שו"ת ברוך השם ריג

חרם ונדר ושבועה גם הט"ז מודה ודאי ע"ש ולפיכך נבין דסבר הרא"ש הנ"ל שביו"ד סי' א' סעי' י"א הוא כך דהגם דבודאי מדין התורה ע"א נאמן וכשר לשחיטה אפ"ה הוא מצד נדר ואיסור דרשות נתנה התורה לכל אדם וכן לצבור לאסור דבר המותר. ואשר כן מפרש התבואת שור בסי' ב' סעיף כ"ב דרשות ביד צבור לאסור המותר. וכן בהדיא בנודע ביהודה הנ"ל מה"ק יו"ד סי' א' ד"ה אמנם וז"ל וא"כ יכולים הצבור לאסור על עצמם דבר המותר ע"ש. וא"כ בכל נדר ואיסור וקונם שאדם נודר ואוסר איסר על נפשו צריכים מפורש להוציא בלשון איסור בפה מלא. כאשר תראו בלשון הרא"ש שלא ישחוט וכן בלשון המחבר הטילו הקהל חרם שלא ישחוט. וביותר מפורש בתב"ש סי' ב' סעי' כ"ב קהל שתקנו שלא ישחוט כי אם שוחט ידוע ומה "שישחוט "זולתו "יהיה אסור. עכ"ל ע"ש בסיפא אבל אם לא פרשו וכו' יעו"ש וכן בנודע ביהודה שהוא הראש והראשון בזה הנה מפרש השם ככתיבתו שנעשה תקנה ע"י הרב בצירוף קציני הקהל והוכרז "ששוחט "א' "לבדו "שלא "ישחוט "בלי "חבירו "ומה "שישחוט "א' "לבדו "הוכרז "בפירוש "שהיא "טריפה. עכ"ל וזה הוי מדין נדר שרשות לאסור המותר וא"כ כמה יהמו מעי בקרבי על הסלקא דעתך כלל של שום רב בישראל שיעלה על רוחו לאמר דבזה בלבד שהכותב של אדמו"ר פלט בקולמוס לשון ואח"כ ילכו השו"ב לשחיטתם בצותא חדא. זה הוי נדר ויכול להיות שהוא בכלל ידות נדרים. וזה הוי איסור. אם אפילו הי' מתחיל בגנות כזה והי' רק מסיים בשבח הי' ג"כ ברור דשגרת לישנא בעלמא הוא. ומה גם דהתחלה היתה בשבחים והלולים גדולים שה' אלטער וה' משה הם ככל השוחטים המובהקים שבכל ישראל ודאי מובן לכל שגם הסיום הלשון בצוותא חדא אחרי שלא נזכר ח"ו רמז דרמיזא מנדר וחרם ואיסור. רק לשון צוותא חדא. הוי רק שיהי' הכונה שלא יעברו א' מהם מהעיר לומר לו לך לך למקום אחר. ואיך זה נשמע מלשון רך וקל כזה שם איסור ולמה לא פירש. ואשר להוציא אדם מחזקתו וכשרותו ונאמנותו שהוא כמו כס"נ נבוא כעת בעלה נדף כזה לפסלו על עגל א' או שתים ג"כ. חלילה לך מלחשוב כדבר הזה. ועיין במשנה ידים פ"ד דאמר ר' ישמעאל לר"א בן עזריה עליך להביא ראי' שאתה מחמיר וכל המחמיר הוא מחויב להביא ראי' ללמד החומרא כד"ת וד"ל. ובאמנה אפילו על ריבוי שחיטה ג"כ לא שייך להרהר לאמר שאם בדיעבד נסע א' ושחט יהי' ח"ו אסור הבשר על אחת כמה וכמה על עגל או שתים. דהרי האמיתית האמת כי לא נעשה תקנה ואיסור כלל בזה מחדש ואיך יהי' תקנה ואיסור בלעדי כלל הרי עכ"פ גם לדעת חבר העיר צריכין כידוע. ואיך נבזה כל העיר לומר שבכל מקומות מושבות שוחט א' נאמן. ואצל עיר כזאת יהיו שוחטים כאלו על אלפי ישראל כן ירבו שאחד מהן אינו מהימן על שחיטת עגל א'. היאומן כי יסופר. רק עכ"פ אם היה רמז תקנה כזאת מי שייך להרהר כלל. אבל איך ואיפוא מצא בלשון הזה תקנה ובכל פנים היה יכול אדמו"ר הק' לפרש דעל תנאי כך וכך יהי' שאחד מהן יהי' אסור לשחוט או עכ"פ בלשון קל אחד מהן לא ישחוט רק ששניהם ילכו תמיד דוקא דזה העיקר לשמוע השלילה והלאו ולא לדון מלשון הן כזה. ואם אפילו יתעקש אדם ויאמר דמכלל ההן אתה שומע לאו. הנה ראשית זה לא למדין בתקנות כי כל תקנה הוא חידוש וכלל גדול דאין לך בה אלא חידושה וגם כל ספק בתקנה קי"ל אוקמא אדינא. וכן בכל ספק גדול אוקמא אחזקתו והרי האי גברא בחזקת טהרה קאי ומספק אתה בא לטמאותו שלא יהי' נאמן על שחיטה ביחידות אל תטמאנו מספק ואך ליתר שאת אביא לכם תנא דמסייעא עכ"פ לפנינו מונח תבואת שור מפורש שבסי' י"ח סעי' כ' על הדין דסכין בעי בדיקת חכם מסיים וראיתי במקומות החרדים לדבר ה' ממנים שנים. וטובים השנים מן הא' ע"ש הרי בהדיא דהוא רק עצה טובה וזהירות יתירה בלבד ופירושה