שו"ת ברוך השם רטז

דשומן לח ורך ולא נתייבש בשלשה ימים וכל עיקר הוי רק חומרת הגאונים. מצרף גם אז את זה דעכ"פ בשומן אינו מוחזק כל כך בדם הרבה לכן ידיחנו וימלחנו עתה. אבל לא זכר השבו"י דאין בשומן כלל דם להתיר בנתבשל בלי מליחה זה לא אמר מעולם. וחלילה לו מלומר זה אדרבה כותב דאין מוחזק כל כך בדם אבל דם ודאי יש ואפילו ע"ז גופא כמה צועק ככרוכיא עליו הנוב"י הנ"ל סי' כ"ד שחלילה התיר האיסור ושארי לי' מרי' גם הפמ"ג סי' ס"ט שפ"ד ס"ק נ"א מסיק לאסור היכא ששהה ג"י השומן דלא יועיל לו עתה הדחה ומליחה. עאכו"כ בנתבשל בלי מליחה דאסור ומסיים שם הפמ"ג דבעינן ס' דייקא ואפילו להוסיף עוד עד ס' אוסר. וכן השו"ת רע"א סי' מ"ד חולק עליו גם בשהה ג"י בלבד וכן החו"ד חולק עליו. כלל הדבר דאין שום פוסק שיתיר בשומן שנתבשל בלי מליחה שיהי' שום הרהור להתיר פחות מס' נגד השומן שלא נמלח. וא"כ זה שמסופק השו"ת שמש צדקה חיו"ד סי' ל"א בשומן לצדד שיהי' סגי פחות מס' נגדו לא הוי ספיקו ספק כלל וכבר הגיה עליו הפ"ת סי' ס"ט ס"ק י"ט דצריכין ודאי ס' נגד כל השומן

ועתה נברר פרט השני לכאורה הרי קודם שטיגן כאן הא עירב כל השומן יחד עוד קודם שהכניסו להקדירה וגם בהקדירה נתנו יחד וחתכו לחתיכות ביחד ונתערב הכל והרי הי' רוב ממש והי' יבש ביבש עדיין מין במינו הרי נתבטל אבל זה טעות גמור דהרי ע"כ לא אמרינן דיב"י בטל ברוב רק אם נודע האיסור טרם שנעשה לח בלח וקורא עליו שם היתר אז אפילו נעשה אח"כ לח בלח אינו נאסר עוד אחר שהותר ורשאין היו לבשלם אח"כ בב' קדירות גם באהפ"מ ובמקום הפסד אפילו לכתחלה בקדירה א' דהכל מותר עיין חכ"א כלל נ"א סעי' כ' ע"ש היטב רק אם אפשר ישליך א' כפי האיסור אבל כ"ז כשנודע עיין ברמ"א סי' ק"ט סוף הסימן אבל כשלא נודע כלל טרם שנתבשל ורק אחר הבישול נודע הא בהדיא כותב הש"ך סי' ק"ט ס"ק י"ב לא שייך שם ביטול כלל ואסור מן התורה וכן הוא החלט הנוב"י קמא ח' יו"ד סי' ל"ג דבלא נודע לא הוי ביטול כלל ולא עוד אפילו לא נתבשל אלא רק נמלח קודם שנודע ג"כ אוסר הנוב"י דכל שלא נודע לא הוי ביטול כלל ועיין נמי בחכמת אדם כלל נ"א סעי' י"ח סעי' י"ט סעי' כ' דמן התורה לא הוי ביטול קודם שנודע ע"ש ועיין פ"ת סי' ק"ט ס"ק ד' לענין מליחה. וא"כ כ"ש בישול כנ"ד. ומה שהי' ידיעה בקארסאן לא הוי שום דבר דהתם הא לא הי' מעורב עדיין כלל. והתערובות נעשה רק פה אצל זה שלא ידע כלל. וזה א"צ ביאור כלל והוא פשוט

