שו"ת ברוך השם רה

אם היה משה רבינו ע"ה רואה בעיניו שראובן הלוה מעות לשמעון אם אח"כ מכחיש שמעון אין ביכולת מרע"ה להוציא ממון משמעון רק מחייבו שבועה ולא יותר [רק בהודאת הבעל דין חלוק ממון מדבר ערוה דבדבר ערוה גם הודאה לא מועיל ובממון מועיל ויש בזה אריכות] וכל זה הוא גזירת הכתוב שגזרה חכמתו ית"ש שלא יסתפקו בממון בהכחשה. ובקידושין וגיטין ודיני נפשות במה שיהיה האמת הדבר לבד רק שיהיו גם עדים בדבר דוקא. ורק דגם עדים לחודא לא מועיל ודאי אם המעשה שקר. אבל אף בזה שהמעשה אמת ג"כ לא מספיק כלל וצריכין עדים דוקא. והוא גזירת הכתוב. ולפ"ז הוה אמינא לומר דבאיסורין ג"כ בעינן עדים בדבר פי' שלא נסתפק באמיתית הענין לבד ורק שנצריך עוד להעיד עדים כמו בהנ"ל. באו רבותינו ז"ל ולמדו מתורתינו הקדושה דלא בעינן עדים באיסורין לרש"י ז"ל מן ושחט את בן הבקר ולתוס' ז"ל מן וספרה לה דכתיב גבי נדה. ופירושן אחד דהתוה"ק ידעה איך אפשר לומר כן דאם נצטרך עדים וא"כ לא יספיק אמיתית הענין לבד כנ"ל א"כ זה יש מציאות כשאדם בין אנשים ישראלים תמיד אבל מה יעשה כשיהיה בדרך בדד ואין לו עדים שילכו ויעידו על הפרשת תרומותיו ועל שחיטתו וניקורו א"כ ימות ברעב כשיהיו צריכין עדים וכנ"ל דכל היכא דבעינן עדים לא סגי באמיתית הענין. וא"כ לא היה מועיל מה שהוא עצמו היה מפריש תרומותיו עד שיראו עדים שנים כשרים כידוע וזה הא אי אפשר לחיי האדם וגם בנדה הא אין מציאות שיעידו עדים שספרה נקיים שלה כראוי. וזה שלמד רש"י ז"ל (חולין דף יו"ד ע"ב) מן ושחט את בן הבקר פי' דהא צריך אדם לבשר ולשחיטה ומה יעשה כשהוא לעצמו. והתוס' (בגיטין דף ב' ע"ב) למדו מן וספרה לה עיין שם

יא ובזה הנה יובן לנו בטוב טו"ד עומק ההלכה של הדין המבואר (בשו"ע חו"מ סימן רפ"ד) דהנטבע במים שאין להם סוף היורשים יורדים לנחלה ואין משיאין את אשתו. ואלו העיד עד אחד שמת בעלה אז הוא בהיפוך ממש דאין היורשים יורדין לנחלה אבל אשתו מותרת להנשא והיינו הכל הוא מצד טעם הנ"ל דחז"ל העמידו בעיגונא דאיתתא על הדין מגזירת הכתוב דא"צ לעדות רק לידע על בירור אמיתית הענין אם באמת מת בעלה אם לא. ולכן עד אחד ואפילו עד מפי עד וכו' ואפילו שפחה נאמנין כולן דהא כל שלא היה להם נגיעה וחשדא שמשקרי הרי הוא האמת שמת בעלה וסגי בזה. אבל במים שאין להם סוף נהי דרובא מתים ורוב הוא מן התורה אפ"ה עדיין יכול להיות שהוא חי כי גם בשני עדים המעידים דעל פיהם יקום דבר מן התורה ג"כ יש מציאות שאינן אמיתים ומכ"ש רוב עכ"פ יש מיעוט ולכן אינו מועיל דכשם דהקולא הוא מטעם זה כן החומרא דרוב לא מועיל כיון שיכול להיות עדיין שאינו אמת משא"כ לנחלה דצריכין רק דין התורה ולא אמיתית הענין לחוד. ולכן אזלינן בתר רובא לענין נחלה. וד"ל. ואדרבה מדההליטה התורה דב' עדים נאמנים בממון ובכל דבר ש"מ מזה דלא סגי באמיתית הענין לבד דהרי ממנ"פ אם רק אמיתית הענין דורשת למה דייקא ב' עדים והרי ממנ"פ כשם שתאמר דב' עדים אומרים רק האמת הברור כן תוכל לומר דעד אחד אומר האמת דאל"כ עדיין אין לך רק עד אחד אם אתה חושש שאחד אומר שקר ודו"ק. אלא מדאתה אומר ששניהם אומרים אמת אתה מודה בעצמך שגם כל אחד מהן אומר אמת וד"ל ולמה שוב אין ע"א נאמן. וכמו כן להיפוך אם תאמר דע"א אינו אומר אמת א"כ גם שנים ושלשה אינם אומרים אמת. ואין לומר דהוי כסברת התוס' (בכתובות דף י"ח ע"ב) ד"ה אין דבשנים לא אמרינן מיגו ולכן ה"נ מדאמרו שניהם דבר אחד והסכימו יחד בעדותן ש"מ דאמת העידו א"כ שוב העמדת רק על עד אחד דעל אחד מן השנים הא היית אומר שהוא משקר ורק מדהעידו שנים עדיין אין לך רק אחד ודו"ק. אלא ודאי דלא תלוי באמיתית האמת ועוד דאפילו נביא אמת ג"כ אין נאמן אע"ג דודאי עדותו אמת אלא מזה אתה רואה שלעולם גם עד אחד נמי אומר אמת. ואם תאמר שמשקר עד אחד תאמר נמי בשני עדים שמשקרין וכמו שאחד יכול להיות מציאות שמשקר כן יש מציאות על שנים שמשקרין רק מהסברא הפשוטה אנן תופסין דאין עד אחד לבד נמי משקר ומה שאומר בלי שחשוד בעדותו הוא ודאי אמת רק התורה בחכמתה גזרה שלא יקום דבר בע"א וממילא הא דשנים מקיימין דבר הוא לאו דוקא מחמת שזה אמת רק זה הוא ע"פ התורה וא"כ רובא נמי הוא ע"פ התורה אע"ג דיש לומר שאין זה האמת ולכן בעגונה דבעינן רק האמת ולא יותר סגי עד אחד ורוב אינו מועיל. ובממון ממש להיפוך דהאמיתית לבד אינו מועיל כמו עד אחד רק דרכי התורה ולכן רוב מועיל אע"ג דיש לומר שאינו כן

