שו"ת ברוך השם ריב

רחמנא אדמו"ר הק' לגבייהו כי בא והמליץ עליהם דברי שבח ויושר. לעטרם בזר תפארה שהם ככל השו"ב המובהקים. ודאי אך לקולא נדרשינהו שהיה הכונה שילכו שניהם בצוותא חדא. שלא ידחה הבע"ט א' מהם ויאמר די לו בשוחט א'. ויפטור לשלם תשעה רו"כ בכל שבוע. ע"כ זכר את שניהם באהבה. או פשוט כנהוג דבעת ריבוי שחיטה ובדיקה ילכו בצותא. אבל היעלה על הדעת דבהאי אתא קלילא לבד לשון "צוותא "חדא. בזה בלבד עושין תקנה ואיסור גדול לאסור את שו"ב מובהק מלשחוט גם עגל א' בלי שיעמוד חבירו עליו על גביו הלומדין כן. המורין כן. העל זה בונין בנינים לאסור אדם מחזקתו

ועוד קצת ראי' מש"ס הנ"ל ד' ה' ע"א שכתוב שם ואימא בכתיבה מתגרשת ואינה מתקדשת בכתיבה. ומשני הא כתיב ויצאה והיתה מקיש וכו' ופרכינן שם ומה ראית. ומשני מסתברא קאי בגירושין ממעט גירושין. אבל איך תאמר כדקאי בגירושין. ימעט קדושין בתמיה ע"ש. ה"נ בנ"ד מסתברא קאי, בהיתרא מסיים בהיתרא. אבל איך אפשר כדקאי בהיתרא. פתאום משתעי באיסורא ודו"ק. ומלבד זה הנה נאמר נא אדרבה אנן לעצמינו. ביני לביני. מרי' דאברהם משנת תר"ן עד היום הזה תה"ל זה ארבע עשרה שנה. הישמע כזאת. שעד כה לא התעורר כלל שום ערעור בעולם גם על אפס קצהו. והלא גם עד תרנ"ה שכ"ק אדמו"ר זצללה"ה זי"ע הי' בחיים חיותו עמנו פה. וידוע לכל העיר ואנן סהדי שהי' תמיד בשחיטה מועטת ומה גם עגל א' או שתים הי' אחד שוחט. ולא נשמע פוצה פה ומצפצף. הנני ב"ה זה כחמשה ושלשים שנה לאיו"ט רב ומ"ץ דפה. האיך לא הייתי יודע מתקנה גדולה וחמורה כזאת. והלא תרי תמיהי מדכר דכירי דעכ"פ משנת תרנ"ה עד עתה ג"כ תשעה שנים. ומרן הה"ק הרה"צ שליט"א נוסע לחיים ולשלום בכל שנה. ואיך לא שת לבבו הקדוש והטהור לחקור היטב המקיימים התקנה העצומה הזאת. ואלא מאי דעתך שסמך כי תה"ל יש עין רואה. וסמך כ"ק עליו אשר כן ודאי הוא. הנה כי כן נאמן עלי אבינו שבשמים שלא שמעתי מתקנה גדולה וגדר וסייג הזה. שכשיהי' גם עגל א' לשחוט. אסור לשו"ב א' לשחוט. זה הי' באמת משנת תרמ"ח עד שנת תר"ן כנ"ל. אבל אח"כ בשנת תר"ן התיר אדמו"ר זצ"ל זה וכנ"ל

ועתה אחרי שספרתי הענין בסיפור בהרחב הביאור נחתור נא חתירה על פי תורת ה' נאמנה מהדין הפשוט בשלחן הטהור אשר לפני ה'. ויסלח נא מעכ"ת ולא אוכל להתאפק מלהגיד לכ' מילין זעירין. אדרבא יקויים בי הוכח לחכם ויאהבך. הנה כ' כביר מצאה ידו להעתיק על כל בייגין הנייר כל לשון הדרכי תשובה ומצא בזה כדי מדתו לצאת בזה ידי חובתו הלא לא אלמן ישראל מפוסקים ראשונים ואחרונים הכי ח"ו אין תורה אחרת לבד הדרכי תשובה וממש לא ראיתי כמעט שום דיבור חדש בכל מכתבו מה שלא נמצא בספר הפתחי תשובה ורובן בספר דרכי תשובה. והייתי רוצה לדון לזכות כי לא ראה הס' ד"ת כי לא נמצא בידו כלל ספרי הקיצורים. הנה ראיתי אח"כ במכתבו בעצמו שהוא בכבודו מביא ד"ת להרב ממונקאטש. א"כ למה הוצרך להאריך הי' די לו לכתוב להה"צ הרה"ק מרן שליט"א כי הוא בדק ומצא בס' ד"ת סי' א' ס"ק רט"ו ותו לא מידי והכל מובא שם גם המהר"ם שיק חיו"ד שהעתיק בעבר לדף ג"כ בד"ת אות באות גם המהרי"ק גם התב"ש גם הפמ"ג וגם הח"ס סי' י"ג הובא בפתחי תשובה. ואמליץ ע"ז כלשון חכמים ז"ל דאל יורה אדם מתוך הקיצורים והלא תה"ל חננו ה' בדעת ובינה עצהיו"ט כפי ששמעתי