ועתה נברר פרט השלישי. הנה ידוע דמבשא"מ לח בלח מה"ת צריך ס'. מב"מ לח בלח מה"ת בטל ברוב ורק מדרבנן צריכים ס' אטו אינו מינו. מב"מ יבש ביבש גם מדרבנן מותר. מבא"מ יבש ביבש מד"ת בטל ברובא ורק מדרבנן צריך ס' שמא יבשלם ויתן טעם או משום דהוי כהוכר האיסור ותמצא זה בפמ"ג לפתיחתו בשער התערובות כל דבר ודבר על אופניו ובכל הראשונים והאחרונים. והנה לכאורה יש לצדד גם כאן אחרי שהש"ך ז"ל בסי' ק"ט ס"ק ט' משיג על הרמ"א דסובר דגם איסור דרבנן מבא"מ יב"י צריך ס' וסובר הוא דבאיסור דעיקרו רק מדרבנן אזי יבש ביבש גם באינו מינו א"צ ס' דהוי גז' לגז' דהוא גופא רק מגזירת חז"ל דאסרוהו ואיך נאמר עוד גזירה שמא יבשלם והנוב"י קמא סי' למ"ד ביו"ד סובר כהש"ך בזה והובא גם בפ"ת סי' ק"א ס"ק ג' א"כ לכאורה הוא הוא דנאמר גם במב"מ לח בלח דהוי ג"כ רק דרבנן בששים. שוב באיסור דרבנן נמי נימא דהוי רק גזירה לגזירה אבל הוא טעות דהפמ"ג בשעה"ת חלק ב' פרק א' דיבור המתחיל הפרק הא' תיכף מחליט דבמינו לח בלח גם איסור דרבנן צריך ס' דכה"ג לא הוי גזל"ג דהא דאסרו חז"ל הוי כמו דאורייתא ושוב הוי רק חדא גזירה אטו א"מ. ולכן אפילו בהפ"מ אסור, ק עוד שם בזה הפרק בד"ה והנה לח בלח עוד הפעם דלח בלח מב"מ אפילו איסור דרבנן צריכים ס' אפילו בהפ"מ ועוד י"ל דהרי הוי מבא"מ דהא דם בשומן הוי אינו מינו. ואשר משום הא גופא השיג הש"ך בסי' ס"ט ס"ק נ"ז איך בטל ברוב הא הוי יב"י מבא"מ דשמא יבשלם ויתן טעם. ובאמת הקשה שם בנו של הש"ך עליו הא הוא סובר בק"ט דאיסור דרבנן יב"י גם א"מ שרי ותירץ שם הפמ"ג דיש ליתי לאיסור דאורייתא דראשית שאני דם שבישלו דעיקרו הוי דאורייתא. ועוד הא שמא יבלע על ידי רותח עירוי וכה"ג טרם שיהי' נעשה בישול גמור ע"ש ואם כן הכא דהוי מצד דם הא יהי' אינו מינו ויש לאסור ודאי א' דאפילו אם הי' רק מינו אסור דהא הוי לח בלח. ועוד הא בבישול הוי אינו מינו

ואך עדיין לכאורה י"ל כיון דרק מחמת ספק דלא ידעינן כמה דמא נפק מיני' צריכים ס' נגד כל השומן אבל עכ"פ לא ברור דאין ס' נגד הדם שבהשומן וכיון דדם שבישלו רק דרבנן יהי' זה כמו מב"מ ונשפך ולא ידעינן אי הוי ס' טרם שנשפך דשרי לכ"ע ה"נ נימא כן שמא יש ס' בהשמנה אקעס נגד הדם שבארבעה אקעס וכיון דדם שבישלו דרבנן יהי' ספק דרבנן. הנה זה טעות. דאם תאמר כן איך זה החליט המחבר סי' ס"ט סעי' י"א דחתיכה שנתבשלה בלי מליחה צריכים ששים דייקא לימא דאפילו בפחות יהי' סגי כי יהי' רק דם שבישלו דהוי ד"ס ונאמר שמא הי' ס'. אך תוכל על המחבר לומר דסובר דשב"ש הוי ד"ת כמשמע ממנו בסי' פ"ז סעי' י"א אבל על הרמ"א יוקשה א"כ דכיון דחז"ל החליטו פעם א' דלא פלוג דכדי לצאת ידי ספק אסרו שיהי' נצרך ס' נגד כל החתיכה לא הוי זה מצורף לספק כלל דזה הוי ספק חסרון ידיעה וחסרון בקיאות דקיי"ל בסי' צ"ח דכל ספק של חסרון בקיאות לא מצטרפינן לספק כלל. ולכן אסרתי השומן כולו וימכרו לנכרים

סימן ד'

עיין בט"ז סי' י"ג ס"ק ג' שהביא בשם הרא"ש שפסק דחלב בן פקועה מותר באכילה ודמו אסור משום דהוי כמו דם איברי האם. דנהי דהשחיטה התירתו אבל לא עדיף מדם אמו דנהי שהשחיטה של אמו התירה את הבשר אבל את הדם לא התירה. והקשה ע"ז הט"ז דא"כ חלבו נמי יהא אסור עיי"ש. ולפענ"ד נראה לתרץ דברי הרא"ש דהנה בש"ס (כריתות דף ד' ע"א) איתא טעם דחלב חיה מותר משום דאיתקש חלב חולין לחלב מוקדשין. וכמו דבמוקדשין לא יצוייר חלב חיה דהא חיה אינה ראויה למזבח מש"ה חלב חיה מותר נמי בחולין עיי"ש. ועיין פ' בהמה המקשה (דף ע"ד ע"ב) דפקועה אינה ראויה למזבח משום דבעינן תמים ובן פקועה הרי הוא כשחוט. ועיין בר"מ ריש הלכות איסורי מזבח ולפ"ז הרי בחלב נמי נהי דלא גרע מחלב האם אפ"ה חלוק הוא דחלב האם ראויה למזבח מש"ה אסור משא"כ חלב הב"פ שאינה ראוי' למזבח מש"ה דהוי ממש כמו חלב חיה. אבל דמו שפיר אסור דבדם לא איתקש לדם המוקדשין דהא דם חיה נמי אסור ואין על זה היקש וזה נכון

סימן ה'

נשאלתי מאיש אחד אשר בהמתו ילדה שני עגלים ביחד וכבר ידוע צוואת ר"י חסיד ז"ל שיש לשחוט הבהמה מיד עם העגלים. אם מותר לשוחטם מיד בתוך השבעה ימים משנולדו וימכור הבשר לעכו"ם או צריך להמתין עד שבעה ימים כדי שלא יעשה סחורה בנו"ט וכדכתב סתם במפתח השו"ע (ריש סי' ט"ו) שלא לשחוט בהמה עד יום שמיני ללידתו. והשבתי להיתר דהנה בלבושי שרד בחי' דינים