שו"ת ברוך השם רג

עד אחד המעיד לענין ממון ג"כ אינו יכיל לחזור ולהגיד אפילו באמתלא כדאיתא בד"מ (סוף סימן כ"ט) שהביא דעת הריב"ש דרק בשטר. ועיין (סוף סימן מ"ו) בחו"מ ברמ"א וכתב שם הסמ"ע אבל ע"פ אינו יכול לחזור ולהגיד. והש"ך שם ס"ק קי"ט חולק גם על עד אחד בשטר והלכתא כן דאין יכול לחזור ולהגיד אפילו בשטר ואפילו באמתלא עיין ריב"ש שם ודו"ק. וא"כ ע"כ מדאתה אומר עליו שמועיל לו אמתלא דמזה נתברר לך אחר האמתלא שמעיקרא העיד שקר. א"כ אתה אומר עליו שר' ח"י הוא רק עד אחד באיסורין דבזה שפיר מועיל אמתלא. א"כ כיון שבאת לזה דהוא רק ע"א באיסורין הלא שוב דבר זה לומר על ע"א באיסורין שעבר על לא תענה ברעך עד שקר זה מביא לידי גיחוך. דמלבד מה שיתבאר להלן אי"ה בדברינו בטוב טעם ודעת באריכות דאין בע"א באיסורין ענין כלל וכלל לעדות דהא גם עבדים ושפחות נאמנין. אלא פשוט דמזה גופא שאתה אומר שנאמן באמתלא לחזור מדבריו הראשונים [וזה ודאי אמת כדאיתא (ביו"ד סוף סימן א') בטבח שעשה סימן בראש הכבש שהיא טריפה וחזר ואמר שהיא כשרה] א"כ מזה גופא מוכח נמי דע"א באיסורין אין ענין כלל לעדות דאלו היה דין עדות בזה לא היה נאמן לחזור בו גם באמתלא וד"ל. באופן שמזה שהעיד ר' חיים יונתן קודם ואמר טריפה וחזר והסביר דבאמת השור כשר ודאי דלא נפסל לעדות ואין להאריך כלל בדבר פשוט כזה

ה עתה נשים עין על הסעיף ב' בזה החקירה אם הם כשרים להיות שוחטים מחמת זו ההעלמה. הנה נקדים לזה הדבר לשון הרמב"ם (פרק ד' מהלכות שחיטה הלכה ט"ו) וז"ל מי שהוא פסול לעדות בעבירה מן העבירות של תורה הרי זה שוחט בינו לבין עצמו אם היה מומחה שאינו מניח דבר מותר ואוכל דבר איסור שזו חזקה על כל ישראלים ואפילו הרשעים מהם עכ"ל והעתיקו המחבר (סימן ב' סעיף ו') והוסיף שם דאפילו סכין אין צריך לבדוק לו גם להרמב"ם. והנה מוכרחין אנו להסביר בטוב דברים ההם איך הוא נאמן על השחיטה בינו לבין עצמו ולא צריכין כלל לבדוק לו סכין. הלא הא כל עיקר הטעם דאדם נאמן לשחוט ולהוציא מחזקת איסור אמה"ח הוא משום דע"א נאמן באיסורין גם באיתחזק איסורא כל שבידו לכ"ע. ולהרמב"ן ורשב"א וראב"ד גם באינו בידו עכ"פ נהי דבזה עד אחד נאמן אבל לא עדיף משנים בממון וערוה התם שנים דוקא הכא אחד אפילו אשה מהימנא אבל כיון שנפסל לעדות מחמת רשעתו א"כ כיון שהוא פסול להעיד איך הוא מעיד. והנה נקדים דדברי הרמב"ם הנ"ל הם נמי דברי הרשב"א בתשובה (סימן ת"ל) הביאו הב"י (סימן קי"ט) וז"ל מי שהוא מפורסם באחת משאר. עבירות שבתורה נאמן הוא בשאר איסורין דמומר לדבר א' לא הוי מומר לכל התורה כולה זולתי בעכו"ם ושבתות וכו' וכ"ש במה שאינו בידו שנאמן על של אחרים ומה שאמרו הגזלנין פסולין וגזלן דאורייתא אפילו בלא הכרזה. ההוא לעדות דעלמא שצריך עדים כשרים דכתיב אל תשת ידך עם רשע להיות עד חמס. אבל באיסורין שאף עבד ושפחה כשרים בהם אפילו מומר לדבר אחד כשר לדבר אחר עכ"ל הרשב"א. וכמו כן הוא דברי הר"ן בתשובה (סימן כ"ה) וז"ל וששאלת אם בעל עבירות נאמן להעיד באיסורין. תשובה, לאותו דבר שאין חשוד בו אין ספק שנאמן אא"כ הוא מומר לע"ז או לחלל שבת בפרהסיא דהוי מומר לכל התורה כולה. אבל להעיד חשוד באותו דבר שהוא חשוד בו לאחרים הנה קיי"ל הלכה כרשב"ג דנאמן על של חבירו. הלכך ישראל חשוד בעבירה מן העבירות נאמן להעיד לאחרים כ"ז שאין נוגע בשום הנאה לעצמו באותו העדות גם באותו דבר עכ"ל וכן הוא לשון הנימוקי יוסף פ' זה בורר (דף כ"ז) וז"ל ולאביי לא טעמא וכו' אלא דרחמנא פסליה לעדות דכתיב אל תשת רשע עד. אבל בעלמא בשאר איסורין דלא שייך עדות דאפילו אחד כשר בהם ואפילו אשה ליכא למיפסליה. עכ"ל והנה הגם שהראשונים ז"ל כולם כתבו כן כנ"ל אפ"ה יש לנו לראות אם גם בהש"ס מבואר זה. הנה יש להראות דדבר זה מפורש הוא בש"ס (ב"מ כ"ד ע"ב) ר' חנינא מצא גדי שחוט בין טבריא לציפורי והתירוהו לו משום מציאה כרשב"א ומשום שחוטה כר"ח בנו של ר' יוסי הגלילי דתניא הרי שאבדו לו גדייו ותרנגוליו ובא ומצאן שחוטין ר' חנינא בנו של ר' יוסי הגלילי מתיר. ואוקימנא בשמצאן בבית וכתבו התוס' בד"ה הרי דהוא הדין נגנבו ואע"ג דעבר על לאו דלא תגנוב לא עבר על לאו דנבילה. ובתוספתא תניא בהדיא אבדו או שנגנבו. והכא נקט אבדו אורחא דמילתא עכ"ל התוספות. אם כן הרי מפורש זה בתוספתא. ולדברי התוס' גם הש"ס דילן מודה לזה דהעובר עבירה דגניבה אפילו הכי אינו נעשה בזה פסול לשחיטה ורשאין לאכול משחיטת גנב ואפילו גנב כמה פעמים דהא מסתמא אם נגנבו מן גנבים הרי אתה אומר שגנבים גנבום. א"כ הרי אותם גנבים מכבר הם בשם גנבים. דהיינו שגונבים מה שיכולין לגנוב דאיך נאמר שאנשים כשרים שלא גנבו מעולם פתאום למען אותם התרנגולים נעשו בפתע פתאום לגנבים הא לא יעלה על הדעת אלא פשוט אם נגנבו אזי ע"י גנבים שמקודם נגנבו ואפ"ה לית מאן דחש לה. וכשרים אחר השחיטה ולא חיישינן שמא נתנבלו בשחיטתן אלמא דגם רשע לגניבה לא חשוד לשחיטה וסומכין עליו. אבל מה אעשה שגם כל אלה מצאתי וטעמא דמילתא לא מצאתי. ועדיין יוקשה טעמא מאי הא רשע הוא ופסול להעיד ואיך הוא מעיד. ועוד הנה תגדל התימא דגם הר"מ ז"ל יסבור כן דאפילו בדיקת סכין לא צריך. דהיינו להקדים למה לא העתיק הר"מ ז"ל נגנבה כמו התוספתא והוא נקט בלשונו (פרק ד' מהלכות שחיטה הלכה ח') רק אבד לו גדי או תרנגול ולא נגנב

