שו"ת ברוך השם קצח

שנשבעו לחבריהם שדחקום מחמת שבאונס היתה נלפענ"ד דהכא לא חשוב אונס כיון שאין עושה עמו רעה רק נמנע מלהיטיב לו אין זה אונס. והקשה אח"כ על זה מדברי ר"י הנ"ל דלכן לא אמר רבא דהדר קבלוה בימי משה בערבות מואב משום דחשוב אונס שהיו יראים שמא לא יכניסום לא"י אלמא דקרי אונס מניעת הטובה. ותירץ שם שני תירוצים חדא דבאמת הוסיף ר"מ על דברי ר"י וכתב דשם יראו פן יניעם במדבר ולא הסתפק בדברי ר"י שמא לא יכניסם לא"י דזה לחודא הוי רק מניעת הטובה ולכן הוסיף ושמא יניעם במדבר דזה הוי פחד עונש רעה. ואח"כ במסקנא תירץ המהרי"ק בתירוץ בתרא וז"ל ועוד י"ל פשוט דאפילו לדברי ר"י בעצמו ג"כ ניחא ולא דמי לדברי ר"י דהתם שאני אחרי שכבר ניתנה להם הארץ למורשה ועליהם נאמר וטפכם אשר אמרתם לבז יהיה והבאתי אותם וגו'. ואם לא היה מכניסם היה חשוב אונס. דפשיטא דמי שהוא עושה דבר מפני יראתו שלא יטלו את שלו חשוב אונס כדמוכח מההיא פרדיסא בפרק (חזקת הבתים דף מ') וה"נ כאילו היה נוטל הקב"ה מהם מה שזכו בו כבר. והיינו דקאמר שהיה להם לכנוס בה לאלתר כלומר והוי כאילו זכו בה כבר. ומשום הכי חשוב אונס אבל מי שהוא עושה דבר מפני יראתו שמא ימאן אביו מלעשות לו טובה שהוא לא זכה עדיין באותה טובה כלל כיוצא בנידון דידן לענ"ד נראה שאין כאן שום אונס וזה פשוט לכל מבין ע"כ תוכן דבריו של המהרי"ק. הנך רואה אות באות איך שדבריו ברור מללו אשר סובר לעולם התירוץ של ר"י בלבד בלא ההוספה של רבינו מאיר ג"כ ניחא דהפחד היה רק שמא לא יכניסם לארץ ולא שמא יניעם במדבר. ורק משום דהוה כאילו זכו בה כבר לכן חשוב שפיר אונס מי שעושה דבר מפני יראתו שלא יטלו את שלו א"כ בנ"ד נמי כיון שר' חיים יונתן כבר היה מוחזק בחזקת שו"ב בעיר סמילא מאז כמה שנים מרובים וזה חשוב חזקה ויש כמה פוסקים שחזקת שו"ב היא ככל השררות והמינויים שבתורה ככה"ג ומלך וכיוצא שאין מורידין אותו ממנה. רק בסיבה שהדין יחייבנו להעבירו ועיין בשו"ת מבי"ט דפוס לבוב חלק ג' סימן ר' לשון ההסכמה וז"ל להיות שההלכה רווחת שכל מי שיש לו איזה מינוי הן מלך הן חכם הן חזן הן שוחט הן מוהל בנו עומד תחתיו כדאיתא בספרי על פסוק למען וכו' עכ"ל. ועיין נמי בשו"ת גנת ורדים חלק יו"ד כלל ג' סימן ח' דפוס קוסטאנטינא הוא דף קכ"ו עמוד ד' דהביא בשם הרשב"א דשוחט ומוהל שווין הן לחזן בזה עכ"ל ועיין בשו"ת שמו משה דף ל"ה ריש עמוד ג' ודף ל"ו שהביא בשם רינופי"ל שהביא בשם הרשב"א להדיא שחזקת שו"ב היא ככל השררות שמוריש לבניו אחריו. ודלא כשו"ת שם אריה שהאריך לחלק שוחט מש"ץ ואישתמיטתיה דברי הרשב"א ההם. וכן תמצא בשו"ת שואל ומשיב מהדורא תליתאה ח"א סימן רכ"א. וא"כ כיון שע"פ שורת הדין פסקינן שאין מעבירין שו"ב מחמת שרגיל להשתכר דלא פסקינן כהבית הלל בזה כידוע א"כ שפיר חשוב יראת ר' חיים יונתן לאונס גמור ובטלה השבועה לגמרי אפילו שבועה ולא רק תק"כ. ויש בכאן בנ"ד הקל וחומר של רבינו מאיר מה התם שהקב"ה אנסם לקבל התורה הקדושה שכשיקבלו יש שכר שאין הפה יכול לדבר מ"מ חשוב אונס כ"ש בנידון דידן. ועיין עוד בשואל ומשיב מהדורא תליתאה ח"א סימן ד' דכתב ג"כ דכל שהיה פחד אצלו אפילו היה טעות לגמרי אפ"ה לא חשוב תו שבועה. וגם בזה נדחה דברי הרב ר' שלמה יואל שאמר לי שכיון שהדין נותן שישבע שלא לשתות כידוע בתב"ש א"כ לא חשוב אונס כשכופין לאדם לקיים מצות השם. הנה עתה נראה איך שטעה מאוד דהא התם מה הוי דהקב"ה היה אונסם לפי דעתם לקיים מצותיו ואפ"ה חשבו כל הראשונים אונסם אונס. ועוד דהוי כנשבע לקיים המצוה דלא חלה השבועה כלל כידוע בש"ם (שבועות דף כ"ז) וכשלא קיים אח"כ ג"כ לא עבר על שבועתו. והוא פשוט ואין להאריך בזה. כ"ז העלונו גם אם נחליט שר' חיים יונתן לא חשב בלבו היום כנ"ל. ועיין גם בנקודות הכסף סימן רל"ב דהרי יש שיטה אחרת דבדיעבד אפילו רצו רק לחטוף פירות מעט ממנו ולא חישב בלבו היום ג"כ שרי עיי"ש שבזה תירץ הסתירה הנ"ל דהתם בדיעבד והכא לכתחלה. אבל גם מלבד זה מי יודע שלא חשב ר' חיים יונתן בלבו לאיזה דבר שמא חישב בלבו שעה אחת דהרי כה"ג גם באונס קל מאוד ג"כ סגי הגם שאדומו"ר סבר בדעתו על זמן רב. וכידוע בטיב הלכה הזאת ועוד יש כאן סברא לומר דהרי מצינו בדברי הצמח צדק להגאון מליובאוויטש חלק יו"ד סימן קצ"ו שחידש דבר חדש על דרך המהרי"ט הנ"ל שהבאתי. רק הצ"צ לא הביא זה בשם המהרי"ט ואמר מעצמו דבעבור שהוי רק איסור הבודה מלבו י"ל דיכול לומר סבור הייתי שאוכל לקבל ועכשיו אין אני יכול לקבל. וזה נחשב לאונס להיות כנדרי אונסין דלא יצטרך התרה עיי"ש בדינו וה"נ יכול ר' חיים יונתן לומר סבור הייתי שאוכל לסבול ועתה איני יכול לסבול. וא"צ לקיימו

י עוד יש בכאן הערה יקרה ונכונה. ומוכרח להאריך קצת. עד כה הארכנו רק לענין אם מחויב לקיים התק"כ אבל לענין שנרצה להחמיר עליו ולומר דעבר התק"כ בזה יש מה לדבר. הנה (בש"ם שבועות דף כ"ו ע"ב) איתא איזו היא שגגת שבועת ביטוי לשעבר אי דידע מזיד הוא אי דלא ידע אנוס הוא. פירש"י היכי משכחת לה שוגג אי דידע בשעת שבועה שנשבע לשקר מזיד היא. אי דלא ידע פי' ששכח וסב שלא אכל והוא נשבע שאכל או להיפך ששכח וסבר שאכל ונשבע כן ואח"כ נתודע שלא אכל אנוס הוא. עיין רש"י ריש פרק שבועת העדות. ועיין תוס' (דף ל"א ע"ב) ד"ה ואין שהעתיקו פי' בקונטרס בריש פירקין "ששכחו העדות ודו"ק. א"כ נלמד לע"ע מפירש"י זה דשכחה הוי אונס והרי (בביצה דף ט"ז ע"ב) פירש"י ד"ה שמא יפשע שמא ישכח אלמא דשכחה הוי פשיעה ולא אונס. ועיין שו"ת יד יוסף סימן ר"ב שהביא שיטות בזה הפרט אי שכחה הוי פשיעה. ומקורו הוא במג"א (סימן ק"ח) ועכ"פ לא עמדו כולם כלל הרי מרש"י הזאת דשבועות מבואר להדיא דשכחה הוי אונס. אמנם החילוק נכון דרש"י ג"כ מחלק כמו שחילק המהרי"ט הנ"ל שהבאנו לעיל דבשבועות כיון דהוא בדה מלבו לא הוי שכחה פשיעה רק אונס. ותסבור דכאן היה באופן שבדה מלבו ודו"ק עכ"פ נחזור להנ"ל דהש"ס חקר רק על שגגת שבועת ביטוי לשעבר היכי משכחת לה. והנה יש בכאן קושיא גדולה וחמורה למה לא הקשה וחקר הש"ס גם על זדון שבועת ביטוי לשעבר היכי משכחת לה מי אומר דמזיד הוא אם העדים אומרים אי אפשר למשל הם אומרים שאכל והוא נשבע שלא אכל מנא ידעו דבמזיד הוא שמא שכח וסבר שלא אכל ואלא דהוא בעצמו מודה הרי אין אדם משים עצמו רשע והיכי משכחת לה שילקה על זדון שבועת ביטוי וכמו שהקשה הרשב"א ז"ל בחידושיו הביאו הר"ן פ' כל הנשבעין על שבועת העדות מאן מוכח דעבר עליה במזיד אי איכא עדים הקרובים למלוה או ללוה דמתרו ביה דילמא אישתלי ולאו מזיד הוא אי דהודה מעצמו אין אדם משים עצמו רשע ה"נ קושיא זו יש להקשות על זדון שבועת ביטוי דלשעבר אבל באמת קושיא זו נמצאת בבעה"ת (סוף שער מ"ב) הביאו הטור (חו"מ סימן פ"א סעיף ל') שהקשה כן ותירץ שכל שבאו העדים שלשקר נשבע אין ספק שמא שכח שאכל מוציא מידי ודאי וא"כ שפיר מקשה הש"ס רק על שגגת ביטוי לשעבר היכי משכחת לה וא"כ לדברי בעה"ת כל שיש עדים שעבר האדם על שבועתו הוי עליו שם עובר. אבל מה נעשה אשר כל הראשונים חולקין על הבעה"ת בזה ודבריהם בנויים על יסוד הש"ס וכתובות דף ל"ג) אימת אתרי בהו אי מעיקרא אמרי אישתלין עיי"ש. והרי הר"ן בפרק כל הנשבעין תירץ על הרשב"א הנ"ל דיש לומר דמשכחת לה בהיה העדות בזמן קרוב כל כך שאי אפשר לתלות