שו"ת ברוך השם רכ
Baruch HaShem Responsa 220 · שו"ת ברוך השם · free full Hebrew text
Open in the reader →הרי ממ"נ אם הי' הדורס בתוך הכלוב הרי קטע ראשו דחד מנהון ונח רוגזי' ואם הי' בחוץ על הכלוב הוי לדידי' מקום רחב. ואך אם הי' הראש לחוד נפצע הי' סברא להחמיר על הנשארים כיון דהאחרונים מחמירין כהצ"צ ולא כהש"ך (שם ס"ק כ"ה) דדוקא קטע ראשו לגמרי אבל בכה"ג שלא נקטע ראשו לגמרי א"כ י"ל השתא בבוקר מת ולא בשעה שבא עליו הדורס וא"כ לא נא רוגזי אז. ומ"מ בנ"ד דגם בבטן היא נשוכה וזה דרך השרצים לעשות כן א"כ יש סברא לתלות בעכבר ובצירוף דעת הג' מסמילא דהוי מקום רחב וגם בצירוף דעת הפמ"ג שפוסק כהש"ך דאם נמצא אמרינן ג"כ דנח רוגזי' התרתי השני עופות השלימים שבתוך הכלוב. ואלו הב' עופות הנשוכות שבתוך החצר אמרתי דעכ"פ כקוץ לחלל הגוף הוי ונמי בעי בדיקה
עוד נשאלתי מאחד שלקחו רגל בהמה ומלחוה שלימה כמות שהיא ולא הסירו הטלפים ובעת המליחה היתה עומדת על הטלפים כמנהגינו ואחר המליחה קצצו ראשי הטלפים ואח"כ צלאוה בתנור מלא אש להשיר השער. מה דין הרגל. והנה ידוע ע"פ הש"ך (סי' ס"ח ס"ק י"ג) דמה שבתוך הטלפים נאסר כדין מלח בכלי שא"מ. ומה שלמעלה מטלפים שרי ועיין בפמ"ג שם ובחכמת אדם (כלל ל"ג). וא"כ לכאורה יהי' הדין דיקצוץ כל הטלפים ומה שלמעלה יהי' מותר אמנם לכאורה יש לאסור כיון דחציה אסור א"כ מה שלמעלה בלע ממה שבתוך הטלפים ע"י חום הצלי שאח"כ כיון שאין ששים נגד מה שבתוך הטלפים. אמנם לכאורה י"ל דשרי דהא אין כאן רוטב והט"ז כתב (סי' ק"ה ס"ק ט"ז) דמלח בכלי שא"מ הוי בלוע כחוש דדם כחוש הוא. וקיי"ל דבבלוע בקיאינן ואין בלוע יוצא מחתיכה לחתיכה בלא רוטב וה"ה גם בחתיכה אחת ממקום למקום. וכיון שכן מה שבתוך הטלפים הרי לא נאסר רק מחמת דין מלח בכלי שא"מ דהוי מחמת דם וזהו איסור בלוע כחוש ואין כאן רוטב ואינו אוסר. אמנם באמת ברור הוא דלפי מ"ש הש"ך (סי' ק"ה ס"ק ח"י) דזהו דוקא אם נפל על חתיכה דם ממקום אחר הוי זה בלוע כחוש אפי' לגבי צלייה ומליחה אבל בדם של עצמה הוי איסור מגופה במליחה וחום הצלי' וכבר כתב הפמ"ג במ"ז (ס"ק ט"ז בסי' ק"ה) דבמליחה וצלי' היינו אצל האש הוי דם של עצמה איסור מגופה וכיון דכאן הוי אצל האש ממש דהוי צלייה ודאי דנאסרה כל הרגל כולה מן החתיכה שבתוך הטלפים שאיסורה מחמת שמלח בכלי שא"מ דלצלייה נחשבת זה לאיסור מגופה ודו"ק
ועוד נשאלתי שחרכו רגל בהמה קודם המליחה והדין הוא כך שאם הסירו רק ראשי הטלפים קודם החריכה שרי וימלחנה אחר החריכה ויבשלנה דהא בט"ז (סי' ע"א ס"ק ב') הביא בשם הרש"ל שיותר ראוי לחרוך קודם המליחה. אך נהי דהמנהג שלנו לעשות המליחה קודם החריכה עיין בפמ"ג שם (ובסי' ס"ח ס"ק ד') במש"ז מ"מ בדיעבד ודאי שרי רק היכא שהי' הסרת ראשי הטלפים קודם אבל אם חרכו שלם קודם יש לאסור דהא מה שבתוך הקליפה הוי כנתבשל בכלי בלא מליחה וא"כ יש לאסור גם השאר וכמבואר בשאלה הקודמת לעיל
