שו"ת ברוך השם ריא

דרב פפא דהתפאר שלדידי' חשדן וזכה דהראה נגד השמש דלא הוה בו. ודו"ק. הא חדא

ועוד נ"ל עפ"י דרך הלכה יובן עוד יותר דלטעם הנ"ל יש לפקפק קצת דיש לחלק זה מהא דב"ב עיין ברכות ל"א אר"א מכאן וכו' ודי למבין מדעתו. אבל פשוט יתפרש עפ"י הלכה. דהנה נחפשה ונחקורה אם יש חיוב על האדם שישתדל בכל יכולתו להוציא עצמו מן החשד שיחשדוהו. הנה יש לפשוט זה לכאורה בפשיטות ממשנה מפורשת בשקלים פ"ג משנה ב' דפירש הרמב"ם בפי' המשניות. שלא יחשדוהו שגנב מן הממון ע"ש. אבל עדיין לא נוכל ללמוד משם. אלא דיש חיוב. אבל אפשר הוא רק חששא דרבנן ורק אסמכוה אקרא והייתם נקיים ויש לנו להעמיק ולחפש בדברי הפוסקים. אם י"ל דיש ע"ז חיוב מן התורה. הנה יראה נא כבודו בשו"ת הרד"ק בית י"ז חדר ט' וחדר יו"ד. דהביא דהיא דאורייתא. דהרי אמרו בשבת כ"ג מפני מה אמרה תורה להניח פאה בסוף שדהו מפני החשד יעו"ש. והנה עדיין יש לעיין אפשר דהוי רק החיוב על האדם להשתדל להוציא עצמו מהחשד. רק בשחושדין אותו במילי דממונא. דהוא חמירא טובא. דבכל אלו שהביא במשנה דשקלים הוי בממון. וכן פיאה נמי הוי דררא דממונא גזל עניים מחמת חימוד ממון אבל להוציא עצמו מחשד שלא יחשדוהו במילי דאיסורא מנא ידעינן. הנה זה פשוט נלמד משבת כ"ג ע"א דאי' גבי נר חנוכה. חצר שיש לה ב' פתחים ידליק ב' נרות משום חשדא דיחשדוהו שלא קיים תקנת חכמים. אך עדיין את"ל שמא במילי דאיסורא הוי רק מדרבנן. ולא מדאורייתא. הנה תה"ל נמצא לפשוט מדברי השו"ת מהראנ"ח ח"ב סי' מ"א דגם במילי דאיסורא הוי ג"כ מן התורה. ולמד זה מדברי ר"ש דדריש טעמא דאין ממשכנין אלמנה שלא ימשיך עליו חשד איסורא ח"ו. (ב"מ קט"ו). ודו"ק. והנה אחר שהקדמנו כל זה בעז"ה נקדים משכלנו איזה חילוק מה שיש לחלק כל הענינים הללו. דעד כאן לא מצינו בתורה ובנביאים ובכתובים וכלשון הירושלמי בשקלים פ"ג וכן בכל הפוסקים הנ"ל דרק החיוב על נפש מישראל שלא יעשה מעשה כזאת. שיוכל להמשיך על עצמו ע"י זה חשדא כל שהוא. אבל אם ע"י סיבה משנאה של אחרים וכדומה שלא הי' על ידו כלל בא עליו נטיית חשד מעלמא מי מצינו שיהא חיוב עליו קצת השתדלות לנקות א"ע מחשד. אפשר יקיים רק דום לה' וישכון בטח. ולא יעשה כל מאומה. ע"ז בא ר' יוסי ורמז. שיהא חלקו מהעושים לפנים משוה"ד. דמשתדלין לבטל החשד. והיא היא דברי רב פפא דהראה וטרח ובירר דלא הוה בו. והוא דבר נכון בעז"ה

ועל כן אחרי שכבודו חושד אותי שאני ח"ו מרהיב עוז בנפשי. לעבור חלילה על תקנה וגדר שגדרו ראשונים זי"ע. מוכרח אני לבא עם כבודו בכתובים. להראות לו דאמת והצדק אתי. ראשית כל ידע כ' כי כמה הייתי מהחרדים לשמוע דבר ה' מפי אותו צדיק יסוד עולם מרן אדמו"ר הסבא קדישא זצוקללה"ה, שבחו באמת עד בלי גבול. ולא זו בלבד שהייתי זהיר וזריז לקיים מילי דאבות העולם הקדושים שנשמתם בג"ע. אלא הוא כ"ק הטהור זצ"ל הי' מחבב אותי עד מאוד ומאוד. כאשר יעיד על זה מכתב תעודתו הקדושה והטהורה שישנה בידי. שאדפיסה אי"ה כשיזכני השי"ת להדפיס ספרי ברוך השם. ומובן לכל כי עבור התקרבותו הקדושה שהראה לי תמיד כל הימים בערה בי אהבתי אליו. ואל ענותנותו הקדושה שאין כמוה בלהבת שלהבת יה עד לאחת. והיאומן כי יסופר. כי אם הייתי יודע שיש תקנה כל דהוא למגדר מלתא דאיסורא מהאי כוכבא דשביט מרן אדמו"ר קדשינו זללה"ה. ולא אקיימנה ח"ו. ואיך עשה עצמו כבודו כלא ידע את שמי ואת זכרי. ובטרם שאל אותי כתב תשובה. לא כן נכון לעשות. הלא תה"ל עירו לעירי סמוכה ונראה. והי' יכול לכתוב לי בטרם יגש כלל לעט סופר ליקח בידו. אבל כן הוא הדבר. לא זו בלבד שלא ראיתי ולא שמעתי תקנה לאיסורא. שאדמו"ר זצוקללה"ה יאסרם מלשחוט אפילו ח' אחת בלי שיהי' השני עמו. אלא אף זו אדרבה להיפך שהוא זכותו יג"ע התירם לגמרי. וכך הי' המעשה שבשנת תר"ן י"ב כסליו נתייחד עמנו הדיבור הקדוש. ממרן אדמו"ר זצ"ל במכתב קדשו הטהור. והנני להעתיקו אות באות

אחינו אמוני שלומי ישראל. ונשיאי אלהים בקריה הנאמנה הארידישץ. הטו אזניכם ושמעו לדברי. אשר אנכי נותן לפניכם. והנני לגלות אזניכם. בדבר השוחטים דמח"ק הנקובים בשמותם ה' אלטער וה' משה. המה בכשרותם בשחיטה ובדיקה. בלי חשש ופיסול כלל. וככל השוחטים ובודקים המובהקים בערי ישראל. ומותר לאכול משחיטתם בלי שו"ב שלישי. ואעפי"כ יחזו עיניכם מישרים. להחזיק את ה' יעקב שו"ב עד ר"ה למספרם דשנת רנ"ת. היינו בערך עד שבט לשלם משכורתו הקצוב עד הנה. יען כי עזב משמרתו מעירו. ואח"כ ילכו השוחטים ובודקים הנזכרים לשחיטתם בצוותא חדא. אך זאת תנצרו בעינא פקיחא. כאשר ההכרח יחייב להמנות רואה ומשגיח בבית המטבחים על חבורת הזובחי צדק למען להציל עם בנ"י ממכשולים. לזאת שמתי פקודתי גם על השוחטים. לעמוד לעזרת העיר בדבר הרואה. ויתנו כ"א ממשכורתו א' רו"כ בל שבוע ושבוע. ולזאת תנו לבכם לזה. ותנו עזרה מהכנסת העיר. עכ"ל הקדוש והטהור

וזה הי' אחר שנעשה פס"ד מהרב ר' משה מראחמאסטריבקא. והרב ר' מיכל מבעריזאווקא בשנת תרמ"ח שיהי' רק שו"ב שלישי. כי הי' על ה' אלטער וה' משה לעז ורינון ולא נודע בבירור. ומצאו עצה שימנו שו"ב שלישי. ובלעדו אסורין לשחוט גם שניהם. כי אם א' מהם ילך בכל שבוע עם השו"ב שלישי. ובאשר בכל עת הי' נשאל ונדרש השו"ב שלישי מאדמו"ר הקדוש מה מעיד עליהם. ומה מוצא בהם בכל אופן התנהגותם בהשחיטות והבדיקות. ונתן השו"ב השלישי עליהם הסכמה ותעודה לטוב. לפני מרן אדמו"ר זצוקללה"ה. אשר ישרים הם במלאכתם הקדושה ולא שום עולתה בם ח"ו. והנה אז כבוד קדשו זי"ע בעצמו ובכבודו הטהור צוה להם את הברכה. והתירם מכל שום חשש. והעמידם בקרן אורה לגמרי. כי הם ככל השו"ב המובהקים שבכל ערי ישראל. היש אופן לומר דמכתב הזה עשה תקנה אדמו"ר זצלה"ה שהם אסורים. האי תנא אהיתרא קמהדר ואת אומר איסורא קמכוין. אדרבה אמרו נא לי. ומה שייך לגבב דברים שאינם. ולתלות באילן גדול דברים שלא נשמעו. ולא נראו כלל וכלל. לכל מי שהאמת אור לנתיבתו. ואין להתעקש ולומר דזה שסיים מרן אדמו"ר זצ"ל ואח"כ ילכו השו"ב לשחיטתם בצוותא חדא. בזה אסרם. הנה באמת הוא דבר שאין לו שחר כלל. ואין האזן יכול לשמוע כלל. וכי כך עושין תקנה וגדר לעמוד בפרץ. ברמז דרמיזא כל שהוא בלבד. ואטו ח"ו הי' ירא מהם לפרש במפורש בתנאי כפול ומכופל. אשר במה דברים אמורים שהם מותרים. רק באופן שילכו דוקא שניהם ביחד. ואחד מהם לא רשאי לשחוט לעולם. גם דקה אחת. או אפילו עגל א'. הכל יכול הי' כמובן תלהשי"ת. והרי נראה בעליל כי שגרת לישנא הוא "צותא חדא". ואיך נבוא עתה ונאמר כי זו התקנה וזהו האיסור. לא. לא ידידי. ואדבר נא בדברי תורה קצת. להסמיך רמז מש"ס ע"ז דהנה בקדושין ד' כ' ע"א פריך בגמרא ההוא מרבנן לאביי על ההלכה דנמכר במנה והשביח ועמד על מאתים או להיפך. דדנין להקל. מכדי הני קראי איכא למדרשינהו לקולא ואיכא למדרשינהו לחומרא מאי חזית דדרשית לקולא נדרוש לחומרא. והשיב לו לא סלקא דעתך מדאקיל רחמנא לגביה עכ"ל הש"ס

ועתה ממש בנ"ד כיוצא בזה. אם אפילו תאמרו באופן רחוק שעכ"פ נ"ל דלשון צוותא חדא. ירמז ברמיזא עכ"פ על שניהם. הנה ע"ז תשיב אמרים לכם בעצמיכם. אשר אחרי שעכ"פ ברור דיש לומר לקולא נמי א"כ מדאקיל