יב והשתא מה יומתק לנו דברי הרש"ל והמהריב"ל החולקים על המהרי"ק המובא (ביו"ד סוף סימן א') בדין דעד אחד בהכחשה דסברי דהשחיטה ג"כ אסורה לכ"א הנה עתה מובן לך בטוב דסברי כסברא הנ"ל דעד אחד דנאמן באיסורין הוא רק משום דבאיסורין לא בעינן רק אמיתית הענין א"כ כל זה כשלא ראינו הכחשה עליו אבל כשבא אחד והכחישו הרי שוב אין לנו אמיתית הענין ואיך א"כ תחזור ותתפוס החבל בשני ראשין לומר עוד כל מקום שהאמינה תורה עד אחד הרי הוא כשנים זה לא נוכל לומר רק היכא שהתורה הצריכה מענין עדות קצת עכ"פ ואז שפיר הסברא כשם שהתורה גזרה בשנים נוסף על אמיתית הענין כמו קידושין וכיוצא שלא די באמיתית הענין וצריך עדות נוסף על האמת. כן נמי היכא שהתורה הצריכה לאיזה פרט כל דהוא עד אחד נוסף על האמת אז דייקא הוא כשנים אבל באיסורין מעולם לא הצריכה התורה שום פרט כל דהוא נוסף על האמת פי' שלא צריך לבוא לב"ד ולהגיד כמו בעגונה עכ"פ ואף לא לתת היתר ב"ד על פיו ודו"ק. א"כ הרי חזינן דלא בעי שום דבר עדות כלל באיסורין רק האמת לאמיתו א"כ ודאי כל שמוכחש העד אין לנו האמת לאמיתו וד"ל וזה נכון מאוד בעז"ה

יג ועתה נחזור לדברינו דעד אחד דנאמן באיסורין הוא מחמת דבאיסור לא בעינן רק לידע אמיתית הדבר. ולכן כיון דהסברא המוחלטת והפשוטה דגם אחד אינו אומר שקר לכן נאמן באיסורין דהא כשאומר ידעינן האמת וסגי בזה. ושורש ויסוד הדבר דלמדו כן מהתורה הוא רק מחמת דמה יעשה אדם בינו לבין עצמו אם היה צריך עדים דייקא כמרומז זה בלשון רש"י (חולין דף יו"ד ע"ב) ומה אופן היה לאשה ליטהר לבעלה. וממילא יצא מזה דנאמן גם על אחרים הבאים לסמוך עליו כיון דחזינן דלא בעי רק אמיתית הענין דמשום הכי נאמן הוא בינו לבין עצמו א"כ ממילא לעולם יכולין גם אחרים להאמינו דהא מסתמא אומר אמת. והשתא מה נמלצו לחכי דברי הר"מ ז"ל הנ"ל שהתחיל מי שהוא פסול לעדות בעבירה מעבירות של תורה הרי זה שוחט בינו לבין עצמו פי' לעולם בא להורות לנו דעד אחד גם רשע נאמן לשחוט ואחרים יאכלו. אך כיון דשורש הדין נלקח רק מזה דאל"כ איך ישחוט בינו לבין עצמו אם היה צריך עדות וכנ"ל לכן גם הר"מ בא בדרך זה והורה לנו שאל תטעה דבאיסור עדות בעי וא"כ מי שהוא פסול לעדות אין לו עצה לכן בא והורה מי שהוא פסול לעדות אפילו הכי שוחט בינו לבין עצמו דלא בעינן עדות רק האמת א"כ הכא נמי יודע האמת בטוב. ואח"כ בא להורות לנו שלא תאמר דעכ"פ אחרים הסומכין על האחד זהו מדין ענין עדות קצת. לכן בא והורה עוד דגם זה לא ורק אפילו הפסול לעדות נאמן רק מחמת שאומר אמת ולכן כיון שיש חזקה דלא שביק היתרא גם הרשעים מהם לכן הרי יודעים שפיר האמת דהיתרא הוא. וניחא כעת הקושיא שהקשיתי כיון דגם רשע דפסול לעדות וגם שפחה ועבד נאמנין איך אמרו