יש להסתפק בהא דקיי"ל דם שבישלו או שמלחו אינו אלא מדרבנן. מה טעמו בזה. אי משום דכיון שמלחו או בישלו נתבטל מהיות דם ונעשה מיא בעלמא או דילמא משום שכתבה התורה טעם איסור הדם כי הדם הוא הנפש והשכל מעיד על זה דבדם שהוא כתולדתו ממש בחום הטבעי ראוי הנפש לחיות בו משא"כ כשנמלח או נתבשל שוב לא יוכל הנפש לחיות בו בדם כזה. ונ"מ בזה אם יבשל דם שרצים ודגים טמאים דדמן כבשרן ודו"ק וצ"ע. ועיין פמ"ג (סי' פ"ה)
נשאלתי שנשלח חצי עוף למקום אחד והעוף היתה עוד בלא מליחה. והאשה בשלה מהחצי עוף הזה שני תבשילין לכבוד יום השבת. והגיסה בכף את הקדירה שנתבשלה העוף ובכף הזה הגיסה לאקשין ג"כ. ומהלאקשין עשתה מולייתא שקורין קוגיל בלאקשין טעפיל. וכסתה את הל"ט בקערה. ועוד עשתה קוגיל א' מהלאקשין בקדירה אחרת. וגם אכלו קוגיל אחד בעוד שהי' רותח על טעליר. וגם חתכוהו בסכין. וקודם הבישול החליטו את החצי עוף ברותחין שהיד סולדת בו בקערה. ומה דין כל הכלים הללו והשבתי שהתבשילין בבירור אסורין כדין בשר שנתבשל בלא מליחה (בסי' ס"ט סעיף י"א) וא"כ גם הקערה הגדולה שהחליטו בה את העוף ג"כ אסורה כמבואר בש"ך (שם ס"ק מ"ד). וגם הקיגלען אסורין כיון דהכף נאסרה מפני שהגיסה בה את הקדירה א"כ אע"ג דהוי רק בלוע מ"מ הא מבואר בש"ך (סימן ק"ה ס"ק כ"א. כ"ב. כ"ג) דמכלי יוצא בלוע לחתיכה אף בלא רוטב ורק ברטיבות קצת נמי אוסרת הכל. והא בנ"ד ודאי הי' בהלאקשין רטיבות קצת. אך הקדירות שנעשה בהם הקיגלען ונתבשלו בהם מותרין דהא כיון שהקיגלען נאסרו רק ע"י בליעה ומחתיכה לכלי בעינן רוטב בעין ולא סגי ברטיבות קצת דברטיבות קצת אין הבליעה יוצאת. ואע"ג דהוי שמן הרי גבי בליעה בעינן שהאיסור בעצמו יהי' שמן. ובבליעה לא אמרינן דאזיל היתר ומפטם לאיסור וכמ"ש הש"ך (בסי' ק"ה ס"ק י"ט) וא"כ הא כאן האיסור הוא משום דם ודם הא כחוש הוא. ואין הבליעה יוצאת מן החתיכה לכלי בלא רוטב
עוד באה שאלה לפני שלקחו בשר במקולין ומלחוהו ובתוך שיעור מליחה נזכרו שהבשר בתוכו באמצעיתו עדיין מלא קרח. ועשו מעצמן בלא מורה ולקחוהו בתוך שיעור מליחה ודחוהו היטב ואח"כ באו לשאול את פי אם יש להתיר למולחו שנית אחר שנפשר הבשר. והוריתי להיתר למולחו שנית דע"כ לא החמירו הלוית חן והגבעת שאול המובאים בפ"ת (סי' ס"ט סעיף ו') רק אחר שיעור מליחה מטעמא דהדחה סותמת נקבי הפליטה ויאסור הבשר שסביבות הנקב מדם שבתוך הנקב ולא יפלוט עוד. אך כ"ז רק אם הודח אחר שיעור מליחה. אבל בתוך שיעור מליחה אין ההדחה סותמת נקבי הפליטה וכמ"ש בש"ך (סי' ע' ס"ק ל"ד מ"א) וא"כ אין לחוש בזה. וטעם הא' שבלוית חן שהבשר מפסיק בין המלח לתוך אמצעית החתיכה הלא כבר דחה בשו"ת הר הכרמל. ולא דמי לחלחולת. ואני מוסיף עוד דהרי מין באינו מינו הוא דחוצץ אבל מין במינו כבשר לבשר אינו חוצץ. ונשאר רק הטעם שההדחה סותמת נקבי הפליטה א"כ כיון דכאן הי' בתוך שיעור מליחה הא אינו סותם. ולא הוצרכתי לכתוב כ"ז אלא מפני שראיתי בס' ערוגת הבושם שלא דק בזה עיי"ש. ואפילו לאחר שיעור מליחה נ"ל דבהפ"מ יש להקל דהא הפמ"ג במשבצות זהב (סי' ע' ס"ק ט"ז) פסק דבהפ"מ ההלכה כהצ"צ דאין ההדחה סותמת נקבי הפליטה עיי"ש וזה ברור: