שו"ת ברוך השם ריח

וכרם כבר העיד הרמ"א דע"פ רוב יש שם מחט לכן אסור בדיעבד גם בכה"ג. ואילו בשאר איברים מותר בדיעבד אם לא בדק אבל אם האבר לפנינו ודאי דצריך בדיקה אחר מחט ודאי בכל האיברים אם יש סירכא. ועיין בחת"ס (ח' יו"ד סי' ל"ג) שהוא מן המחמירין שאם יש סירכא ונמצא מחט מונחת כדעת הש"ך והט"ז. אבל כל האחרונים דעתם כמבואר לעיל בשם הפמ"ג דכשר בהפ"מ. ומ"מ היכא שיש כפתור ובועא בביה"כ מחמיר החת"ס במונח המחט. ויש להתיישב בזה אך לפענ"ד גם בזה נראה להקל בהפ"מ כהפמ"ג ודו"ק. ובכל זה אין נ"מ בין אם המחט תחוב בצד אחד או שיש נקב סתם בתוך האבר. כל שיש סירכא או קורט דם נגד הנקב ממש הרי ראי' שניקבה מעל"ע. וכן תראה מבואר בנוב"י תנינא (חיו"ד סימן נ"ז בסופו) ובדברי החת"ס המובא בפ"ת (סי' מ"ח ס"ק ח') עיי"ש. ודע עוד דביש כפתור בחוץ שלפי דברי החת"ס שם (סי' ל"ג) הוי כפתור גרוע מן קורט דם. וא"כ כל שיש מחט תחוב בפנים נגד הכפתור או נקב סתם נגד הכפתור טריפה. ועיין בשבו"י (ח"ב סי' ס"ד) שאם יש נפוח קצת והאבר עב מעט מבחוץ ונגד זה תחוב מחט אין מגרע כל זמן שאין שינוי בבשר לריעותא כי אין לנו להוסיף על הטרפות עיי"ש א"כ זה תלוי בראות עיני המורה לדקדק אם נרקב הבשר בחוץ או שהוא רק נפוח ועב ולא נשתנה לריעותא ועיין בכל זה היטב

סימן ט'

מעשה בא לפני בקורקבן שהי' תחוב בו מסמר מבפנים לחוץ. והשביל הלך עד סמוך לחוץ ממש רק שנשאר הקרום החיצון שהוא כמראה בלאוו שלם. [והרוצה לידע איזה קרום יעיין בפ"ת (סי' פ"ב) לענין קורקבנו נקלף מה שרצה רב אחד לומר על זה] איך הדין בזה אם י"ל דהוי כנקוב כולו או כיון שנשאר מעט הוי שיור. והנה לפי המבואר בפוסקים (סי' מ"ט) לשון לחוץ משמע דדוקא אם ניקב עד לחוץ ממש אבל אם נשאר מעט מעור החיצון משמע לכאורה שאין בזה ספק דכשר לכאורה אך עכ"פ אפשר לומר כיון שלא נשאר רק מעט מזעיר א"כ מי יערב לנו לומר שלא ניקב כל הקורקבן כולו ורק אח"כ נתרפא מעט או עלה קרום מחמת מכה וא"כ מספק יש להטריף. אמנם זה נפשט לנו מדברי הט"ז (סי' ל"ג ס"ק י"ח בסופו) וז"ל ואפילו שלטה הלקותא ברובו של עור החיצון ואפילו לא נשאר רק המיעוט ממנו לפי ראות עיני המורה שבאותו מיעוט לא שלט כלל החולי עיי"ש היטב וראייתו שם ג"כ מקורקבן דהכא. וא"כ הרי כתב הט"ז בהדיא דתלוי בראיית עיני המורה. ולכן אם נראה לעין שלא שלט כלל הנקובה באותו המעט הנשאר ודאי כשר

סימן י'

עוד בא לפני תרנגולת שניקבה מבחוץ העור והבשר עד החלל וכעין פרש יוצא מהנקב ואינו ניכר אם ע"י חולי או ע"י קוץ. והנה אם הי' ניקב העור וקצת הבשר ולא הגיע עד החלל דיש הפסק בשר בריא בין הנקב עד החלל ודאי דכשרה כי זהו ש"ס מפורש זבחים ע"ד ע"ב ודו"ק. רק כשניקב עד החלל. הנה בלחם הפנים (סי' מ"ט ס"ק ה') הביא בשם הפר"ח דנהי דמקילין בספק חולי ספק קוץ היינו דוקא בניקבו איברים הפנימים מצד חוץ אבל העור והבשר שלימים אז יש לתלות שע"י חולי נעשה. אבל אם העור והבשר ניקבו יותר מצוי שע"י קוץ נעשה. ויש להחמיר. וכן פסק הפמ"ג בשפ"ד (סי' מ"ט ס"ק ה') ובמשבצות זהב (סי' נ"א ס"ק ב') דאף בהפ"מ אסור. וכן הלכה. ויותר מבואר כן בתב"ש (סי' נ"א סעיף א') ד"ה ולענין דינא וכו' דגם בספק קוץ תלינן להחמיר שבודאי ע"י קוץ נעשה. עיי"ש. ועיין גם בלבושי שרד בחי' דינים ליו"ד (סעיף כ"ג ס"ק ס"ט) שאוסר. אך מה שהחמיר שם בלבושי שרד בניקבו רק איברים הפנימים מצד חוץ גם אם העור ובשר שלימים עיי"ש. בזה יש להתיישב כי לדעתי כל האחרונים חולקים עליו דהא הוי ס"ס גמור. רק כשעור ובשר ניקבו ואין ידוע אם ע"י חולי או ע"י קוץ דאז אמרינן דיותר מצוי שע"י קוץ נעשה כן ושוב אין בזה ס"ס אז יש להחמיר

סימן י"א

עיין בלחה"פ שהחליט דבהפסד מרובה בספק השקול אוקמינן על חזקתה גם בריעותא מחיים אך באין הפ"מ גם אם לא נולדה הריעותא מחיים ואפילו רק ספק השקול טרפה. ועיין בפמ"ג בשפ"ד ובכו"פ (סי' נו"ן) שהכריחו דבריעותא מחיים אפילו בספק השקול וגם בהפ"מ אין להקל. והפליתי ביאר שם דזה הוי רק מדרבנן אבל מן התורה ודאי כשר. וגם החכמת אדם (כלל י"ב) כתב בדרך זה דבריעותא מחיים אסור אפילו בספק השקול גם בהפ"מ וגם כתב שאין בזה רק איסור מדרבנן. אמנם הגר"א מווילנא (יו"ד סי' נ') פסק דאפילו בריעותא מחיים כל דהוי רק ספק השקול ולא שכיח אוקמינן על חזקתה הראשונה ואמרינן דכל שנשחטה בחזקת היתר עומדת עיי"ש

סימן י"ב

לברר בקיצור ההלכות בטרפות העצמות. אם נשבר הבוכנא של יד הבהמה ונתעכלו היתרות אז אפילו אם הגיד הדק שלם ויפה אפ"ה הבהמה טרפה גם בהפ"מ. ואם נאבדו היתרות בלא בדיקה אפילו אם אנו רואין שהגיד הדק נתעכל אפ"ה הבהמה כשרה גם באין הפ"מ. אם נשמט ולא יצא לגמרי מהבוכנא או שנשבר העצם סמוך לגוף דהיינו בתוך ד' אגודלים לגסה וב' לדקה אז אם נתעכלו שני הניבין בבירור אם יש הפ"מ כשרה ובאין הפ"מ טרפה ואם נאבד אחד מן הגידין קודם בדיקה ולא נודע אם נתעכל אז גם באין הפ"מ כשרה. ואם נראה ריעותא מעבר לצלעות כגון צרירת דם אז בין נשמט לבד בין נשבר למעלה מחצי עצם לגוף אז גם בהפ"מ טרפה אפילו כששני הניבין שלימים. רק היכא שלא שהתה כלל בין השמוטה או השבירה להשחיטה אז יש לבדוק את הריאה בפושרין ואם אינה מבצבצת כשרה. ואם נשבר למטה מחצי עצם אז גם אם אנו רואין שנצרר הדם כשרה גם באין הפ"מ אפילו אם נתעכלו כל הניבין. זהו דין ידי הבהמה. ואלה המה דיני גף העוף. אם נשמט גף העוף מעיקרו טרפה ודאי גם באין ריעותא כלל. וכמו כן אם נשברה הבוכנא ג"כ דינה כנשמט. ואם הגף לא נשמט והבוכנא קיים רק שנשבר העצם הראשון אז דינו כך. אם נשבר סמוך לגוף דהיינו שאין אגודל מהשבר עד הגוף ולא נקשר שאשי"י גם אם נקשר שעשי"י מ"מ טרפה גם בהפ"מ אפילו שאין עוקץ בהשבר ולא שום ריעותא. אבל אם נקשר שאשי"י אז אם אין עוקץ ואין ריעותא ואין שום שינוי בבשר שעל השבירה כשרה בהפ"מ ואין צריך לחפש אחר ריעותא. ואם יש אגודל בין השבר לגוף אז כשרה גם בלא נקשר כלל אפילו אם יש עוקץ. אך אם ראו צרירת דם מעבר לצלעות אז טרפה בכל העצם הראשון. אבל א"צ לחפש אחר צרירת דם. רק אם יש עוקץ אז יש לחפש אולי נצרר הדם. ודין האבר הנשמט או הנשבר במקום שאין עושה אותה טרפה כך הוא דלעולם אפילו היכא שעור ובשר חופין ואנן מכשירין את הבהמה או העוף אפ"ה האבר עצמו אסור מדרבנן ומצריכין תמיד לכתחלה להשליך את האבר מדין פרוש. וזהו ממנהגא עיין פמ"ג בשפ"ד (סי' נ"ה ס"ק י') ואם נקשר שאשי"י אז גם אם אין עור ובשר חופין אפ"ה כשר גם האבר לכתחלה. ואם נקשר שעשי"י אז אם עור