אבל אלו הן גופי תורה הנוגעים לנ"ד מראש צורים אראנו דברי הראשונים ז"ל על הכלל הגדול שבש"ס דעד א' נאמן באיסורין חקרו רש"י ותוספות מנלן. והתוס' בגיטין ב' ע"ב הביאו דמצדה וזבה ילפינן דהתורה אמרה וספרה לה יעוי"ש. ורש"י בגיטין שם הביא סתם מדהתורה האמינה לכל א' וא' על הפרשת תרומה והשחיטה וניקור הגיד והחלב עכ"ל ולא הביא כתובים מפורשים אבל בש"ס חולין ד' יו"ד ע"ב הביא רש"י שני פסוקים ע"ז. א' פסוק וזבחת מבקרך ומצאנך. ב' פסוק ושחט את בן הבקר דיחיד שוחט וכהנים אכלי על ידו ולא הזקיקה התורה להעמיד עדים עכ"ל. והנה להבין למה דקדק רש"י כאן בחולין להביא שני פסוקים והלא לכאורה גם פסוק א' וזבחת לבד הי' די. אבל בפשיטות הדבר נכון דאלו מוזבחת הי' מקום קצת לפע"ד לומר דאפשר רק כל אדם על עצמו בלבד נאמן בשלו אבל לא נאמן בשחיטתו ביחיד על אחרים ולכן הביא ושחט את בן הבקר דזר שוחט ביחיד וכהנים אוכלים. ואם הי' מביא מאותו פסוק הי' מקום לאמר חולין מקדשים לא ילפינן. דאע"ג דבשב שמעתתא ושמן רוקח שער י' כתוב דלקולא ילפינן ודאי חולין מקדשים דהוי כמו ק"ו אפ"ה לענין שחיטה הא י"ל דקדשים שאני דגם מליקה כשר. ע"כ הביא וזבחת. דעתה ידעינן מפורש בתורה שאחד נאמן על השחיטה גם לאחרים גם בחולין גם בקדשים. והנה ידוע דברי הט"ז ז"ל ביו"ד סי' קי"ז ס"ק א' דדבר המפורש בתורה להיתר לא יכלו בשו"א להחמיר ולאסור לבטל ח"ו דבר המפורש בתורה להיתר. ואפילו כשירצו לעשות משום חומרא בלבד אין יכולים רק בדבר שאינו מפורש בתורה לא להיתר ולא לאיסור. וכן הוא שיטתו בחו"מ סי' ב' וכן הוא באה"ע וא"כ כיון שיש מקראות מפורשים וזבחת. ושחט את בן הבקר. הכל בלשון יחיד. דעד אחד נאמן על השחיטה. היש מציאות שיחמירו לומר לאסור דאחד יהא אסור לשחוט רק שני עדים יהי' על השחיטה אחרי שהתורה הקדושה פירשה בהדיא דאחד נאמן. הגם שעל שיטת הט"ז הנ"ל התעוררו הבעלי תשובה כמו החו"י והפמ"א הובא גם בפ"ת שם אבל על הט"ז ז"ל יש להבין. והנה פשוט דכן ודאי דלא נמצא לומר לאסור שוחט א' עד שיהיו שנים זה לא יכולים ואשר נמצא בשמ"ח סי' י"ח סעי' כ' ובפמ"ג שפ"ד סי' י"ח ס"ק כ"ט. הוא רק דרך עצה טובה קמ"ל כאשר אבאר בסמוך בראיות מבוררות. אך לכאורה איך נבין השו"ת הרא"ש כלל ז' שהביא הב"י והד"מ בסי' א' ובמחבר סי' א' סעי' י"א איך שם הי' התקנה. שלא ישחוט אלא טבח ידוע הנה זה מובן ת"ל בטוב דהנה כל האחרונים חתרו להבין דברי הרא"ש לפי הסבר הט"ז ס"ק כ' והש"ך ס"ק ל"ח משום דדמי לחשוד לאותו דבר ועולה ומתפלא האי ארי שבחבורה הנוב"י סי' א' חיו"ד במה"ק וכותב כהאי לישנא דעל הראשונים שקראו הרא"ש חשוד לאותו דבר אנו מצטערים וכו' וכן עוד הפעם שם וכי בשביל שעבר על הח' הוי חשוד לשחיטה יעו"ש דבריו הנחמדים. ולדעתי הנה יש לתרץ זה בטוב דעל הכלל המוחלט הזה. דעד א' נאמן באיסורין בא הרא"ש ז"ל בפ' הנזקין סי' ה' והחליט דאם הע"א הוא חשוד אזי אינו נאמן. וא"כ כשרצה הרא"ש ז"ל לקיום התקנה שהקהל תקנו שלא ישחוט שום אדם זולת טבח הקהל. הרי הי' קשה לו דאיך יהי' זה היפך ההיתר המפורש בקרא ע"כ הוכרח לומר דהקהל מצאו שכל שיהי' זולת הטבח שלהם הוא חשוד. ודו"ק וזה ברור. וא"כ כעת נראה ונשמע היש מציאות לומר דזה לשון צותא חדא הוא לעיכובא ולאיסור א"כ על כרחך דאחד מהן בלבד הוא חשוד. וא"כ איך יהי' סותר ח"ו את דבריו לגמרי כל כך מקצה אל הקצה בראשית כל מכתבו אומר שהם כשרים ונאמנים ככל שו"ב כשר ומובהק. א"כ הוא ככל ע"א שבתורה הכשר ונאמן ואח"כ יסתור ח"ו להפך דבריו ולאמר דרק שניהם ביחד א"כ הרי מוכרח דאחד הוי חשוד. הנוכל להלביש סתירה גדולה ח"ו כזה. ועוד ביותר ביאור דנקדים דברי החת"ס חלק ששי סי' נ"ב דהביא שם קושיא של גדול א' איך הוי חדר"ג לישא ב' נשים להט"ז דדבר המפורש בתורה להיתר לא יכולים בשו"א לאסור והרי בתורה מפורש כי תהיין לאיש שתי נשים ותירץ שם הח"ס בהסבר נכון דבדין איסור