שו"ת ברוך השם רד

התורה כולה גם על זמן אחר כן נמי בזמן שעובר העבירה הוי לאותו הזמן כמומר לע"ז שהוא מומר לכל התורה וא"כ נוכל לומר דלעולם לא תלינן בגנבים מוחזקים ורק אמרינן שגנבן אחד מן הכשרים. ורק הרמב"ם לשיטתו שם שסובר דמומר לע"ז הוי מומר לכל התורה כולה גם בפעם א' ולכן גם באותו רגע של כל עבירה הוי מומר לכל התורה כולה בפעם א' נמי. ולכן שפיר השמיט נגנבה דכיון דשחטה בעת הגניבה ממש הוי שחיטת מומר לע"ז דקיי"ל שחיטתו פסולה. אבל התוס' לשיטתייהו דסברי דאפילו מומר לע"ז לא נעשה בזה מומר לכה"ת כולה עד שיהיה רגיל ומועד לכך ולא בפעם א' וא"כ הוא הדין לדידהו דעל אותה רגע שנעשה חשוד לכה"ת כולה נמי לא הוי בפעם א' ולכן לא חיישינן בגניבה נמי נהי דע"כ שחטה בעת הגניבה אפ"ה כיון דלא הורגל בכך לא חיישינן עוד. וזה לכאורה נכון

ז אבל הנה אראה לך איך שיש מקור גדול ממקום אחר להראות איך שמפורש הוא שהחשוד על הגניבה לא חשוד על השחיטה גם לאותה הרגע שגנב וגם הרמב"ם עצמו ע"כ ודאי יודה לזה. וי"ל שמזה לקחו כל הראשונים הנ"ל. הנה בש"ס (ב"ק ע' ע"א) במשנה. השוחט ונמצא טריפה או השוחט חולין בעזרה משלם תשלומי ארבעה וחמשה ר' שמעון פוטר בשני אלו. ובש"ס (שם דף ע"א ע"א) מאן חכמים ר' שמעון דסבר שחיטה שאינה ראויה לא שמה שחיטה ופרכינן בשלמא עכו"ם ושור הנסקל שחיטה שאינה ראויה היא אבל השוחט בשבת שחיטה ראויה היא דתנן השוחט בשבת שחיטתו כשירה עיי"ש כל הפלפול. ושם (דף ע"ח ע"ב) במשנה השוחט ונתנבלה בידו פטור מד' וה' עיי"ש הלכה פסוקה. והביא כל זה הר"מ (פרק א' מהלכות גניבה הלכה ט"ז) וז"ל הגנב שגנב וטבח הרי זה משלם ד' וה'. ועוד שם (בפרק ב' מהל' גניבה הלכה ח') השוחט ונתנבלה בידו משלם תשלומי כפל בלבד ועוד שם בפ"ג הלכה ב') גנב וטבח ביוהכ"פ אם לא התרו בו משלם ד' וה'. הנה אם איתא דכל שגנב ונעשה רשע ועבר על לא תגנוב נעשה חשוד לעבור על נבילה ואינו שוחט כראוי וכהלכה א"כ חיוב ד' וה' דאמר רחמנא היכי משכחת לה נימא כיון שגנב שוב לא שחט כראוי ונתנבלה בידו והוי שוב שחיטה שאינה ראויה דלא שמה שחיטה דפטור לכ"ע מארבעה וחמשה ונהיה מוכרחין רק או שיטבח ע"י אחר או שיעמוד אחר על גביו ויתן לו סכין בדוק ויראה השחיטה מתחלה ועד סוף וכל כי האי מילתא חדתא היה צריך הש"ס והר"מ להודיע לנו ולא לסתום דבר כזה אלא ודאי מכאן מוכחא טובא דהיא הלכה פסוקה ומוחלטת דהחשוד על הגניבה ולא רק פעם אחת אלא אפילו גנב הרבה פעמים נמי לא נחשד על השחיטה. ואפילו באותה רגע של הגניבה דהא מהתם מוכח האי מילתא דהרי גם הגונב הרבה פעמים והלך עוד פעם וגנב וטבח חייב גם אז לשלם ד' וה' ש"מ דגם אז שחיטתו כשרה ואפילו הרמב"ם פוסק כן. מזה נקטו כולם דגם רשע נאמן. ועל כן מוכרחין אנו לבוא לתירוץ פשוט כפשוטו דודאי גם הר"מ ז"ל סובר נמי כהתוספתא והא דנקט הוא רק "אבד לו גדי הוא פשוט דידוע לנו דרכו בקודש של רבינו הר"מ ז"ל דבכל ספר היד הראה גדולתו ועמקות חכמתו שלא ערבב כלל שני ענינים בהלכה אחת רק כל ענין וענין על מקומו יבוא בשלום וא"כ אם היה מביא בהלכה זו גם נגנב היה מערבב שני ענינים שמוכחא דין הידוע וגם דין דגנב לא חשוד שאין זה מקומו כאן רק בהלכות עדות או בסדר מי הכשרים לשחיטה שמבואר לקמן בזה הפרק בהלכה י"ד וט"ו וכן באמת עשה זה שבהלכה ט"ו דיבר בדרך כלל לא לבד על הגנב רק על כל מי שפסול לעדות באיזה עבירה של תורה שחיטתו כשירה א"כ הוי גנב נמי ודאי בכלל. וא"כ למותר היה שהיה מביא בהלכה ח' נגנב הגדי וד"ל וזה אמת ודו"ק

