שו"ת ברוך השם קצז

ר"י מה הוצרך רבא לומר דהדר קבלוה בימי אחשורוש דוקא ולא אמר דהדר קבלוה בערבות מואב ששם לא כפה עליהם ההר כגיגית ולא היה אונס מיתה שלא אמר להם אז שם תהא קבורתכם וקבלו התורה בשבועה ואלה. ותירץ ר"י דלכן הוכרח רבא לומר רק בימי אחשורוש ולא בערבות מואב דבערבות מואב נמי היו ישראל אנוסים על השבועה דיראו מפני הקב"ה שאם יסרבו לא יכניסם לארץ ישראל ומכאן דן רבינו מאיר דינו שכשמייסרין האדם ומשביעין לו אין ממש באותה שבועה. א"כ הרי מפורש בהדיא דאין צורך לאונס מיתה כלל לבטל השבועה דהא כל שורשו נובע מהשבועה שהיה בערבות מואב שלא היה בה ממש עדיין מחמת שהיו אנוסים והרי בערבות מואב לא היו אנוסים מחמת נפשות מענין מיתה כלל כאשר כתב ר"י ז"ל בעצמו דרק היו יראים שמא לא יכניסם לארץ ישראל וזה מפורש שהוא אונס ממון. ואפילו למה שהוסיף רבינו מאיר על דברי ר"י וכתב נמי ושמא יניעם במדבר אבל עדיין מיתה אין כאן. א"כ מפורש דברינו הנ"ל. דהא על זה גופא סיים המרדכי דלא בעינן כה"ג כלל שיחשוב בלבו היום. הרי דבאונס איזהו ג"כ לא בעי שיחשוב בלבו היום רק עצם השבועה והנדר בטל ממילא ואין בו ממש כלל

ז הנה הואיל דאנא בענין ההוא יש לי להציג הברקה נכונה ויובן לך מה שהארכתי קצת בסעיף ו'. הנה עיין בנימוקי יוסף פ"ג דנדרים בסוגיא דנודרין להרגין הנ"ל וכתב שם וז"ל ומיהו הא דאמרינן דאין נשבעין לשקר הוא להצלת ממון אבל להצלת נפש נשבעין אפילו בשקר אם אי אפשר בשום צד בלאו הכי שאין לך דבר שעומד בפני פיקוח נפש עכ"ל שם. כוונתו מפורש דהא דבעינן שיחשוב בלבו היום הוא רק להצלת ממון אבל להצלת נפשות לא בעי לחשוב בלבו היום א"כ הרי דברי הנימוקי יוסף ההם סותר לגמרי לדברינו שהרי מפורש לכאורה בדבריו להיפוך לגמרי דרק לפיקוח נפש ממש לא בעי לחשוב בלבו היום מחמת שאין לך דבר שעומד בפני פיקוח נפש. אבל לאונס אחר צריך לחשוב בלבו היום. אבל יתורץ לנו דברי הנימוקי יוסף ז"ל בטוב טעם ודעת ולא יסתור ח"ו הנימוקי יוסף לדברי כל הפוסקים והמפרשים שהבאתי. דהנה נסביר דברי הש"ס דאמרו ז"ל האדם בשבועה פרט לאנוס איך מוכח מזה הפסוק פרט לאנוס ולכאורה אין פירוש לזה. ואסביר בעזה"י דברים אלו בהסבר נכון וחזק עיין שו"ת מהרי"ט (חלק א' סימן קל"ד. קל"ה) שכתב וז"ל תדע שיש חילוק בין אונסים דעלמא לאונסים דנדרים. דאונסים דנדרים אינן כשאר אונסים בשאר איסורים דאמרינן בהו רחמנא פטריה. שצריך שיהיה בהם האונס גדול שאי אפשר לו בענין אחר אבל בעניני נדרים שהם איסור הבא ע"י עצמו אנו הולכין בהם אחר אומד דעתו ואין לנו אלא מקומן ושעתן עכ"ל המהרי"ט. ועיין בקהלת יעקב להגאון. מהר"ר יעקב ישראל אלגאזי ז"ל במענה לשון ח"ב לשון חכמים מערכת אל"ף סימן פ"ז הביא ג"כ דברי המהרי"ט ההם. וא"כ שהסביר לנו המהרי"ט דלכן בשבועות ונדרים לא בעינן אונס גדול יצא לנו שדברינו הנ"ל דלא בעינן אונס מיתה כלל הן הן גם דברי המהרי"ט. ואך הרווחנו עוד שכעת אנו יודעין טעמא דמילתא משום דשבועות ונדרים הם קלים בערכם דאדם בודה איסורן מלבו. והוא כסברת התוס' בתמורה בסוגיא דכל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני עיי"ש. ואינן דומין לכל עבירות שבתורה שהקב"ה בעצמו אסרן ולא תלוי ברצון האדם וד"ל. וא"כ מה מאוד נמלצו לחכינו דברי הש"ס הנ"ל דילפי מפסוק האדם בשבועה פרט לאנוס פי' דכיון דהאדם בדה מלבו איסור זה בשבועתו ולא הקב"ה אסרו בעצמו וכאשר אומר הכתוב לכל אשר יבטא האדם בשבועה א"כ ודאי הדין צריך להיות פרט לאנוס איזה אונס שיהיה וזהו כפתור ופרח, והנה ידוע המשנה שבועות שתים שהן ארבע שתים להבא להרע או להיטיב שהן ארבע דמרבינן עוד, שתים לשעבר והן דברי ר' עקיבא (בשבועות דף כ"ה). ואמרינן (שם דף כ"ו ע"א) אמר ר' יצחק דומיא דלהרע או להיטיב מי שאיסורו משום בל יחל דברו יצא לשעבר שאין איסורו משום בל יחל אלא משום בל תשקרו. ופירש"י בשעה שתשבעו לא תצא לשקר. והיינו הכתוב לא תשבעו בשמי לשקר ומבואר הסברא דשבועה ונדר הוי איסור שאדם בודה מלבו שייך רק על הני שתים דלהבא שבלא דבור האדם לא היה מחויב כלל לקיים ורק הוא בדה אותן מלבו. אבל בלשעבר שוב הוי איסור שבועה לשקר ככל העבירות כולן שבכל התורה כולה. דהקב"ה אסר לאדם לשבוע לשקר והוא פשוט וברור: והנה הקדמנו לעיל ריש סעיף ו' דברי הב"י שהביא הירושלמי דגם שבועה שרי להרגין ולמוכסין והקשה הב"ח הא מפורש במשנתינו. ומה שתירצו הב"ח והיד שאול דבירושלמי נתחדש דגם לשעבר נשבעין להרגין לשקר כמ"ש הירושלמי לא תשבעו בשמי לשקר פרט להרגין וכו' דאפילו כהאי שבועה שבשעה שנשבע יוצאת מפיו לשקר ג"כ שרי. והרי כה"ג ליכא לן סברת המהרי"ט הנ"ל דהוי ממש ככל האיסורין שבתורה. ולכן מוכרח בודאי לחשוב בלבו איזה דבר שלא תסתור השבועה ודו"ק. וא"כ מה מאוד נכון דברי הנימוקי יוסף די"ל שהוא סובר ג"כ כהש"ך והידות נדרים ולא כהדגול מרבבה דאפילו לשעבר ג"כ נשבעין לשקר. ולכן כתב שפיר כהאי לישנא דהא דאין נשבעין לשקר פי' ובעינן דוקא שיחשוב בלבו דבר מה הוא רק להצלת ממון אבל להצלת נפשות נשבעין אפילו בשקר. פי' גם על לשעבר ובכה"ג ודאי מוכרחת הסברא רק משום שאין לך דבר העומד בפני פקוח נפש. וזה נכון מאוד בעזה"י