שהענין שיהי' בעת בדיקה בריבוי שחיטה עזר וסעד מהשני. אבל ח"ו לאסור להיפך מדיני התורה דע"א לא יהי' נאמן על השחיטה ולהצריך רק שני שוחטים. והרי מפורש להדיא בשו"ת טוב טעם ודעת תליתאה סי' מ"ד איך שחרה אפו על השו"ב מחמעלניק שרצה להטעותו להגאון מהרש"ק זצ"ל טרם שראה התב"ש לתלות בוקי סריקי בהתב"ש ז"ל דבבדיקת הסכין יהי' סובר דיהיו שנים דוקא וצעק עליו דהטריחו בחנם ודברי התב"ש הללו אינם אלא רק לזהירות יתירא בלבד. וכנראה מלשונו הנחמד טובים השנים מן האחד. בצחות לשון הפסוק דקהלת. וה"נ לשון צוותא חדא דכאן לרמז כלשון התב"ש דלזהירות יתירא אחרי שיש ממילא בלא"ה שני שוחטים בעירנו מהיות טוב וכו' למה לא ילכו בצותא חדא. וכן מהדרך היושר אבל איך לעלות על הדעת דזה הוי תקנה הני תרי תיבות אשר לא המוח הישר סביל דא. ולכן בשחיטת ח' א' או שתים ודאי שו"ב א' רשאי ועוד הרי בטו"ט תליתאה הנ"ל סי' ל"ד מבאר דאפילו נעשה תקנה אינה כלום יעו"ש היטב ואפילו בזט"ה עם רב העיר ג"כ ידקדקו שם ויראו. ועל אחת כמה וכמה שלא הי' ולא נברא תקנה כלל ואטו בשני תיבות הללו בו סגי לאמר שנעשה תקנה. ויש לי עוד פרפרת אחת להענין הזה ואציגה לפנינו הנה הראשונים ז"ל הובא במרדכי ריש חולין הקשו על הדין והכלל הזה דעד א' נאמן בשחיטה. הא איתא בהאשה רבה דהיכא דאתחזק איסורא עד אחד לא מהימן. וכן איתא הקושיא הזאת בהגהת אשרי פ"ק דחולין סי' י"ד בשם הא"ז איך נאמין לשוחט א' והא ע"א אינו נאמן באיסורין היכא דאתחזק איסורא ובהמה בחייה בחזקת איסור עומדת יע"ש. ולפלפולא דאורייתא נלע"ד לתרץ זאת הקושיא עפ"י הסברא החדשה שנמצאת בתשו' מיימוני לה' אישות סי' ג' בראובן שעשה שליח לקדש לו אשה והי' צריך השליח לומר לה הרי את מקודשת לראובן ולא אמר כן אלא אמר לה הא"מ לי ואח"כ אומר שטעה בזה שאמר הרי את מקודשת לי וכונתו הי' רק לומר הא"מ לראובן. אם נאמן. והשיב דנאמן. דעד כאן לא אמרינן דאין ע"א נאמן במקום דאתחזק איסורא רק דאפילו הע"א מודה שהי' חזקת איסור כמו באומר בפ"נ ובפ"נ דמודה גם הוא שהיתה ברור מקודם אשת איש אבל כאן דלדברי העד לא נתחדש חזקת איסור מעולם עדיין נאמן גם ע"א אע"ג דבלעדו הוי חזקת איסור אפ"ה מהימן כיון דלדברי העד לא חלה חזקת איסור כלל ע"ש. ואשר בזו הסברא היקרה תירץ בספר אבני שוהם קושיית השב שמעתתא שמעתא ג' פי"ג על התוספת כתובות כ"ד ע"א ע"ש הנה בזה מתורצת הקושיא דכיון דלדברי העד נשרש קודם פסח לא חל איסור חדש כלל מעולם ע"ש סי' כ"ד. וא"כ יש לתרץ קושיית הראשונים נמי בזה דהרי הא לשיטת רש"י ז"ל בהך חזקת איסור דבהמה בחייה כתב רש"י ז"ל חזקת איסור אבר מן החי. וידוע היטב דברת התוספת ז"ל ביצה כ"ה דאותו חזקה דאיסור אבמה"מ ע"כ אזדא לה כל שמתה. יעו"ש ומוכרחין אנו רק לומר דרק מחזיקין מאיסור לאיסור כמבואר היטב בדברי הפוסקים ובראשם המהרי"ט ז"ל דשורש הדין דמחזיקין מאיסור לאיסור נובע אך משיטת רש"י הזאת ועיין בספר ש"ש שמעתתא ה' פ' א' ב' ג' ד' ה' ו'. בעיון יעו"ש. א"כ הרי רק מוכרח לומר דתבא ברגע היציאה החזקת איסור דאבמ"ה חזקת איסור חדש לגמרי היינו איסור נבילה וא"כ על אותה רגע שתבא לחול האיסור דנבילה הא אומר השוחט שלא תוכל לחול כי לא נתנבלה. ולדבריו לא חלה החזקת איסור מעולם כלל עלה ודו"ק והיא סברא ישרה ב"ה ואך אפילו לשיטת התוספת דביצה כ"ה דהחזקת איסור הוא של אינו זבות. ג"כ יש לחלק עכ"פ. דהרי נהי דאמת דחזקת שאינו זבוח ודאי פתיכא באיסור נבילה כי האוכל נבילה עובר נמי אעשה דוזבחת כדאיתא בספר החינוך. אפ"ה עכ"פ באיסור נבילה לא היתה מקודם ולדברי העד לא חל נבילה כלל מעולם עליה. ודו"ק. עכ"פ לשיטת רש"י ודאי יש לתרץ קושיא הנ"ל עם סברת השו"ת