שו"ת ברוך השם קצו

יאמין לו חבירו שיקיים לו הבטחתו וזה מרמז לו בהיד וא"כ שפיר השיג הד"מ על המהרי"ו דהרי ע"כ אמר לו באמונתו דאל"כ אין בזה התק"כ מאומה ואפ"ה הוצרך המהרי"ו דוקא שיהיה לתועלת זה האדם עצמו הניתן לו התק"כ. ועל זה שפיר הביא דמהמרדכי מבואר שחולק על זה דמה לי דרך שבועה של המרדכי ומה לי התקיעת כף באמונתו. ומדסובר המהרי"ו דגם באמונתו לא מועיל תק"כ רק באם היה לטובת זה האותו אדם עצמו משום דכיון דצרף תקיעת כפו א"כ מחשבו לכריתת ברית וכריתת ברית לא שייך רק בזה האדם הכורת עמו ולא בענין אחר. הרי כל זה הסברא שייך נמי כשיהיה שבועה ממש עם התק"כ ג"כ יאמר ודאי המהרי"ו נמי דין זה דכיון שצרף התק"כ להשבועה חשבה לכריתת ברית. וכריתת ברית לא שייך רק באם זה לטובת אותו האדם עצמו והרי המרדכי בהדיא חולק על זה. כן הוא השגת הד"מ וזה נכון מאוד בעזה"י וד"ל. עכ"פ יצא לנו עוד דבר חדש שמוכרח להיות אומר תיבת באמונתו כשנותן לו התק"כ. והגם שהסמ"ע ז"ל כתב דבזמנינו אפילו כשלא אמר הוי כפירש ואמר שתקע לו כפו באמונתו הנה ממהרי"ו מבואר שצריך לומר דוקא. והראינו שסברת זה הדבר נובע מהמקור שאז הי' כשבועה שנשבע באמונתו שמאמין בהקב"ה ואם עובר כופר בעיקר אבל כשלא אמר הגם שהסמ"ע ז"ל כותב דהוי כפירש אבל עכ"פ שבועה אין כאן כלל וכלל. וא"כ בנ"ד שר' ח"י לא אמר באמונתו אין כאן רמז דרמיזא דשבועה גם להד"מ ומכ"ש להמהרי"ו ודו"ק

ה ועיין בחו"מ בש"ך (סימן ר"ז ס"ק כ"ז) שהביא דברי המהרי"ו ולא הביא שהד"מ השיג עליו כלל. מבואר שהש"ך תפס דברי המהרי"ו לעיקר. וכן הנתיבות הביא דברי הש"ך להלכה ובשם המהרי"ו. והגם שהש"ך הביא שם כמה תשובות הנה אני מצאתי עוד בשו"ת מהרי"ו מברונא (סימן רס"ב) העלה אות באות כהמהרי"ו דתק"כ הוי רק כריתת ברית וכל שלא היה לאותו אדם עצמו לא הוי כריתת ברית. ובפשיטות הרי לקח זה ר"ת מצדקיהו לנבוכדנצר ושם היה רק לאותו האדם עצמו וד"ל. א"כ אין ספיקו של הד"מ מוציא מידי ודאי של המהר"י מברונא והמהרי"ו והש"ך והנתיבות. ועל כולם יש לנו עמוד גדול פטיש החזק התומים ז"ל (בסימן פ"ז ס"ק כ"ט) דכתב דברים ברורים דתק"כ קל מאוד ופשוט לו מאוד שם דמלקות אין במציאות כלל בתקיעת כף וגם לא קרבן שבועה. ואדרבה ר"ת מחשבו רק ככריתת ברית בעלמא ומסיים שם בלשונו דאין בתקיעת כף ענין לשבועה כלל וכלל עיי"ש ותראה דברים ברורים ומפורשים. וענין החומרא הוא רק של ר"ת אבל הרי יש פוסקים רבים דגם התרה אין צריך תק"כ דהוי רק משום שארית ישראל וגו'. ועיין שו"ת חכם צבי (סימן מ"א) באמצע התשובה שכתב וז"ל מה גם כי אין שבועה זו אלא תקיעת כף ואיכא מאן דאמר אפילו התרה אינה צריכה ואין בה אלא משום שארית ישראל לא יעשו עולה. ועיין נמי בספר צ"צ (סימן קפ"ה) שנהגו העם בתקיעת כף משום כריתת ברית. הרי כתב לשון "נהגו. א"כ השתא נספור נא הקילות. א) המהרי"ו והמהר"י מברונא והש"ך סימן ר"ז והנתיבות והקצוה"ח כולם סוברין דבעינן שיהיה לטובת אותו האדם עצמו. ב) שורש התק"כ בעינן שיאמר דוקא באמונתו בפירוש וכאן לא היה דבר זה וגם להסמ"ע קל עכ"פ. ג) היד שאול בסימן רל"ט החליט דרק דוקא כשהיה עם התק"כ שבועה. אבל תק"כ בעצמו אין מועיל כלל לכ"ע. ד) השבות יעקב הצריך שיאמר עכ"פ בפירוש בלשונו הריני נותן תק"כ. וי"ל דזהו נמי סברתו של הסמ"ע, (סימן פ"א ס"ק נ"ה) הנ"ל דהסמ"ע סובר נמי כהשבו"י א"כ יכול הסמ"ע לומר כיון שכן שאמר בפירוש הריני תוקע כפי קאי על אמונתו ג"כ והוי כמו שפירש באמונתו וד"ל. ה) התומים ז"ל הקיל מאוד בתק"כ שאין ענין תק"כ לשבועה כלל וא"כ הרי יש לנו לומר דכיון שי"ל דאין צריך אפילו לקיימו עכ"פ הוי רק דרבנן ולא סרך ד"ת כלל. ויתבאר לקמן בסמוך הנפקא מינה וכל זה לענין שיצטרך לקיים זה אין צריך לפני דגם דיבור בעלמא חייב אדם לקיים ולהיות קיים במאמרו. אבל לענין העבר פשיטא דלא עבר ר' חיים יונתן על איסור דאורייתא כלל גם אם היה נותן בעצמו התק"כ מבלי שיקדימנו פקודת האדמו"ר שליט"א בזה. אבל בכה"ג דנידון דידן יש לנו קולא אחרת לגמרי. ונקדים הסוגיא

ו תנן (בפ"ג דנדרים דף כ"ז ע"ב) במשנה נודרין להרגין ולחרמין ולמוכסין שהוא תרומה וכו'. ועיין ב"י (סימן רל"ב) שכתב דבירושלמי מבואר דגם נשבעין ולא רק נודרין. ותמה הב"ח עליו למה לו מהירושלמי הלא במשנה זו ג"כ מפורש לב"ה אף לשבועה. ותירץ הש"ך בס"ק ל"א דהב"י חידש דאף נשבעין לשקר בשל עבר דבשעה שמוציא שבועה מפיו יוצאת לשקר אפ"ה נשבעין. ועיי"ש בדגול מרבבה שתמה על הש"ך וחולק עליו. ועיין ביד שאול סוף ס"ק כ"ג שהסביר לנו דברי הש"ך דבירושלמי מבואר לא תשבעו בשמי לשקר פרט להרגין ולמוכסין א"כ אות באות כהש"ך ופסק היד שאול דכן הלכה. והנה ע"ז המשנה הקשו שם בש"ס (דף כ"ח) והא נאסר וכו' ותירצו באומר בלבו היום. ורק אע"ג דדברים שבלב אינן דברים מ"מ באנס התירו. וצריך לבאר זה הדין דהלא כיון דבאונס הוא למה צריך כלל לחשוב בלבו היום והלא קיי"ל האדם בשבועה פרט לאנוס (שבועות דף כ"ו) וגם נפסק ההלכה כן בשו"ע יו"ד (סימן רל"ב סעיף ט"ו). הנה קושיא כזו הקשה בהדיא המרדכי פ"ג דשבועות בשם רבינו מאיר ותירץ דהא דבסוגיא דנודרין להרגין ולחרמין ולמוכסין מבואר דבעינן שיחשוב בלבו היום היינו מחמת דהתם לא היה אנוס כלל ואינם מכין ומייסרין אותו רק רצו לחטוף מידו פירות או כבר חטפו ומבקש שיחזירו לו אבל היכא שיש יסורים והכאות בטל הנדר והשבועה לגמרי דאמרינן האדם בשבועה פרט לאנוס היכא דלבו אנסו כ"ש היכא שיש יסורים עכ"ל. ולכאורה יש לטעות ולומר דבעינן יסורי מיתה דוקא אם לא יחשוב בלבו היום. אבל שארי אונסין שלא להמית בעינן דוקא שיחשוב בלבו היום דוקא הנה תדע שזה טעות גמור. דהלא בהדיא מפורש בהמחבר סעיף ט"ו וז"ל מי שאנס את חבירו ויסרו במיני יסורים עד שנשבע וכו' אין באותה שבועה ממש וכתב הרמ"א וכ"ש אם קיבלו מכח אונס מיתה. מבואר בהדיא דהמחבר קאי על יסורי חיים ולא על יסורי מיתה וכן מפורש להדיא לעיל ברמ"א סעיף י"ב וז"ל ולא מיקרי אנוס בשבועה אלא אם היה מגיע לו איזה רעה אבל לא אם לא היה מגיע לו טובה עכ"ל הרי דלא מפיק רק מניעת הטובה אבל כדי שלא יהיה מגיע לו שום רעה איזה דבר רע שתהיה אפילו אם לא היה בזה צד מיתה כלל וכלל ח"ו ג"כ בטלה השבועה משום דהאדם בשבועה פרט לאנוס. ועוד ראיה מוכרחת דלא בעינן כלל יסורי מיתה דהלא יסורי מיתה אדרבה מגרע טובא די"ל אגב אונס דמיתה גמר ומקני. עיין ש"ך ס"ק מ"א וכן החליט ביד יוסף ס"ק ל"ג דלא כהגר"א מווילנא וזה ברור. ועוד ראיה מוכרחת דהרי קיי"ל בכל התורה כולה יעבור ואל יהרג לבד מע"ז וג"ע וש"ד וא"כ אם היה בהמרדכי יסורי מיתה למה לו להביא מהכתוב האדם בשבועה והלא וחי בהם ולא שימות בהם הוא הכתוב ע"ז. אלא ודאי דבשבועה ונדרים דלמדין מכתוב האדם בשבועה פרט לאנוס קאי על שום אונס כל דהו בין יסורי הגוף בין אונס ממון סך מרובה שיוכל להשאר בעוני ועירום דחשבינן בריש נדרים (דף ז' ודף ס"ד) מהארבעה שחשובין כמתים. והא פשוט דכה"ג א"צ בלבו לחשוב כלל רק הא דנודרין וכו' הנ"ל דבעינן שיחשוב לא היה כלל וכלל אונס דהיו חוטפין רק מעט פירות שאין בהם שם אונס כלל רק הפסד מועט, ועוד אראה לך שדבר זה כל כך פשוט שא"צ ראיה כלל דהא מנין הביא זה רבינו מאיר שבהמרדכי הנ"ל הלא עיקר ראיתו מהא דאמר רבא בש"ס שבת הדור קבלוה בימי אחשורוש. והקשה