שו"ת ברוך השם קצט

בשכחה עיי"ש ועפ"ז יש לתרץ קושית הבעה"ת הנ"ל דיש לומר דבשבועת ביטוי בזדון משכחת לה כגון למשל שזה חצי שעה יש שאכל והוא נשבע שלא אכל דאי אפשר לתלות בזמן קרוב כזה בשכחה ובודאי מזיד הוא וז"ב. אבל היכא שיש לתלות בשכחה כגון שזה יומים עברו מזמן אכילתו וכיוצא ודאי תלינן להר"ן ז"ל ג"כ. והנה (בחו"מ סימן ל"ד בש"ך ס"ק ח') פוסק כן שלהר"ן ז"ל ודאי דעובר על שבועה נמי י"ל שכחתי באם יש זמן כזה שיוכל לתלות בשכחה ולא כהרשב"א ז"ל שברמ"א שם סעיף ה'. וא"כ בנידון דידן מי אומר שעבר ר' חיים יונתן על שבועה כלל במה ששתה גם קודם ההתרה הא ע"פ הדין יש לנו לומר שמא שכח התק"כ לגמרי וגם אדרבה מדנשבע בפנינו כעת שלא נתן תק"כ מוכח בפירוש ששכח ואדרבה כן הוא הדין לתרץ האדם ולאוקמיה אחזקת כשרות ולא לנטות ולומר שעבר ויצא מחזקת כשרות

יא ולא עוד אלא שיש לומר שגם להרשב"א המובא ברמ"א סעיף ה' הנ"ל י"ל ג"כ סברא חדשה דע"כ לא פליג הרשב"א רק על הענין שנעשה את האיש חשוד לשבועה דייקא לפרט זה שהשכנגדו ישבע ויטול בזה סובר הרשב"א ז"ל דלא חיישינן לשכחה כיון שיש ברירה לצאת מן הספק למה נאמר ששכח השבועה. אבל לא לענין לעשותו חשוד לשארי ענינים. דכך כתב המהרי"ט ז"ל בחלק אהע"ז סימן מ' אות באות וסיים שם אבל לפסול את האדם מחזקתו ל מיפסיל אלא בדבר הברור כמו לענין עונשין דבעינן התראה להבחין בין שוגג למזיד ובשעת מעשה דאלו מקמי הכי יכול לומר אישתלין עכ"ל וא"כ בנ"ד שרוצין לומר שר' חיים יונתן עבר על שבועה ויצא מחזקתו. נהי שיתברר לפנינו אי"ה בחקירה ב' בבירור גמור דגם העובר על שבועה לא נפסל לשחיטה כלל. וגם להר"מ ז"ל הגם דנפסל לעדות מחמת שעבר על שבועה ע"פ מה דקיי"ל כאביי דלא בעינן רשע דחמס דוקא אפ"ה גם בדיקת סכין לא בעי אפילו להר"מ עצמו עיי"ש אפ"ה עכ"פ יצא מחזקת כשרותו דאינו רשע ועכשיו תרצה לומר שעבר על שבועה ונעשה רשע ונפסל לעדות עכ"פ כידוע דהעובר על שבועה פסול לעדות באם עבר בקום ועשה על פי הכרעת הריב"ש המובא שם (בסימן ל"ד) גם בשבועה דלהבא עיי"ש א"כ ודאי הלכה כהמהרי"ט דכה"ג גם הרשב"א מודה דתלינן ע"פ ד"ת ששכח השבועה ולא נפסילנו לעדות ולא נוציאנו מחזקת כשרות ולא כהבעה"ת הנ"ל

יב אך יש לי לפענ"ד לומר לכאורה עוד דבר חדש להיפוך דעד כאן לא מצינו בדברי הראשונים שידברו מן ענין השכחה לענין שבועה רק דתלינן שעצם המעשה שכח למשל שאכל ושכח וסבר שלא אכל ונשבע אח"כ לפי דמיונו באמת. או להיפוך. וכמו כן שבועת העדות פי' שאנן אמרינן ששכח הדבר שראה להעיד עליו ולכן כשהשביעוהו שיבא ויעיד אמרינן ששכח ונשבע מש"ה באמת שאינו יודע העדות או ששכח הפקדון אבל באם כבר נשבע על איזה דבר ואח"כ עובר על שבועה דנימא ששכח עצם השבועה זה לא אמרינן ולהסביר דבר זה, הוא אחרי שמצינו בש"ס (ריש פרק כל הנשבעין) דלכן לא רמו רבנן שבועה עליה כי היכי דלירמי אנפשיה כדאיתא בתוס' (שם דף מ"ה ע"ב) ד"ה כי. שמע מינה דבשבועה אדם נותן לב שלא לעבור עליה ושלא ישבע לשקר א"כ י"ל נמי כשאדם נשבע אפילו על להבא אפ"ה תמיד הוא נותן לבו להיות זהיר ברוחו שלא יעבור עליה ותמיד היא לנגד עיניו ולא ישכח אותה. ולכן אם אח"כ אנו רואין שעבר על השבועה לא תלינן כלל כה"ג ששכחה כי מסתבר שמסתמא זכרה היטב ולא שכחה. ומה שמצאנו בהש"ך (סימן ל"ד ס"ק ח') באם נשבע לפרוע לחבירו לזמן פלוני ואח"כ לא פרע דגם בזה י"ל ששכח היינו שי"ל ששכח הזמן פרעון למשל שנשבע לפרוע בר"ח כסלו י"ל שסבר שר"ח כסלו יהיה ביום אחר וד"ל אבל לומר ששכח השבועה עצמה הוא דבר רחוק מאוד. ובזה י"ל פרפרת נאה דהריב"ש (בסימן שי"א) שהכריע דאדם נפסל בשבועה דלהבא בקום ועשה דלא כרש"י לא יחלוק כלל על הרמב"ם וסברת מהרי"ט כנ"ל דתלינן בשכחה וא"כ יוקשה איך פסלו הריב"ש לעדות הרי י"ל ששכח השבועה ואלו במה שהסברתי נוחה דהפוסקים הראשונים לא אמרו רק דיש לתלות השכחה בעצם המעשה אבל עצם השבועה לא ישכח ומש"ה כשעבר בשבועת ביטוי דלהבא פוסק שפיר הריב"ש דנפסל לעדות מחמת זה הסברא דעצם השבועה לא שכח מסתמא

ג אך נהי דסברא היא אבל מה נעשה שהריב"ש עצמו בסימן שד"מ לא כתב לחלק בכך ושם מבואר דגם עצם השבועה אמרינן ששכח שחקר שם באם נשבע לפרוע לזמן פלוני ועבר הזמן ולא פרע לומר שלא נעשה חשוד בכך חדא דהוי בלהבא ויש שיטה דבלהבא לא נפסל. ועוד אפילו לר"ת דנפסל גם בלהבא הרי אפשר שכשעבר הזמן לא נזכר מן השבועה עכ"ל. הרי לא כתב הריב"ש שמא שכח הזמן וסבר שאין זה זמנו וכתב בפירוש שלא נזכר מן השבועה הרי שסובר שעצם השבועה ג"כ יכול לשכוח. והא דנפסל לעדות גבי עובר על שבועת ביטוי דלהבא לדידיה והרי נאמר שמא שכח השבועה הנה ע"כ לפ"ז יצא הדין בבירור שיצריך הריב"ש שעדים יעידו בו ויתרו בו ויזכירו לו השבועה ותוך כדי דבור יעבור אז נפסל ע"פ. וכאשר כתב בסימן שד"מ דהעדים מזכירין לו שפיר וד"ל. אבל בלא"ה לא כי גם עצם השבועה יכול לשכוח. וכן כתב הראש יוסף למהר"י אישקאפ"ה (הלכות עדות סי' ל"ד סוף אות כ') וז"ל אבל נ"ל דאפילו אם ראו העדים שהיה לו ממון באותה שעה שהיה זמנו עכ"ז אין לפוסלו לעדות ולשבועה משום דאיכא למימר דשמא שכח שלא היה עליו שום שבועה דשכחה מצויה וכדברי הריב"ש סימן שד"מ עיי"ש עכ"ל. א"כ הרי יצא לנו הלכותינו דלפסול את האדם אזי תלינן בבירור בשכחה גם עצם השבועה אם לא היכא שהתרו בו העדים והזכירוהו. א"כ בנ"ד שלא הזכירוהו אדרבה הוא צועק שלא נתן התק"כ נהי דאנן ידעינן דנתן תק"כ אבל עכ"פ סימן הוי ששכחה וע"פ ד"ת יש מקור ויסוד נאמן לזה שוב ודאי תלינן ששכח. אחר כותבי את זה מצאתי בשו"ת שואל ומשיב מהדורא תליתאה ח"א סימן כ"ז כתב סברא יקרה דהיכא דאחרים העירוהו להשבועה ודאי יש לומר ששכחה עיין שם

יד ומלבד כל הנ"ל הנה אם נבוא לחוש בו שמא עבר על התק"כ להוציאו מחזקתו על דבר מה הנה יש בכאן ענין אחר עוד. היינו ההתרה שישאל לחכם ויתירנו. וקיי"ל חכם עוקר הנדר מעיקרו א"כ לא עבד איסור מעולם ולהסביר דבר זה דלכאורה מה יועיל התרה לפרט זה הרי אנן תפסינן שעבר במזיד דאלו לפי הנ"ל שתפסינן שעבר בשוגג ששכח השבועה לא מצרכינן להתרה דנא נפסל אדם לעדות ולדבר מאומה כשעבר עבירה בשוגג כידוע. אלא ע"כ אנו רוצין לומר דגם אם עבר במזיד ג"כ לא מגרע דהא נעקר האיסור. הרי לכאורה מופרך הדבר דעכ"פ ראינו שפקר בעת שהיה אסור לו א"כ ראינו שלא חש לבו לעבור על רצון קונו ונחשד מזה לעבור עוד א"כ על זה מה יועיל התרה. הנה אראה לך דאפילו כה"ג נמי מועיל התרה שכיון שמתירין לו השבועה שוב עומד בחזקתו וכשרותו כמקודם כאשר אברר מש"ס ופוסקים. תמן איתא בש"ס (שבועות דף כ"ז ע"ב) אמר רבא נשבע על הככר שלא יאכל ועבר ואכלה נשאר ממנה נשאל עליה אכלה כולה אינו נשאל עליה דהא כבר עבר לגמרי ושם (בדף כ"ח ע"א) אמימר אמר אפילו אכלו כולה נשאל עלי' אי בשוגג מיחסר קרבן אי במזיד מיחסר מלקות. והיא הלכה פסוקה בטושו"ע (יו"ד סימן רל"ח סעיף כ') כאמימר דגם עבר ואכלו כולו אפ"ה נשאל עליו וכתב הש"ך (ס"ק כ"ד) וז"ל נשאל עליו ונפטר משבועתו שהחכם עוקר השבועה