שו"ת ברוך השם ריט

ובשר חופין בכל הפרטים וליכא ריעותא בעור ובשר גם האבר כשר אפילו לכתחלה. ואם אין העור ובשר חופין נהי דמכשירין הבהמה או העוף אפ"ה כיון דנקשר רק שע"ש לכן אוסרין את האבר אם אין עור ובשר חופין או שיש ריעותא בעור ובשר. וכלל הדבר דבמקום שעושה אותה טרפה רק שהקשירה או החיפוי מצילין. וכן במקום שאין עושה אותה טרפה דג"כ האבר אסור מה"ת אז נמי הדין דביש תרתי לטיבותא שאם נקשר שעשי"י אך שהעור ובשר חופין ושלימים הם לגמרי אז דוקא מתירין גם האבר אפילו לכתחלה. דכללא דמילתא דכל היכא שנקשר שאשי"י. או שעשי"י אך יש מעלה לזה שעור ובשר חופין ושלימים אז אין שום חשש גם על האבר כלל וכלל. אם נשבר הקולית סמוך לגוף אגודל בעוף ולא נקשר כלל. הלבושי שרד אוסר דתרי קולי בהפ"מ לא מקילינן אך השם ארי' בהשמטה לח"א השיג עליו ומיקל תרי קולי בהפ"מ עיי"ש. ואם רחוק אגודל אפילו לא נקשר כלל כשר בהפ"מ אם עור ובשר שלימים ויפים כראוי וחופין את רובו. ובנשבר השוק במקום צומת הגידין אפילו סמוך לבוכנא אם בעוף היא ודאי טרפה אבל באוזא אם רק נקשר אפילו שעשי"י אפ"ה בהפ"מ באוזא בקיאין אנו בבדיקה של הגידין עצמן ואם הם שלימים ויפים ולא נפסקו ולא נתעכלו כלל וכלל ולא נמצא שום מראה רע כשר. ולא כדין עשה אחד בסביבות פה ושמו רי"ש שהטריף אוזא קודם שחתך השוק ולא ראה כלל עדיין את מקום השבר בתוך הבשר איך הי' אם נקשר או לא. והביט בעיניו והטריף. ובאמת לא למראה עיניו ישפוט המורה בזה דהא יכול להיות שנקשר ג"כ ואף אם נקשר רק שע"ש אפ"ה בהפ"מ אנו בקיאין בבדיקה בצומת הגידין באוזא. ואם יראה לנו לעינים שהם שלימים יהי' כשר ובפרט שיכול להיות שמא יהי' הקשירה שאשי"י דאז לכ"ע סגי בב' אצבעות

סימן י"ג

שמעתי מידידי המנוח הרב החריף ר' אלימלך הלוי ז"ל מעיר סמילא ששמע מהרב המנוח המובהק הר' מרדכי מסמילא שהוא שמע מפי קדשו של הרב הגאון מהור"ר יעקב זצ"ל מסמילא שהי' פוסק להתיר באם נמצאת עוף דרוסה בכלוב שאינה מלאה עופות דהיינו שהכלוב מחזיק לערך שעשרים עופות יכולין לכנוס בתוכו. ולא הי' בכלוב רק חמשה או ששה עופות וכדומה שלא הי' מלא ע"פ כולו ונמצאת עוף אחת מהן קטועה דכשרים העופות הנשארים. ויסוד התירו בזה משום דדייק מלשון הר"ן ז"ל שדייק בלשונו לשון כלוב "מלא עוף. ולמה נקט לשון מלא. אלא ודאי דדוקא מלא אבל כיון שהכלוב לא הי' מלא הלא כל עיקר האיסור דלא אמרינן בכלוב דנח רוגזיה של הדורס משום שהוא עומד בחוץ ואינו יכול לכנוס ולעשות כרצונו ולכן לא נח רוגזי' אבל אם הכלוב איננו מלא א"כ הוי הכלוב להחתולים שעולים על הכלוב מקום רחב כיון שאינו מלא ובמקום רחב לא חיישינן כלל. ובזה הסביר הגאון מהר"י הנ"ל ז"ל עוד כיון שבאנו לזה שהכלוב שאינו מלא הוי מקום רחב א"כ נכון להתיר גם בקטע ופצע. דהא כל עיקר החומרא הוא משום דשמא קטע תחלה ואח"כ פצע וא"כ הא לא נח רוגזיה. והלא כל זה לא שייך רק כשהדורס בפנים בתוך הכלוב אבל אם עומד בחוץ דאם הי' הכלוב מלא הא אין נ"מ בין קטע לפצע דאפילו קטע רק חדא אפ"ה במלא אסור. וא"כ כיון דבאינו מלא שרינן כנ"ל ג"כ שוב אין נ"מ דאפילו קטע ופצע נמי שרינן והוא ג"כ מצד האי סברא דלמה נאמר שהחתול הי' בפנים בתוך הכלוב ומגרע הא דפצע. יותר נכון לתלות ולומר שהי' בחוץ על הכלוב ורק ההיתר משום דהוי מקום רחב כנ"ל וא"כ כיון דרק משום מקום רחב שרינן הלא אפילו בקטע ופצע קיי"ל דבמקום רחב שרינן אותן הנשארים שלימים. עכת"ד ודפח"ח וש"י