ו הנה לכאורה יש בזה סברא ישרה על פי הסברא שמצאנו במשנה למלך (פרק ג' מהלכות שגגות הלכה ז') בדפוס בא"ד הוא דף רע"ב ע"א דהשתמש בסברות התוס' בעירובין דיש חילוק בין הא דמומר לדבר אחד לענין להיות מזה מומר לדבר אחר אז הוא חלוק מן המומר לאותו דבר עצמו להיות נעשה מומר לזה הדבר עכ"פ. דהתם בעינן שיהיה רגיל דוקא ולא סגי בפעם א' והכא גם בפעם א' נחשד לאותה עבירה להיות מומר עליה לענין שאין מביא קרבן על אותה עבירה ומסיים המל"מ שם דסברתם הלזו היא מתיישבת על הלב דודאי יש לחלק בין כשהוא משומד לדבר אחד ואנו רוצין לעשותו מומר לדבר אחר אז בעינן שיהיה רגיל ומועד כך אבל לאותו דבר שראינו נחשד בו סגי בפעם א' דהא עבר עליה לעינינו עכ"ל. א"כ בזו הסברא היקרה י"ל נמי עוד דנהי מזה שהוא גנב יהיה נחשד אצלינו לדבר אחר זה לא אמרינן אבל בזה הדבר שגנב ונחשד בו חיישינן יותר פי' כשם דלהתוס' כל שהוא נחשד לדבר אחד חיישינן גם לזמן אחר אע"ג דלא הועד לזמן א"כ חזינן לדידהו הא דלא נחשד בדבר אחר היינו רק לזמן אחר אבל לאותה רגע שעובר בה זה נחשד גם לדבר אחר וכך לי זמן אחד ודבר אחר כמו דבר אחד וזמן אחר ודו"ק והיא סברא יקרה בעזה"י. ויש סמוכים עוד לזה מהא דהנמצא במחתרת אין לו דמים דסופו כשיעמוד בעה"ב נגדו יהרגנו ג"כ. והרי מי לא יודע דשפיכות דמים חמור מגניבה אפ"ה כל שהוא בזמן העבירה האמת אזי בזמן ההוא הוא חשוד גם לעבירה אחרת. ולכן באותה רגע ממש שגנב הגדי חיישינן שפיר שמא לא שחטה כראוי כי אז נחשד גם לדבר אחר. ובזה יחלוקו הרמב"ם עם התוספתא דהר"מ ז"ל יסבור דבשעת העבירה נחשד גם לדבר אחר והתוספתא תסבור דלא נחשד. ועוד יש להסביר יותר דהיינו כל אחד ואחד לשיטתייהו דהמל"מ שם הוכיח דהרמב"ם והתוס' הן ממש סברות הפוכות עיי"ש. וא"כ לפ"ז י"ל דעל זמן רגע העבירה זאת איזה שתהיה הוה כמו מומר לע"ז ושבתות כמו התם נעשה מומר לכל