ט וא"כ עתה נתחזקה עוד יותר קושיתי שהקשיתי לעיל נהי דלא בעינן עדים אבל מי שנפסל להעיד איך נאמן עכ"פ הא אתה אומר שמעיד באיסורין איך הוא מעיד אחר שהוא פסול לעדות. ובפרט בזמן העבירה עצמה דג"כ נאמן כאשר הראינו בעזה"י מיסוד נאמן א"כ בודאי קשה לנו איך נאמן הוא. וגם לענין מה אמרו ז"ל עד אחד נאמן הוא באיסורין למה להם הלשון עד אחד אחרי שאין בזה עד כלל דלהפסול לעדות נמי אנו מאמינים א"כ אין כאן שם עד. וגם נדקדק עוד מה זה הלשון של הר"מ בפ"ד הט"ו שהתחלנו הרי לכאורה משמע שבא להורות לנו דגם הפסול לעדות מחמת עבירה של תורה אעפ"כ נאמן באיסורין ולסוף מסיים לשונו כאילו הוא מדבר בעד זה הפסול לעצמו ולא שאחרים יסמכו עליו כדאמר הרי זה שוחט בינו לבין עצמו משמע דהחקירה היתה אם רשאי הוא עצמו לסמוך על עצמו הלא מזה לא חקרנו כלל. וגם לא היה לו לסיים שזו חזקה וכו' רק הי"ל לומר בקיצור מי שהוא פסול לעדות וכו' הרי זה נאמן לשחיטה וגם להבין דבריהם הקדושים של הרשב"א והנימוקי יוסף שתלו דלכן רשע נאמן באיסורין כיון דגם עבד ושפחה נאמנים אדרבה התם גופא קשיא ג"כ למה באמת הדין כן דאשה ועבד ושפחה נאמנין. הרי היה להם לומר סברא ולא להסביר תמיה אחת מחמת שיש תמיה אחרת אטו משום הא גם על תמיה האחרת תסובב הקושיא הזאת למה כן

ט אך הנה ניתן לבבינו ועינינו ונראה אור בדרך ישר ונכון. הנה זה הוא יסוד חזק ואמיץ בכל שיטת הש"ס בכמה וכמה דוכתי אין מספר למו דמוקמינן כל אדם בחזקת כשרות. ומה הוא החזקת כשרות הנה כתבו כל הראשונים דמשעה שנולד אחד מישראל יש לו חזקה שכיון שמזרע ישראל הוא יקיים כל התורה ומצותיה כראוי. ויהיה נזהר ולא יעבור על שום לא תעשה מהל"ת שבתורה כולה. ועיין תוס' (כתובות דף ט' ע"א). ועוד נתנו לנו בעלי הש"ס והראשונים ז"ל יסוד ועמוד חזק לכללי התורה דפסקינן כמ"ד (בחולין דף ה') דמומר לדבר אחד לא הוי מומר לכה"ת כולה. פי' דלפי זה הכלל הלא החזקת כשרות הנ"ל שיש לכל אחד מישראל הוא לא חזקה על כל התורה כולה בפעם אחת אשר אם היית אומר כן היה צריך לך לומר כשראית אחד מישראל עובר על ל"ת אחת שאבד החזקת כשרות לגמרי דהרי איתרעי. לא כן. דסברא זו סובר רק המ"ד דמומר לדבר אחד הוי מומר לכל התורה אבל אנן דפסקינן כמ"ד השני דמומר לדבר א' לא הוי מומר לכה"ת [זולת בע"ז ושבתות] א"כ הפשט הוא לדידן דהחזקת כשרות מישראל הוא על כל מ"ע ומ"ע בפני עצמה ועל כל ל"ת ול"ת בפ"ע חזקה שלה משעה שנולד שעל ל"ת זו לא יעבור וכן על ל"ת אחרת חזקה שלה וד"ל. וזה ברור כשמש. ולכן אם אפילו ראינו בזמן מן הזמנים שעבר אדם א' מישראל על ל"ת דאורייתא אעפ"כ לא איתרע גביה חזקת הכשרות של ל"ת האחרים. והמה בחזקתן עומדים עליו כמקודם. ובזה הוא עיקר פלוגתא שבש"ס אי מומר לדבר אחד הוי מומר לדבר אחר או לא. זה הוא שורש והבנת פלוגתייהו ודו"ק. וקיי"ל אנן כנ"ל דלא הוי מומר וכסברא הנ"ל. ורק כל זה כשעבר על ל"ת אחרת אבל כשעבר ח"ו על ע"ז או שבת שזה הוא עיקר האמונה ויסוד הכל הרי זה כאילו עבר על כל הל"ת שבכל התורה ברגע אחת שאז הרי ודאי יצא מחזקתו שהרי ודאי ראית שעבר ה"נ כשחילל שבת בפרהסיא ולא מיבעיא שעבד ע"ז ח"ו כפר בעת מעשה ועבר על כל התורה כולה וד"ל

י עתה הנה בהקדמה הנ"ל ועוד הקדמה אחת נדע אז כל הענין דעד אחד נאמן באיסורין וכל דברי הר"מ על נכון. הנה בממון ודבר ערוה חייבה התורה הקדושה ב' עדים פי' דאפילו אם יבא איש ואשה לפנינו וידעו בינם לבין עצמם האמת לאמתו שקדשה בכסף ושטר וכו'. אפ"ה כל שלא היו עדים בדבר אינו מועיל. וכמו כן בגיטין. וכמו כן בממון נמי היכא שהבעל דין אינו מודה ומכחיש אז אפילו