שו"ת ברוך השם רב

בזה וס"ל דאם היה רבית מפורש בשטר נפסלו העדים וכן דעת הנימוקי יוסף בב"מ שם כהרמב"ן ולא הביאו כלל הסבר דלא תשימון לא משמע להו וכו' עיי"ש. ופסק הש"ך (בתו"מ ריש סימן נ"ב) דהוי ספיקא דדינא. והנה קשה מאוד למה דברו התוס' וגם הרמב"ן רק מאיסור דלא תשימון וכל אחד תורתו בידו לזה יש היתר דלא משמע ולזה לא. והרי יש בכאן איסור אחר דודאי משמע להו. היינו שעוברין העדים על לפ"ע לת"מ. אבל באמת בסוף פרק איזהו נשך הקשו התוס' על הש"ס למה לא חשב את הלאו דלפני עור בעדים ג"כ ותירצו דלא פסיקא ליה להש"ס דהא לפ"ע לא שייך רק באם לא היה מלוה לו בלעדן דומיא דתרי עברי דנהרא (בע"ז דף ו') עיי"ש. והנה לפ"ז מבואר דהתוס' ז"ל סוברים בפירוש דאם לא היה מלוהו בלא העדים היו הכדים עוברים בודאי משום לפ"ע לת"מ. ורק אם נפסול את העדים מחמת זה לא ביארו התוס' וי"ל דעתייהו לכאן ולכאן. אמנם הכנה"ג בהגהות הטור (חו"מ סימן ל"ד) ביאר בהדיא דאם לא היה מלוה לו בלא העדים נפסלין העדים משום שעברו על לפ"ע לת"מ עיי"ש

ב אמנם המל"מ (פ"ד מהל' מלוה הלכה ו') בדפוס בארדיטשוב דף קס"ז עמוד ג' ד"ה כתב וכו' העלה שם דהגם דיש עוד כמה פוסקים סוברים בזה כהכנה"ג דנפסלין העדים מחמת לאו דלפ"ע לת"מ אפ"ה כיין שהחינוך החליט דאין בלאו דלפ"ע מלקות דהוי לאו שאין מעשה ואין לוקין עליו ולכן כיון דאין לוקין לא הוי פסול העדים שעברו על לפ"ע רק פסול דרבנן ולא פסולים מדאורייתא כיון שלא עבדומעשה ולא שייך מלקות מלקות עיי"ש שהחליט כן להלכה. א"כ כיון דזהו הלכה מוחלטת לפנינו גם ברמ"א (חו"מ סימן ל"ד סעיף ב') דעבר עבירה שאין בה מלקית לא נפסל רק מדרבנן ועיין פ"ת שם שהביא עוד כמה פוסקים שפסקו כל להלכה א"כ לעולם הלכה כן דהעובר על לפ"ע לת"מ פסול רק מדברי סופרים

ג והנה הגם שהרמב"ן ז"ל והנימוקי יוסף הנ"ל בבבא מציעא ברבית חילקין על התוס' ולא סבירא להו דלא משמע לאינשי לא תשימון בעדים מ"מ וכי יחלוקו על עצם הסברא דהיכא דלא משמע לאינשי לא נפסלו. זה ודאי גם הרמב"ן ונימוקי יוסף מודו דאטו לא יודו דעיקר התראה לא ניתנה רק להבחין בין שוגג למדד. ומ"ה לחודא יצא לו להרמב"ם ז"ל (פרק י"ב מהלכות עדות הלכה א') הדין דבכל עבירה שיש אופן כל דהו לומר דשגג או דימה שאין בה איסור אז צריכין התראה דוקא ואפילו ראוהו קושר או מתיר בשבת דמפורש בהל"ט מלאכות אפ"ה אמרינן דשמא סבר שדבר הזה מותר. או עוד שמא שכח שהיום שבת עיי"ש. ובודאי יודו הרמב"ן והנימוק"י ג"כ לזה. אלא דהרמב"ן והנימוק"י סוברים דברבית משמע לאינשי ולא כהתוס' דסברי דלא משמע. אבל היכא דבאמת י"ל באופן קרוב דלא משמע לאינשי ומדמין שאין איסור בעבירה זו אז כ"ע מודו דצריכי התראה דוקא ואם לאו לא נפסל גם אם עבר עבירה שיש בה מלקות וכ"ש עבירה שאין בה מלקות. ואפילו האדם עצמו אח"כ שלא טעה ואדרבה ודאי ידע ואפ"ה עבר במזיד אפ"ה לא נפסל ע"פ עצמו דאין אדם משים עצמו רשע. ועיין במל"מ (דף קס"ז ע"ד) שמסתפק בזה. ועיין בשו"ת חוות יאיר (סימן ק"ד) אבל אנן פסקינן להלכה גם בזה דאין הוא מהוה האיסור אפ"ה אינו נאמן לומר שידע דעכ"פ אין אדם משים עצמו רשע. עיין דברי אמת להגאון מהר"י בכר דוד בקונטרס ד' ל' הוכיח להלכה כן ועיין ברכי יוסף אות ל"ב. ועיין בס' ארפא דרבנן להגאון אלגאזי סוף אות י"ז. ובאמת לא אבין מהו הצורך להאריך ביה. הא מטעם קרוב אמרו אין אדם מע"ר דאדם קרוב אצל עצמו א"כ הא קרוב פסול להעיד גם היכא שאינו מהוה האיסור כידוע ואיך יש להסתפק כלל דיהיה הוא נאמן על עצמו אחר שהוא קרוב לעצמו יד"ל. איך שיהיה עכ"פ סוברין אנו להלכה דאינו נאמן על עצמו מכ"ש היכא שאומר שטעה שניחוש אנן לומר שידע ולמד מסתם ולא טעה להא ודאי לית מאן דחש לה וד"ל. א"כ הלא בכה"ג הא האריך המשנה למלך לעיל מזה בריש עמוד הג' דהיכא דלא נפסלו העדים רק מדרבנן אז יש ב' פרטים אם י"ל מצוה קא עביד אז אפילו איכא חימוד ממון רק שיש לומר שטעה אז אפילו מדרבנן כשרים. ויש עוד אופן שני באם אין חימוד ממון אז אין צריך לומר שסברו מצוה קא עביד רק בי"ל שטעה נמי כשרים אפילו מדרבנן א"כ הכא נראה אנן בנידון הטאקסע הרי ע"פ שכל האנושי ידוע דיש כמה וכמה אנשים דמורי התירא בזה מחמת שסברי דאין בזה איסור כלל דכיון דהוי רק גזירה על בשר כשר לעשות ממנו מכם וגם רואים לאיזה תכלית הממון הילך שלא יש מזה תועלת נכון ורובו מתמעט לדברים שאין צורך בהם מש"ה מדמין מדעתם שאין שום איסור כלל להעלים הטאקסע א"כ כאשר ביארנו דלפני עור אין בו מלקות ופסילין רק דרבנן א"כ כיון שאין כאן חימוד ממון וי"ל שטעו ובפרט שי"ל שאמדו בדעתם דמצוה קא עבדי כשרים ודאי גם מדרבנן. ובזה הנה הרווחנו עוד מה שהיה לכאורה לומר עליהן דעברו איסור אחר של תורה היינו כפי שכתב הספר המצות להרמב"ם ז"ל מצוה רצ"ז ובחינוך מצוה רל"ז דאם כובש עדותו הרי הוא בכלל לא תעמוד על דם רעך. וע"כ דכוונתם הוא על עד אחד דנהי דבעד אחד ליכא משום אם לא יגיד בדיני אדם עיין בש"ם (ב"ק דף נ"ו) מ"מ יש בו משום לא תעמוד על דם רעך ועיין גם בר"מ (פרק א' מהלכות רוצח הלכה י"ד) שכתב שם או שידע בעכו"ם אי באנס שבא על ישראל או שראה ליסטים באים עליו. כפל לשונו לומר דבין שבאין על מסקי נפש בין על עסקי ממון עובר על לא תעמוד עד"ר. א"כ אם היו מגלין השו"ב להקהל כמה כשרות יש הרי היו בודאי גובין מהקצבים דמי הטאקסע ע"פ השו"ב וא"כ אפילו כשאמרו לא ידענו נמי עברו על ל"ת עד"ר. אבל לפי שביארנו הרי גם בל"ת עד"ר אין בו מלקות דהא אין בו מעשה וכידוע. וא"כ חזר הדין דאין נפסלין רק מדרבנן וא"כ כל שטעו וגם סברו מצוה קא עבדי אין חשש גם מדרבנן. [אחר כותבי זאת מצאתי דהגם דהמשכנות יעקב והשער משפט סוברים דעובר בכובש עדות ממון משים ל"ת עד"ר אבל השואל ומשיב מהד"ת חלק ב' סימן ק"י הפליא דברור כשמש דאין עובר בממון משום ל"ת עד"ר כלל ע"ש]

ד ומה שאמרו לי בשם הרב דעיר סמילא דחקר קצת לומר דר' חיים יונתן עצמו עבר על אם לא יגיד והוא מצד זה פסול לעדות. הנה לא אוכל להאמין זה חדא דזה אי אפשר כלל דהא ע"כ העובר על אל"י כשר לעדות ודאי כידוע בנתיבות המשפט דהעובר בעשה לבד כגון שלא נטל לולב או לא ישב בסוכה וכיוצא היא הלכה מוחלטת דכשר לעדות גם מדרבנן בלי ספק עיין ברכי יוסף אות י"ב. והרי העובר על אל"י ג"כ עבר רק על עשה כידוע ואיך יעלה על הדעת לומר דפסול בזה לעדות. ואף אם אמר הרב הרי אמר רק מחמת שהעיד ר' חיים יונתן להיפוך ואז לא שייך דעבר על אל"י דזה היה נופל לומר כשאמר איני יודע אבל כיון שהעיד ההיפוך א"כ הרי העיד שקר. וזה עכ"פ ניתן להאמר אבל לא לדינא כלל דממנ"פ איך ידעינן שהעיד שקר בזה שאמר טריפה. הוא עצמו אינו נאמן לומר שקר העדנו כידוע דאין חוזר ומגיד ורק צריך לשלם מה שהפסיד. ועדי הזמה שידמו אותו שיהיה נעשה עד זומם לא היו כאן. ואלא תאמר דהרי נתן אמתלא על מה אמר טריפה וא"כ אתה מחשבו לעד אחד באיסורין לבד דמועיל בו אמתלא. דאלו בעדות ממון גם אם יתן כל אמתלאות שבעולם אחר הגדתו שהגיד אינו מועיל להיות חוזר ומגיד. לא מיבעיא דב' עדים ודאי אין חוזרין ומגידין בכל אמתלאות שבעולם כמפורש (בסנהדרין דף מ"ד ובכתובות דף י"ח ובטוש"ע חו"מ סימן כ"ט) אלא אפילו