שו"ת ברוך השם ר

מעיקרה וכאלו לא היתה עכ"ל. הרי חזינן דאפילו אם כבר עבר במזיד והיה חייב מלקות והיה בכלל הרשעים לגמרי כדקיי"ל העובר עבירה שחייבין עליה מלקות נפסל לעדות ומשכחת לה להרמב"ם והר"ת שסוברין בשבועה דלהבא ג"כ נפסל לעדות וכהריב"ש וגם אפילו התרו בו העדים והזכירוהו השבועה דלא תלינן שוב בשכחה וכנ"ל אפ"ה כל שהלך אח"כ אצל החכם והתירו בלי שום תשובה אחרת ג"כ נפטר ומתכשר לעדות וכל העדות שהעיד עד כה נמי כשרים. אלמא דהתרה של חכם מועיל גם לזה. ואפילו לדברי השו"ת שער אפרים סימן ע"ב שהוכיח מדברי התוס' גיטין בסוגיא דנודרת דבזמן הזה דליכא מלקות אם עבר ואכלו כולו שוב אין היתר לעוקרו למפרע בהתרת החכם עיי"ש אפ"ה בנ"ד הרי אדמו"ר לקח אצלו התק"כ על ימים רבים ולא פירש כמה א"כ סתמא לעולם משמע כ"ז שיהיה שו"ב א"כ פשוט הרי הוי כנשאר לו עוד עדיין מהככר דלכ"ע גם לרבא נשאל עלי' וכמו שאמרו בש"ס מיגו דמהניא ליה שאלה אכזית בתרא אהניא ליה נמי שאלה אכזית קמא. ה"נ כך מיגו דמהניא לר' חיים יונתן שאלה על ימים ההם אהניא ליה שאלה נמי על ימים הראשונים וזה ברור. וכה"ג איתא בשו"ת הרא"ש לכלל ז' סימן ד') אות באות וז"ל ועוד הא חכם עוקר הנדר מעיקרא וכשיתירו את החרם הוי כאילו לא היה חרם מעולם וכן נזיר ששתה יין ונטמא למתים ואח"כ נשאל על נזרו אין לוקה כאלו לא נדר מעולם. אשר בן הר"ר יחיאל ז"ל. ועיין תוס' (גיטין דף ל"ג ע"א) ד"ה ואפקעינהו ודו"ק. וכן פסק השו"ת חוות יאיר סימן קכ"ט וסימן ק"ל בהדיא דאין עליו שום עונש אפילו בידי שמים ועיין בהשמטותיו שם. והעיקר הלא הוא ט"ז מפורש (בסימן שכ"ז) גבי חלה עיי"ש שהאריך בזה וכן הלכתא. וא"כ כשהתירו אדומ"ר הותר לגמרי למפרע. והנה לכאורה יצטרך ר' חיים יונתן לנהוג איסור כימים שנהג בהם היתר אם אנו רוצין לסברת התרה דחכם ע"פ מה דאיתא בסוגיא (דנדרים דף כ' ע"א) א"כ לא הרווחנו לכאורה בזה הסעיף. אבל באמת הא ליתא חדא דזה הוא בפירוש הלכה פסוקה דרק בנדר דאורייתא בבירור אבל בנדר דרבנן לא וכדאיתא בר"ן שם בש"ס ובטושו"ע יו"ד (סימן ר"ח סעיף ב') בהדיא. וא"כ הרי בררנו דתק"כ כה"ג לא הוי רק דרבנן. ועוד דהלא שם (בסימן ר"ח) הגיה הרמ"א דעבר במזיד דוקא עיי"ש וא"כ מבואר דבשוגג לא קנסינן ליה שינהוג איסור כימים שנהג היתר. ואך הלא באמת דבריו דהרמ"א הם היפוך דברי רש"י ז"ל (שם דף כ') ד"ה ועבר על נזירותו "דכסבור "בטעות "נדר ואח"כ בא לשאול א"כ משמע דבשוגג נמי זה הדין וכן מבואר ברמב"ם (פרק ד' מנזירות הלכה י"ג) ואיך יאמר הרמ"א ז"ל היפוך דברי רש"י ורמב"ם והן באמת בהגהות יד שאול ציין לעיין במל"מ וכוונתו ודאי לקושיא זאת אמנם מצאתי בשו"ת בית שלמה חלק יו"ד סי' ג' בהג"ה מבן המחבר שהאריך בזה דרש"י ורמב"ם לשיטתייהו דכל עבר בש"ס מפרשינן דקאי נמי על שוגג. אבל התוס' (בשבת דף ל"ח) סוף ד"ה עבר ושהה וכן כתבו (בדף מ"ג) דעבר במזיד משמע ולא בשוגג וחידש דהרמ"א לשיטתו דפוסק כהתוס' דעבר במזיד משמע דוקא. וא"כ אנן קיי"ל כהתוס' והרמ"א דעבר במזיד משמע. ולפ"ז כיון דבררנו דתלינן ששכח השבועה הרי הוי שוגג אזי א"צ כלל לנהוג איסור כימים וכו'. וגם אפילו לא שכחה הא י"ל עכ"פ הוא בעצמו טעה וסבר דתק"כ לא הוי שבועה כלל. וטעה בהרשב"א לומר שמא כהרשב"א דבתק"כ לא הוי רק משום שארית ישראל וכו' ולא יותר א"כ ודאי הרי רק שוגג הוא ולא קנסינן ליה. ובפרט לפי כל הטעמים האחרים הנ"ל שיש בעזה"י בכולן טעם לשבח. דאפילו התרה אין צריך פשיטא דעכ"פ לא קנסינן ליה

טו עוד זאת מוכרחין לבאר דכפי שבררנו דאין כאן לתא דאיסור ד"ת בבירור רק דרבנן הנה הדרך פשוט לנו דאין אדם נפסל מחזקתו דכשרות בעבור מה שעבר על איסור דרבנן והוא מפורש בר"מ (פרק ז' מהלכות מאכלות אסורות) ובטור שו"ע (יו"ד סי' ס"ד) דטבח שנמצא אחריו חוט או קרום מלמדין אותו שלא יזלזל באיסורין אבל אין מעבירין אותו כמו, באם נמצא אחריו חלב. והחילוק ביניהן הוא רק דחלב הוא איסור דאורייתא לכן מעבירין אותו וחוטין וקרומים הוי רק איסורין דרבנן לכן אין מעבירין אותו. וכן פירש בהדיא הה"מ טעם דבר זה. וכן העבודת הגרשוני סימן ט"ו דין זה וטעמו. עיי"ש. והרי יוקשה הלא הר"ם ז"ל עצמו הוא עצמו המחדש השיטה שלו דבזמן הזה א"י וחו"ל וסוריא כולם שווים לדין דבעינן שיהיה הטבח מוחזק בחזקת כשרות מיוחדת ולא סגי ליה בחזקת כשרות סתם של כל ישראל וכאשר יתבאר בארוכה אי"ה להלן בדברינו בחקירה ב' וג'. אם הוא רוצה למכור בשר שלו לאחרים דחשידי על לפני עור לא תתן מכשול ואפ"ה לא כתב להעביר הטבח מחזקת כשרותו המיוחדת בזה שנמצא אחריו חוטים וקרומים אלמא דפוסק להלכה דהעובר על איסור דרבנן לא אבד בזה החזקת כשרות שלו ולא עוד אלא דהלכה זו דאין מעבירין אדם מחזקת כשרותו בעבר על איסור דרבנן נפסק נמי במהריב"ל בשו"ת (חלק ב' סימן פ"ו) להדיא ובאחרונים הלא תראה בשו"ת שואל ומשיב מהדורא תליתאה חלק א' סימן ק"ח וכתב שם דהגם דהפר"ח ביו"ד סימן קי"ט חולק וסובר דהיכא דיש חימוד ממון מעבירין אותו גם בעבר אדרבנן אפ"ה הפרי תאר שם קיים דברי המהריב"ל דאפילו כה"ג ג"כ אין מעבירין וכן פסק השו"ת שם אריה חלק יו"ד סימן ה' עיי"ש, וכיון שכן הרי סגי בקבלת דברי חבירות לבד שיאמר אשר מעתה יהיה זהיר בזה וילמדו אותו ויזהירוהו ולא יותר

טז הן אמת ידעתי דיבא הבע"ד ויאמר איך אמרתי כללא בזה והלא בהדיא מפורש בתומים סימן ל"ד ס"ק י"ב דהעובר על איסור דרבנן איתרע החזקת כשרות שלו והביא האורים ותומים שם שכן מצא להדיא בשו"ת פני משה חלק ב' סימן ק"ה דהעובר על איסור דרבנן אבד חזקת כשרות שלו וכן מסייע לו התומים מהחשוד על השבועה בעבר איסור דרבנן אע"ג דשבועה הוא ד"ת ש"מ דאיתרע חזקת כשרותו ונחשד לאיסור תורה א"כ הרי יש שיטה גדולה החולקת על הנ"ל וסובר דבעבר על איסור דרבנן ג"כ נפסל מחזקת כשרותו. אבל תדע אשר כשתעיין היטב בדבריי במה שערכתי לפניך בחקירה השנייה והשלישית באריכות והסברה כדת של תורה הנה תבין כל אלה לפניך ולא יטרידך מאומה. וכאן אציג לפניך רק בקיצור נמרץ. דהנה תדע אשר הגם שהגאון ר' ליבוש באלחווער בספרו שם אריה שם בסימן ה' העיר באמת בדברי השו"ת פני משה ההם אבל ה' יודע האמת איך שלא דק כלל בזה ולא ירד כלל בזה לעומקה של ההלכה וכתב רק כהקורא בתורה ולא כיוון לבו והיינו אדרבה היאומן כי יסופר כי יבאו הפני משה והתומים ויחלקו על הלכה מפורשת הנ"ל שהוא בר"מ וטושו"ע להלכה פסוקה. וכן הרי המהריב"ל הוא פוסק מובהק בכל מקום והמה יחלוקו על זה בלי ראיה כלל. עכ"פ היה לו להשם אריה להסביר איך הוא בכחו של הפני משה לחלוק ואיך נעשה אנן. והוא רק זכר דבריו ושתק. ולזאת אראה לך שהכל ניחא. והנני להקדים לך דאם כפום רהיטא שהפני משה חולק הלא לא לבד על זה ההלכה הנ"ל דטבח שנמצא קרום הוא חולק הלא על הלכות גדולות וקבועות ומפורסמות בש"ס ופוסקים בכמה מקומות הוא חולק לכאורה והיינו הרי התוספתא המפורשת דהחשוד על הגניבה אינו חשוד על השחיטה והוא תוס' מפורש (בב"מ דף כ"ד ובחולין דף י"ב) וכן הוא ש"ס ומשנה מפורשת ומקרא מפורש דהגונב וטובח חייב ד' וה' אע"ג דבעינן שחיטה ראויה וכו'. וכן הוא רשב"א מפורש בתשובה ור"ן בתשובה. וכן הוא דברי רמב"ם אות באות דהפסול לעדות כשר לשחוט. וכן הוא מפורש בדבריו (בפרק