ח נחזור לדברינו דלאסור עליו איזה דבר ולקבל על עצמו איזה קבלה כיון דהוי שבועה דלהבא שאדם בודה אותה מלבו לא בעינן אונס גדול רק איזה אונס שיהיה מבטל השבועה לגמרי מכל וכל ואין בה ממש. וגם לא צריך אפילו לחשוב בלבו היום וכנ"ל. ושורשו ומקורו של דין זה נלקח מהש"ס דשבת שרבא לא חישב השבועה והקבלה של ערבות מואב עד ימי אחשורוש וכפירוש ר"י ור"מ די"ל משום דלא הוי קבלה מחמת שיראו ונאנסו פן לא יכניסם לארץ ישראל ויניעם במדבר. והרי ברור כשמש שישראל אז לא ידעו כלל בירור הדבר שאם לא יקבלו את התורה לא יביאם לא"י בבירור כי מי עלה בהר ה' ומי שאל להקב"ה דבר זה. רק שכן חשבו ישראל בלבבם בדמיונם פן יהיה כן. אבל שום איש לא ידע דעת הקב"ה שבבירור יהיה כן רק מורא עלה על ראשם ופחדו פחד. ואפ"ה חשבו הפוסקים כולם זה לאונס והעמידו בזה דברי רבא וא"כ ה"נ בנ"ד פשוט וברור די"ל שר' חיים יונתן פחד מפני אדומו"ר שליט"א פן יסרב לעיני כל העם על רצונו ולא ירצה ליתן לו התק"כ יעבירנו מחזקת שחיטתו וישאר בלי מקום פרנסה. הגם שיכול להיות שלא היה ולא עלה על דעת אדומו"ר כלל דבר זה להעבירו גם אם לא היה מתרצה ליתן התק"כ אפ"ה הרי הקב"ה ג"כ יכול להיות שלא היה מונעם מארצם אפ"ה הוי פחד דמיונם אונס. ה"נ פחד דמיון ר' חיים יונתן ג"כ אונס ואין בשבועתו שבועה גם אם היה שבועה ולא רק תקיעת כף

ט ואך אם יבוא מי לערער ולומר שזה חלוק מהתם דהתם הרי יראו פן יניעם במדבר ופחדו מפני רעה אבל הכא פחדו לא היה רק שמא לא יהיה שו"ב ולא יהי' לו פרנסה אפשר זה הוי כעין מניעת טובה לבד דכבר הקדמנו דברי הרמ"א (סימן רל"ב סעיף י"ב) דבעינן דוקא שלא יהיה מגיע לו רעה דייקא. ולכן אעתיק לפנינו דברי המהרי"ק (שורש קס"ו) כפי שהביאו ההגהת מרדכי פ"ג דשבועות. כי הב"י והרמ"א הביאוהו בקיצור מאוד. וז"ל שם על ראובן שנשבע לאביו שלא ישא שלא ברשותו ובטרם שבועתו מסר מודעה לבטל שבועתו באמרו שהיה ירא פן לא ירצה אביו לילך בעבורו למקום פלוני אם ימאן לישבע לו ע"ד זה. והשיב אין כח במודעה לבטל שבועתו. ואע"פ שפסק ר"מ שאין שום ממש באותה שבועה