שו"ת ברוך השם רא

י"א מהלכות עדות) דעד אחד נאמן באיסורין אפילו רשע גמור. וגם איתא כן במחבר (ביו"ד סימן ב' סעיף ו') דהפסול לעדות ג"כ כשר לשחוט. והכל משום השורש והיסוד הגדול דהמומר לדבר אחד לא הוי מומר לכל התורה כולה. והטעם דנהי דאבד כשרותו בדבר אחד לא אבד חזקת כשרותו לדבר אחר וכ"ש מדרבנן לדאורייתא. וא"כ איך יעלה על הדעת לומר דגם מדרבנן אבד חזקת כשרותו לעבור גם על איסור תורה. הרי הוא היפוך התורה ח"ו. אלא הדבר נכון ופשוט דגם הפני משה והתומים ודאי יודו ג"כ לזה ולא יחלוקו ח"ו על דברים ברורים ומפורסמים. אלא הוא מחמת שכתב הרמב"ם ז"ל (פרק י"א מהלכות עדות הלכה ז') "דאימת "האיסורים "על "הרשעים "ואין "אימת "ממון "עליהם. פי' דלכן פסלה התורה הקדושה את הרשע לעד כדכתיב אל תשת ידך עם רשע להיות עד חמס ולא פסלן לאיסורין משום דכל העובר איסור שעל ידו נעשה רשע הנה שוב החליטה חכמתו ית"ש ששוב לא יהיה מדייק בממון ובודאי יעיד שקר כי אין הממון של חבירו נחשב בעיניו שיעיד האמת. אבל באיסורין גם אם נעשה רשע אפ"ה שקר לא יעיד בהן. ורק אם היו צריכין באיסורין עדות היה פסול מחמת דאין רשע עד אבל כיון שעדות לא צריך רק אמיתית הענין א"כ מש"ה נאמן גם רשע דהא גם הוא אינו מעיד שקר באיסורין אם לא נחשד עדיין על זה האיסור ממש. וא"כ הרי שפיר ניחא דהפני משה והתומים הלא אמרו דבריהם לענין עדות ממון התם שפיר גם אם עבר על איסור דרבנן ג"כ אבד חזקת כשרותו פי' דהרי גלוי וידוע בכל הש"ס דכל העובר על דרבנן נמי רשע מיקרי כדאיתא בנדה ריש פרק כל היד. א"כ כיון שנקרא רשע הא אין אימת ממון על הרשעים לכן איתרע חזקתו ויעיד שקר כדמפורש בר"מ. אבל לאיסורין מאי ענין לזה גם אם עבר על איסורי תורה ממש כל שלא שייך האיסור שעבר לזה האיסור שאנו רוצין להאמינו אמרינן ודאי דנאמן להעיד עליו ולומר כהלכה עשיתי. ובדין היה דהיה צריך הר"מ והטושו"ע (בסימן ס"ד) לומר דגם אם עבר הטבח על איסור תורה ג"כ נאמן עדיין ואין מעבירין מחמת הכלל הנ"ל. רק דאם נמצא אחריו חלב הרי הוא נחשד בפירוש לזה הדבר עצמו פי' דכל עיקר חזקת כשרותו שהוצרך הר"מ (פ"ח מהל' מ"א הלכה ז') בטבח הוא דלהוציאו מהחשד דסוריא וחו"ל הוי לדידיה כסוריא דחשידי למכור חלב וטריפה. וא"כ כיון שנמצא אחריו חלב הרי אנו רואין דבזה גופא יצא מחזקתו ולכן מעבירין אותו. ע"כ כתבו דבחוטין וקרומים לא יצא מחזקתו פי' שעדיין לא יעבור על לפני עור לא תתן מכשול דשאני זה כיון דהוי רק דרבנן ואמרינן דעדיין בחזקתו דלא יעבור על לפ"ע לת"מ למכור איסורי דאורייתא דמדרבנן לדאורייתא לא חשדינן. ובאמת לולא דבריהם היינו אומרים דכיון דחזינן דלא חש למכור איסורי דרבנן הרי הוה כחשוד לאותו דבר ממש ואבד חזקתו באיסור דלפני עור. ובאמת י"ל דהן הן דברי הפר"ח הנ"ל בסימן קי"ט. ורק העבודת הגרשוני והמהריב"ל וסייעתם לא ס"ל זה דעכ"פ לא נחשד על דאורייתא להאכיל ולהכשיל לאחרים באיסורי ד"ת כל שלא ראינוהו שהכשיל אחרים בדאורייתא וכן הלכתא א"כ מעתה כיון שלא נחשד כלל מעולם רק על התק"כ דבררנו דהוי רק דרבנן לכל הפוסקים סגי ליה בקבלת דברי חבירות ולא יותר ואין להתעקש ולומר דעכ"פ הרי גם המהריב"ל והעבוה"ג והשואל ומשיב והשם אריה כולם יודו דבמילתא דרבנן עבר חזקתו אם עבר על איסור דרבנן דרק לדאורייתא לא נחשד א"כ כיון דבבדיקת הריאה יש כמה וכמה ענינים שהם אסורים רק מדרבנן א"כ יהיה עכ"פ נאסר לבדיקת הריאה שמא יקל בהן אחר שזלזל באיסור דרבנן הנה לפי הבירור שבררנו זו ההלכה עתה הנה אין נוה לדבר מזה. דהענין הוא דבאיסורין לא יהיה נחשד כי אם שיהיה נחשד באותו דבר ממש אז מדין חשוד הוא דאין נאמן עוד ובשלו דוקא. וא"כ הרי כלל גדול הוא לנו דבעינן דוקא שיעבור על זה הדבר שאנו רוצין להאמינו אז לא יהיה נאמן בשלו אבל אם נחשד על איסור ממין אחר לגמרי לא נחשד על מין אחר כי הלכה פסוקה היא דהחשוד ומומר לדבר אחד נאמן להעיד על דבר אחר. א"כ הרי לפ"ז הא דנראה מדבריהם דעכ"פ לדרבנן עבר חזקתו היינו למין אותו דבר שעבר לענין למכור לאכול היכא שיש חשש איסור דרבנן ולא יותר אבל לענין אחר לגמרי גם אם עבר אדאורייתא לא אבד מחזקת כשרותו דמקודם לזה הדבר שלא מענין שעבר. ורק הבאנו דברי המהריב"ל והעבוה"ג דאפילו לזה הדבר ג"כ נאמן אדאורייתא כיון דלא עבר רק אדרבנן לא אבד חזקתו לדאורייתא גם במין איסור אחד וד"ל. ועוד די"ל דהמהריב"ל והעבוה"ג יסברו דגם במין איסור זה גופיה ובשלו אפילו לדרבנן נמי לא אבד חזקתו. והראיה דהא לא העביר העבוה"ג את הטבח כלל והאמינו עוד ולמה לא חשש דילמא עתה ימכור עוד הפעם בשר שלא הודח ג' ימים. וכן השם אריה שלא העביר השו"ב שזלזל בבדיקת הריאה ופסק דסגי בקבלת דברי חבירות ולא חשש שמא לא יבדוק עוד כראוי בבדיקת הריאה אלא ודאי כיון דהוי רק דרבנן סגי רק בקבלת דברי חבירות ולא חיישינן כלל כה"ג על להבא ואמרינן דהוא עומד בחזקתו הקודמת ממש כל שילמדו אותו ויזהירו אותו. וא"כ ק"ו בנ"ד של ר' חיים יונתן שהוא נמי רק איסור דרבנן וגם הוי עוד מעלה דהוי רק מין איסור אחר לגמרי דמה ענין שבועה לשחיטה ובדיקה וד"ל. הנה הדבר יצא מכל הנ"ל דלא מיבעיא לבדיקת פנים וחוץ דודאי דנאמן בלי ספק ואיה"ש יתבאר להלן בארוכה. אלא אפילו לבדיקת הסכין נמי נאמן ובאופן שיתבאר. ומכ"ש לשחיטה שבודאי ישחוט כדת וכהלכה גם בשלו ודו"ק. ובשל אחרים אין ספק עיין לקמן

עתה אבוא נא בעזה"י על החקירה השניה על שני השוחטים על ר' ח"י ור' אלטער בענין דההעלמה דהנואקסע. הנה חקירה זו תתחלק לנו לג' סעיפים. א) אם זה הוי גניבה כלל דהא צריכין אנו לידע אם המה כשרים לעדות אם לא ולא רק לענין להיות שוחטים פשוט אם הם לא נעשו בזה פסולים לעדות. ב) אם נפסלו להיות שוחטים. ג) אם נצריכם בדיקת סכין אם לא. בכל אלו הסעיפים נעיין במעט שכלנו בעזר החונן לאדם דעת

א על הענין הראשון אם הם כשרים לעדות. הנה חקרנו היטב בכל העדים ולא שמענו משום אדם שיאמר שהשו"ב נהנו מזו ההעלמה פ"א. והשו"ב בעצמם הגידו בשבועה ואמרו כי לא קבלו מאומה ח"ו. ותירצו עשייתם זאת שעשו כן רק למען טובת הקצבים כי המה עניים והקהל לא יתרוששו [וכפי האמור בש"ס תמורה גמירי דצבור לא מיעני] וטעו וסברו כי אין בזה עולה. כן השיבו לפנינו. א"כ הרי למה נחזיק מעצמנו ריעותא לומר דגם גנבו הם לעשותן גנבים ולהוציאם מחזקתם. וכבר כתבו כל הראשונים והובא גם ברמ"א (חו"מ סימן ל"ד סעיף כ"ג) דאין פוסלין את האדם מחזקת כשרות שלו רק בראיה ברורה. ועיין במשנה למלך (פ"ד מהלכות מלוה) א"כ מן הסברא והדין לא נוכל לומר שנהנו גם הם מהגניבה אחר שלא ידענו זה. רק זה נאמר שעכ"פ עברו השו"ב על לפ"ע לת"מ דהרי בלעדן לא היו הקצבים יכולים להעלים והוי כמושיט כוס יין לנזיר דקאי בתרי עברי דנהרא. וא"כ נציע מקודם מקור הדין אם אדם עובר על לפ"ע לת"מ אם נפסל לעדות. הנה מקור הדין הוא בש"ס (ב"מ דף ע"ב ע"א) שטר שכתוב בו רבית אינו גובה בו לא את הקרן ולא את הרבית דברי ר"מ וחכ"א גובה הקרן וכו' והקשו בתוס' שם אמאי גובה את הקרן לרבנן והא העדים פסולין שעברו על לא תשימון עליו נשך. ותירצו דלכן לא נפסלו העדים דלא תשימון לא משמע להו לאינשי דהוא נמי על העדים רק על המלוה והלוה ולכך כשרים. וכן פסק המחבר (בחו"מ סימן נ"ב) כהתוס'. אולם הרמב"ן ז"ל חולק על התוס'