שו"ת ברוך השם רז

עיי"ש לקמן בזה העמוד ר' יוחנן אומר הכי קאמר אכל חלב לתיאבון ה"ז מומר. להכעיס ה"ז צדוקי. עכ"ל הש"ס וז"ל הר"מ ז"ל (פרק ג' מהלכות מעשה הקרבנות הלכה ד') היה מומר לעבירה והוא מפורסם וידוע לעשותה והורגל בה בין להכעיס בין לתיאבון אין מקבלין ממנו קרבן לאותה עבירה. הנה פוסק להלכה כאן כת"ק דהוי מומר ולכן אינו מביא קרבן לאותה עבירה. וכן פוסק (פרק ג' מהלכות שגגות הלכה ז') דהלכה כת"ק וכאוקימתא דרבא דאוקים דמומר לחלב לכ"ע לא הוי מומר לדם עיי"ש. ור"ש בר' יוסי דפליג את"ק לא פליג רק אם לא יביא קרבן על זה פליג ואומר נהי דמומר ודאי הוה אעפ"כ כיון דשב מידיעתו אילו אשכח היתרא שפיר קרינן ביה אשר לא תיעשנה אבל מומר ודאי הוה. וגם רבא מסתמא פוסק כת"ק גם בזה דיחיד ורבים הלכה כרבים. הנה מקום הניחו לי להתגדר מזו הסוגיא להראות איך שדברי הר"מ ז"ל (בפרק ד' מהלכות שחיטה הלכה י"ד) מיוסדין על יסוד חזק ואמיץ ולא עמדו כל הראשונים ז"ל על זה. הלא תראה דהרשב"א ז"ל בת"ה הביאו הב"י העיד שלא ידע טעמו מנין לו זה. וגם האחרונים הלא ממש אין גם אחד מהם שלא יפלפל בסברת הר"מ ז"ל וכל אחד תורתו בידו. ולהראות מקור לדבריו ובכולם לא נמצא עדיין מקום נאמן לדבריו עתה תראה כי משה אמת וידע ללמוד תורתו מש"ס המפורש. דהיינו הלא הראינו כמה פעמים קורא הש"ס דהוריות הנ"ל מומר לזה האוכל נבילות לתיאבון ואמרו בהדיא אוכל נבלה לתיאבון קמיפלגי לת"ק ה"ז מומר ולר"ש בר' יוסי הלא בררנו דגם הוא מודה דהוי מומר רק דמביא קרבן לדידיה עדיין כנ"ל. וגם לשון ר' יוחנן אכל חלב לתיאבון ה"ז מומר. הנה מכל זה מבואר ומפורש דהיכא דהש"ס יאמר אוכל נבילות לתיאבון הוי כמו שהיו אומרים מומר. וכשיאמרו מומר הוי הכונה על האוכל נבילות לתיאבון דשניהן חד הוא לת"ק ולר' יוחנן דפסקינן כוותי' ודר"י אומר גם אכל חלב דמשמע רק פעם אחת אכל הוי מומר [וכן שיטת התוס' הנ"ל בעירובין שם] א"כ פשיטא דאוכל "נבילות לשו הוה ולשון רבים ודאי דהוי כאילו כתוב לשון מומר בלבד בלי ספק. והגם שהר"מ ז"ל הנ"ל (בפרק ג' מהלכות מעשה הקרבנות הלכה ד') הוצרך והתנה תנאים רבים שיהיה מומר. אפ"ה הרי ידע שבש"ס לא נתפרשו בפרטות אפ"ה מסתמא צדיק יודע דרכו. וידע מקומו. אבל אפ"ה לא נתפרשו בש"ס וסתמא אמרו אוכל נבילה לתיאבון הוי מומר א"כ להיפוך כן דמומר הוי זה. וזה ברור. א"כ הט נא אזנך אל דברי לשון רבא שבש"ס (חולין דף ג' ודף ד') אמר רבא ישראל "מומר אוכל נבילות לתיאבון בודק סכין ונותן לו הלא למה לו לרבא כאן לומר כפל לשון הלא הוא גופא פוסק שם בהוריות כת"ק דאוכל נבילות לתיאבון הוי מומר א"כ על מה ולמה כפל בלשונו לומר "מומר אוכל נבילות לתיאבון הא דומה זה כאילו היה אומר מומר מומר ב' פעמים או אוכל נבילות ב' פעמים. ובפרט הלא כל עיקר רבותא שחידש רבא הוא לומר דאפילו הוא חשוד לאותו דבר בעצמו אפ"ה גם בזה לא ישבוק היתרא ויאכל איסורא ולא דנאמר כיון דדש ביה כהיתרא דמיא ליה כמו דס"ל לאידך מ"ד (שם דף ד' ע"ב). א"כ היה סגי לו לרבא באם היה אומר רק ישראל אוכל נבילות לתיאבון בודק סכין ונותן לו והוה ידעינן דלא חשש בו רבא שמא ישהה וידרוס וכו'. ועל מה ולמה נקט רבא תיבת "מומר למותר ממש אחרי שתיבת "מומר נכלל בלשון האוכל נבילות לתיאבון כנ"ל בש"ס דהוריות

יח ועוד הט נא אזנך ושמע ואראה לך איך שאדרבה תיבת מומר דנקט מיגרע גרע. דהנה הב"י ז"ל (ביו"ד סימן ב') חידש מדעתו הרחבה דין יקר דהגם שהר"מ ז"ל נקט (בהלכה ט"ו) שם דפסול לעדות לשאר עבירה ולא מומר א"ל בדיקת סכין אפ"ה היינו דוקא בשפסול לעדות רק מחמת דבר אחר אבל פסול לעדות מחמת שאכל נבילה אז אע"ג דלא היה מומר פי' שלא הועד לכך רק אכל פעם א' או שתים אפ"ה גם הר"מ מודה דצריך נמי בדיקת סכין גם בלא מומר והטעם כיון שחשוד לאותו דבר צריך לבדוק לו סכין דייקא גם אע"פ שאינו מועד לכך. ופסק כן הרמ"א נמי בהג"ה (בשו"ע סימן ב' שם) ואין חולק על זה. והרי יוקשה מאוד על הב"י איך לא ראה שהוא נסתר מחמתו מדברי רבא ההם דלפי דבריו למה נקט רבא "מומר אוכל נבילות לתיאבון והרי גם פסול לעדות אוכל נבילות לתיאבון ג"כ בודק סכין. וזו קושיא נפלאה מאוד וכאן ליכא לתרץ כמו שתירץ הרא"ש ז"ל בפסקיו (בפ"ק דחולין) על הר"מ ז"ל דהקשה להר"מ למה הוצרך רבא לומר גם אוכל נבילות לתיאבון הלא במומר לחודא לאיזה עבירה שתהיה ג"כ צריך להר"מ ז"ל בדיקת סכין והיה די כשהיה רבא אומר רק מומר. ותירץ הרא"ש דאם היה רבא אומר רק מומר לא הוה ידעינן באם אוכל נבילות לתיאבון דמהני הבדיקת סכין והיינו אומרים דלא מהני וכיון דחשוד לאותו דבר לא מהני גם הבדיקת סכין עיי"ש. הנה זה הוא תירוץ רק על מה שלא הסתפק בלשון מומר לחוד. אבל על זה שלא הסתפק רבא בלשון אוכל נבילות לבד הא אין שום תירוץ כלל להב"י ע"ז. ואין לומר דהיינו מפרשים אוכל נבילות לתיאבון רק על שלא הועד לכך כהב"י ולא הוה ידעינן דמומר לכך מהני בדיקת סכין. הא ליתא. חדא דאיזה נ"מ יש בין הועד לאכול נבילות או אכל פעם אחת במזיד בין כך ובין כך נעשה חשוד לאותו דבר. וכדחזינן השתא. וזה פשוט. ותו הרי הוה ידעינן זה מדיוקא דלישנא דהוא נקט שאוכל נבילות ואילו דסובר רק פעם א' ולא מהני בדיקת סכין למועד לכך לא היה נותן דבריו לטעות והיה אומר כלשון ר' יוחנן בש"ס הוריות אכל נבילה לתיאבון כדי שלא נטעה לומר דאפילו מועד לכך מהני ש"מ דלא חש לזה. ומשום דהאמת כן הוא לדידיה דגם מועד לכך נמי מהני בדיקת סכין. ולכן נקט אוכל נבילות דפשט לשון זה שאוכל תמיד והורגל בכך ועושה תמיד כן. א"כ הרי סתור לגמרי דברי הב"י מדברי רבא דעתה משמע ודאי רק "מומר אוכל נבילות לתיאבון צריך בדיקת סכין ולא הפסול לעדות מחמת נבילה יצטרך בדיקת סכין. א"כ הרי תיבת מומר מיגרע גרע ולא רק מיותר. ועיין ש"ך יו"ד סימן ב' ס"ק כ') ומה שהביא בשם התורת חיים

יט אלא הדבר ברור כשמש דלכן נקט רבא ישראל מומר וכו' דמורה לנו ב' דברים. א) ישראל מומר לאיזה עבירה שתהיה. ב) או אוכל נבילות לתיאבון בב' הדברים חידוש יש. במומר חידש דצריך בדיקת סכין. ובאוכל נבילות לתיאבון חידש דמהני בדיקת סכין וא"כ הרי דברי הר"מ ז"ל המה ממש אות באות דברי רבא. וזה הפלא ופלא בעז"ה. ותגל נפשי בישועתי להראות דבר אמתי בעזה"י. ועל הב"י אין שום קושיא כי הרי רבא דאמר מומר קאי מומר לעבירה אחרת ולא לנבילה וממילא דינו אמת דבנבילה סגי בפעם אחת להצריכו בדיקת סכין והא דנקט רבא לשון "אוכל "נבילות ולא אכל להורות דגם אוכל תמיד מהני בדיקת סכין ומעתה כשזכינו לזה הנה יש לנו מקור גדול דהגם דבש"ס אוכל נבלות לתיאבון הוא הפשט דמומר על כל זה רואין אנחנו שהר"ם ז"ל (בהלכות מעשה הקרבנות הלכה ד') התנה כמה תנאים כנ"ל ועוד תמצא בר"מ (פרק ד' מהלכות רוצח הלכה י"ב) על מאמר הש"ס (ע"ז דף כ"ו ע"ב) דאמרו סמי מכאן מומר דביה לא תיתני מורידין רק לא מורידין ולא מעלין הביא בהאי לישנא בד"א דלא מעלין עכ"פ בישראל בעל עבירה העומד ברשעו ושונה בו תמיד והולכין באוולתן. א"כ הוסיף הר"מ ז"ל עוד שני תנאים שיהיה מומר שלא יעלו אותו מסכנת מיתה. והרי תראה (בסוף פרק י"ג מהלכות רוצח) כתב הר"מ עצמו שאם ראה לישראל עובר עבירה והתרה בו ולא חזר ואפילו תשובה לא עשה אפ"ה מצוה לטעון ולפרוק עמו ולא יניחנו נוטה למות שמא ישהה בשביל ממונו ויבא לידי סכנה והתורה חסה על נפשות ישראל בין "רשעים בין צדיקים עכ"ל.