סימן י"ד

נשאלתי באשה אחת שבאה להשגיח בכלוב של עופות ומצאה בתוך השמנה עופות שבכלוב שהיתה עוף אחת נשוכה בבטנה שקורין ציגעסין ולקחה את העוף בעודה חי' והניחתה בתוך החצר. ואח"כ במשך איזה ימים ראתה עוד הפעם על עוף אחת מן הכלוב שהיא נשוכה כנ"ל ולקחתה חי' והניחתה בתוך החצר. ואחרי כן בעוד ימים אחדים כאשר לא היו בתוך הכלוב רק שלשה עופות שלימים מצאה עוף אחת מן השלשה שהיתה נשוכה בראשה שקורין ציפיקט. וגם נשוכה בבטנה כנ"ל והיא מתה. ונשארו עוד ב' עופות שלימים בתוך הכלוב וב' עופות הנשוכות שהן בתוך החצר. ושלשה עופות בשלו מהם בתוך הזמן הזה. ועתה יש לברר הדין מן הב' עופות השלימים וגם מן הנשוכים וגם מה דין הכלים שנתבשלו בהם מבשר העופות שנשחטו בינתים. ואחרי אשר חקרתי מתחלה אם ראו שם איזה דורס וכיוצא. והשיבו לי שלא ראו שם לא ברדלס וחתול ולא שונרא כלל רק שהחצר ההוא מוחזק שיש שם עכברים גדולים למאוד שקורין בלע"ז שצירעס וכמה פעמים ראו האנשים אותן העכברים כי המה גדולים עד מאוד. ואמרתי לחוות בזה דעי כפי מה שנלפע"ד. גרסינן בש"ס (חולין דף נ"ב ע"ב. נ"ג ע"א) חתול ונמייה יש להם דריסה אף בגדיים וטלאים. חולדה יש לה דריסה בכל העופות. וכן פסקו כל הפוסקים ועיין בשו"ת (חת"ס סי' נ"ח בחיו"ד) שזה החולדה שהוזכרה בדריסה הוא מין חיה ולא מין שרץ. ולכן כתב שם דשרץ שקורין ראטא"ץ אע"ג שגדול הוא בגידולו מאד. אעפ"כ אינו מרע חזקת כשרות של הנשארים בהכלוב וכדומה. רק י"ל שהמוכה בעצמו צריך בדיקה בגופו כמו קוץ שנתחב לחלל הגוף עיי"ש. ובאמת זהו מרומז בלשון רש"י ז"ל שם ד"ה נמייה שכתב מין חיה הוא עיי"ש ולפ"ז דכללא הוא דשרצים אינם דורסים י"ל ודאי דכל פעם שרואין עוף נדרס שמא מהשצירעס והשרצים המצויים שם בבית נעשתה זאת. והלא החת"ס עצמו (שם בסי' ס"ד) החליט לומר דבעופות ספק שונרא שכיח טפי בבית עיי"ש. אלא צ"ל הטעם דנהי דאמת הוא שהשרצים והעכברים נמי מצויין אפ"ה יש חילוק ביניהם שהשרצים מקלקלים בשיניהם במקום הרך. אבל הדורסים לעולם דורסים ע"פ רוב על הראש של הנדרס וכאשר נראה לכל זה הדבר. ולכן מדויק לשון השו"ע והפוסקים שנקטו קטע "ראשו דוקא. ולכן מה"ט כשיש קטוע ראש או פצוע בראש עוף תלינן לחומרא לומר שנדרס מחתול כי מעשה זו מצוי להדורסים לדרוס בראש. ולפ"ז בנ"ד שנשיכת הנושך הוא בבטן לחוד הא שוב יותר מצוי לומר שלא נדרס ממין הדורס רק שנשכתן השרצים. ועוד דאפילו אם נימא דלא הוי מצוי מ"מ הא י"ל דהוי ס"ס ספק נכנס דורס ספק לא נכנס רק שרץ. ואת"ל דורס נכנס ספק ביד ספק בשן דכבר נפסק ההלכה דאין דריסה רק ביד הדורס ולא בשן. ומכ"ש היכא דמצוי עכברים יותר מחתולים פשיטא דכשר דבאמת בכל הפוסקים המפורשים לא נמצא דין דחוששין רק עכ"פ בראינו שהי' דורס או שמצוי. אבל ספק ארי ספק כלב פשיטא דחזקת בהמות באינם נדרסין קיימי ועיין ש"ך (סי' נ"ז ס"ק ל"ב) ובפמ"ג שם. ועיין בינת אדם (כלל כ"ה) ובלא"ה יש להסביר עוד דע"כ לא החמירו בספק דרוסה רק משום דמחזיקין מאיסור לאיסור והיינו משום דבהמה בחיי' בלא"ה בחזקת איסור עומדת. וזהו היכא שנולדה הריעותא בחיי הבהמה או העוף דאז היא בחזקת איסור שאינה זבוחה אבל הכא בנ"ד לענין העופות ששחטו מקודם שנודע האיסור הרי כבר הם בחזקת היתר ברור דלא חיישינן להחמיר בהם עוד דהעמדנו אותן בחזקת היתר. ולענין הב' עופות השלימים שהם עוד בכלוב שהיו מקודם שלשה וא' מהן נמצאת מתה כנ"ל הנה יש לצדד לכאורה כסברת הג' מסאילא ז"ל האמורה לעיל דהוי מקום רחב ובכה"ג דנמצא קטע ומת רק אחת א"כ