. וביאור זה הדין הוא כך דהנה קודם שהודחה החתיכה יש עליה איסור משני פרטים. א' משום עצם החתיכה שפולטת עדיין כעין דם קודם ההדחה להך סברא השני'. ועוד משום המלח שהמלח מבליע הדם. שאחר שבלע מתוכה חוזר ומבליע להחתיכה ועיין שם בפר"ח ובפמ"ג. ומש"ה שפיר הדין דכיון שהודחה אין כאן בית מיחוש דהרי נסתמו נקבי פליטת החתיכה לפלוט איסור רק היתר כנ"ל. וגם המלח הרי לא יוכל להבליע עתה הדם בהחתיכה כי כבר הודיע לנו המחבר (בסעיף ח') שהמים שבכלי מבטלין כח המלח. א"כ אין עוד כח להמלח כלל. וזהו סברא ברורה דהיכא שנתן מים על מלח אחר שמלח בו שוב אין לו כח להבליע הדם שבחתיכה להחתיכה. ומ"ש הרמ"א (סוף סעיף ט') דמלח שמלחו בה פעם אחת אסור למלוח בה פעם שנית והטעם ידוע בדברי הפר"ח משום שמבליע הדם שבה לתוך הבשר עיי"ש היטב היינו נמי רק היכא שלא הודח המלח. אבל אם הודח המלח יצא לנו דין חדש שלא יפלוט עוד דם דכשם שאין בו כח להבליע כן אין לו כח להפליט ואפילו בדיעבד יש להחמיר כנלפע"ד ודו"ק. אך עכ"פ נהי דפסק כחה הרי עדיין נאסר המלח כידוע דאסור לאוכלו גם אחר שהודח א"כ עדיין אפשר לומר דכשאר דבר איסור הוא. אמנם לפי האמת שידוע דאפילו נגד כל המלח יש שלשים בהחתיכה א"כ פשיטא כאן בנ"ד דלא נשאר רק חלק כל דהו מהמלח שהי' בעת המליחה ודאי דיש ס' נגד המלח המעט בההעלזיל. ואפילו אם הי' השאלה בנ"ד שנתבשלה ההעלזיל עם זה המעט מלח הרי יש ס'. ולא שייך לומר דכדי קליפה בעינן עכ"פ כמו (בסי' ק"ה) דהיינו באיסור דבוק אבל מלח לא הוי דבוק עיין בש"ך (ס"ק ל"ה) מכ"ש בנ"ד שהשאלה היתה קודם שנתבשל עדיין פשוט דינפץ המעט מלח ומותר להתבשל ואין שום חשש בזה כלל. רק כתבתי כ"ז להוציא מלב המחמיר כאמור למעלה: