שו"ת ברוך השם רט

לעצמו ולמה לו לעשות פלוגתות ביניהם. א"כ עדיין מדברי הב"י י"ל דהוא באמת סובר דר"ח נמי איירי בשוחט לעצמו אבל בשוחט לאחרים מודה דסתם נ"כ. ועוד דאפילו לדברי הרב בשו"ע שלו בביאורו (סימן א' ס"ק ב') דהסביר דגם בשו"ב דמתא י"ל דחשוד כדי להרבות בשכרו או למהרו. מ"מ בסמילא שנוטלים השוחטים סכום קצוב בכל שבוע ושבוע הלא ברור דאפילו להרב ז"ל נמי כשרים. וטעם השני שלו נמי לא שייך בכה"ג ודו"ק. ובפרט שלאמיתית הענין חזינן דהד"מ למד דדוקא בשו"ב לעצמו כתב זה הרמב"ם ז"ל

ד אמנם הד"מ בא אח"כ תיכף וכתב אמנם בזמה"ז דכל אחד בודק הסכין בעצמו ואינו מראה לחכם שצריך שיהיה אדם כשר כדלקמן כמ"ש הרא"ש לקמן בסימן י"ח עכ"ל הנה הוא כותב להדיא דאפילו בפירוש שוחט רק לאחרים נמי צריכין שיהיה אדם כשר דוקא והנה לפי דבריו פשוט דבעינן שלא יהיה עובר האיש שום עבירה ולא יהיה רשע כלל. דהא חזינן דהא דכתב הד"מ שיהיה אדם כשר כותב בפירוש שדין זה גם בשוחט לאחרים והתם בשוחט לאחרים אין עליו חשד שום דבר דהא לא יהנה מאומה דרק בשוחט לעצמו דהוצרך הר"מ שיהיה אדם כשר ראינו וידענו טעמו מחמת חשד שיעבור על לפני עור א"כ כשמוחזק בכשרות בל"ע סגי אבל להד"מ דבעי במילתא בלא טעמא שיהיה אדם כשר לא מצד חשד כלל דהא גם בלאחרים אם שוחט נמי כתב זה א"כ ע"כ סובר הד"מ דבעינן שיהיה מוחזק בכל הפרטים לאדם כשר. והנה באמת מופרך ומוקשה הד"מ מהמקומות הנ"ל דהיינו מתוספתא וש"ס ופוסקים דאפילו פסול להעיד כשר להיות שוחטו בלי בדיקת סכין ובשלמא אם היה אומר בשוחט לעצמו היינו מתרצין דעתה נשתנה אבל לאחרים לא נמצא שום תירוץ ומצאתי בביאור הרב לשו"ע סוף ס"ק ב' בסימן א' דהקשה כן אות באות ותירץ דמדבטלו התקנה להראות הסכין לחכם ש"מ דהרי ממנים מעיקרא שוחטים יראים וכשרים זריזים וזהירים פי' א"כ כיון דהמנהג כן למנות אנשים כאלה והראיה מדבטלו. א"כ גם אנחנו נעשה כן למנות יראים וזריזים

ה אמנם מה שאני מסתפק בדברי הד"מ. הוא כן. דזה ודאי נודה לדברי הד"מ דמתחלה כשצריך להמנות שו"ב בעיר צריכין לדרוש ולחקור עליו שיהיה אדם כשר וירא שמים בכל הפרטים. אבל היכא שראינו וידענו באדם אחד שהוא כשר ומוחזק בכשרות זריז וזהיר כצריך להיות ולקחו אותו לשו"ב. רק אח"כ במשך הימים ראינו שעבר על איזה עשה או ל"ת ח"ו. אם יצא בעבירה זו מן החזקת כשרות המיוחדת שהיה לו גם לבדיקת הסכין בעת שנתמנה. מחמת שהרי אנו רואין בו שאינו ירא שמים מרבים. דהראיה שהרי ירא שמים מרבים לא יעבור מסתמא על שום עשה או ל"ת ח"ו גם מדברי סופרים. ועיין בדברי המחבר יו"ד (סימן ל"ט) כמה פעמים כתב בשו"ב ירא שמים מרבים או דילמא י"ל דאפילו עשה ח"ו איזה איסור. אעפ"כ לא יצא מחזקתו המיוחדת שלו שהיה לו גם לבדיקת הסכין יש לו זו החזקת כשרות גם עתה ובעינא למיפשטא

והנה לכאורה יש לך לומר דאין ספק בזה. דודאי לא אבד החזקת כשרות שלו. והיינו דהרי חזינן דברים הברורים שהקדמנו לעיל דהלכה פסוקה ומוחלטת אצלינו מהש"ס (חולין דף ה') ובכל הראשונים בלי חולק כלל דמומר לדבר אחד לא הוי מומר לכל התורה כולה. וזה הוא יסוד דברי הרשב"א בתשובה (סימן ת"ל) והר"ן בתשובה (סימן כ"ה) והנימוקי יוסף פ' זה בורר והרא"ש פ"ק דחולין ולכן עד אחד גם רשע נאמן באיסורין. וכל אדם סומך עליו. באם אומר על איזה דבר שאין להרשע זה שום הנאה בו. שזה היתר. סומכין על אמירתו. ובפירוש נפסק הדין גם לדידן גם אליבא דהרמב"ם דחושב בני חו"ל כבני סוריא. אפ"ה נפסק הדין בשו"ע (יו"ד ריש סימן קי"ט) דלאכול עמו מותר לאכול בלי שום חשש מחמת דלא נחשדו אפילו להר"מ ז"ל רק למכור לאחרים. ואין חוששין ללפני עור לת"מ. אבל הם עצמם אינם אוכלים איסור. ולכן כשאוכל הוא ג"כ זה החשוד מותר לכל ישראל לאכול עמו. אפילו הוא רק סתם ישראל. ואפילו הוא חשוד בפירוש למכור דברים אסורים. פסק המחבר סעיף ב' והרמ"א ג"כ והש"ך שם ס"ק ד' בהדיא דאפילו לכתחלה שרי לכל ישראל להתארח אצלו ולאכול עמו. וכן נפסק עוד שם (במחבר סימן קי"ט סעיף ז') דאפילו באותו דבר שחשוד בו נאמן להעיד בשל אחרים. כיון שאין לו הנאה ונגיעה בדבר והוא כשיטת הרמב"ם (בפ' י"א מהלכות עדות הלכה ז') הנ"ל ולא כהראב"ד בהשגות שם. והגם שהט"ז (בסוף סימן קי"ט) האריך דלא כהרמב"ם. ורק כהראב"ד. וסובר דלא פסקינן כרשב"ג רק בבכור דהוי רק קנס. אבל בשאר מילי הלכה כר' מאיר דהחשוד בדבר לא דנו ולא מעידו ע"ש אבל להלכה לא קיי"ל כן. רק כרשב"ג בכל דבר. וכן פסק הפרי חדש שם (סימן קי"ט) וכן היד שאול שם הראה שהפרי חדש זכה לכווין בעצמו לדברי הריטב"א (בע"ז דף ל"ז) ובפרט דהש"ך ש קי"ט ס"ק י"ח) פסק להדיא דלעולם הלכה כרשב"ג בכל התורה ולא כר' מאיר. (יומא דף ד'. בכורות דף ל"ט ע"ב) ורק מומר לאותו דבר סובר הש"ך (בסימן קי"ט) הנ"ל (ובסימן קכ"ז ס"ק כ') דאינו נאמן גם בשל אחרים. אבל חשוד מחמת רשע בלבד נאמן גם באותו דבר בשל אחרים. וכל זה ברשע לאותו דבר. אבל במעיד רשע על דבר אחר. שאינו חשוד בה פסק המחבר והט"ז והש"ך דגם מומר ממש (רק שלא לע"ז או לשבתות] נאמן בשאר איסורים גם בשל עצמו ועיי"ש (ט"ז ס"ק ח' וש"ך ס"ק י"ז) וכל השורש ויסוד בזה הוא הכל מצד העיקר הגדול. דמומר לדבר אחד לא הוי מומר לכל התורה כולה. והרי בהדיא אע"ג דעבר והרשיע ויצא מחזקה דכשרות בדבר אחד. אפ"ה לא יצא בשארי הדברים מחזקת הכשרות. א"כ ה"נ בהד"מ הנ"ל אפילו אם יעבור השו"ב אח"כ איזה איסור. ג"כ נאמר דלא איתרעי לו החזקת כשרות המיוחדת. שהיה לו בבדיקת הסכין. וא"כ לכאורה אין ספק כלל

אבל י"ל טעם הספק על דרך זה. דכיון דאנו רואין דהרמב"ם ז"ל חידש דלבדיקת הסכין שאני. דמומר לדבר אחד לאיזה דבר עבירה שתהיה פוסלו לבדיקת הסכין והראנו דהן הן דברי רבא. והשו"ע והאחרונים פוסקין כן אע"ג דהר"מ גופא פוסק ודאי דמומר לדבר אחד לא הוי מומר לשאר איסורים. אפ"ה בדיקת סכין שאני א"כ י"ל דלהד"מ גם אם לא נעשה מומר רק פעם אחת יעבור עבירה איזה שתהיה ג"כ איתרעי לו חזקתו לבדיקת סכין והכל משום דבדיקת סכין שאני. או דלמא לא. ואינו דומה למומר. זהו ספק שלי

ח ועוד יש לומר סברא אחרת. דכשיעבור שו"ב איזה עבירה יצא מחזקתו על דרך זה. דהנה נקדים להבין באמת סברת הד"מ. מנין יצא לו דגם בשוחט לאחרים צריך שיהיה השו"ב אדם כשר. אחרי שמהר"מ ז"ל גופא המחמיר שבמחמירים לא ידעינן. רק בשוחט לעצמו ומוכר לאחרים. ומנליה גם בשו"ב לאחרים. וי"ל דסברתו היא דזה אי אפשר להעמיד שו"ב כזה שאם ישחוט באיזה פעם לעצמו לא יהיה נאמן. דהוי בזיון לרבים. דעל עצמו אינו נאמן. וגם הא לא ימלט שישחוט בודאי באיזה פעם לעצמו. ויהיה מכשול. ולכן החליט הד"מ שנעמיד שו"ב כזה שיהיה לו נאמנות גם בשל עצמו וד"ל. ומצאתי לזה סעד בדברי התב"ש (בסימן א' ס"ק ז') עיי"ש. וכיון שכן הלא י"ל כפי שקיי"ל ביו"ד (בסימן קי"ט) דהחשוד על החמור. נחשד על הקל. וא"כ אם עבר שו"ב איזה איסור עבירה. י"ל דנחשד על בדיקת הריאה דקל. דהוי שם כמה ענינים שהן מחומרת האחרונים ואין לך עתה לומר הרי התם בעינן שיהיה לו הנאה מזה. אם כן בלאחרים הא אין לו הנאה. עיין ט"ז (ס"ק ח') השתא לא תחלק כן דהא זהו שחידש הד"מ דבעינן שיהיה נאמן גם בשל עצמו וכנ"ל: