שו"ת ברוך השם קצה

בצ"ע ולא שהשיגו לחלוטין. ואך זה אנו רואין מה שחידש הגאון בעל קצות החושן (סימן פ"ז ס"ק כ"ט) דבר חדש בהחלט להלכה משם נדע שהקצות החושן תופס דברי המהרי"ו להלכה דהיינו שפוסק שם דתק"כ על דבר שכבר עבר לא הוי כלום משום האי סברא דתק"כ הא לא הוי רק כריתת ברית וזה לא שייך רק בהבטחה דלהבא אבל על שעבר לא שייך כריתת ברית ופסק להלכה כן א"כ כשפוסק זה הסברא דעל העבר לא הוי בתק"כ דבר מאומה מכ"ש דפוסק הסברא של המהרי"ו דתק"כ הניתן לא לטובת אותו האדם עצמו שניתן לו התק"כ לא הוי בו משום שבועה דהא לא שייך כריתת ברית כלל על דבר שאינו נוגע כלל לאותו האדם שנתן לו התק"כ א"כ יש לנו יסוד גדול מן הגאון הקצות החושן שסברת המהרי"ו הנ"ל היא אמיתית א"כ בנ"ד לא הוי דבר

ב ואך יש לפענ"ד בעזה"י עוד דבר גדול ואמת להסביר דאפילו אם נחליט שהד"מ חולק לגמרי על המהרי"ו ונפסוק הלכה כוותיה ומחמת שהרמ"א בהג"ה (סימן רל"ט סעיף ב') פוסק כהמרדכי פ"ג דשבועות שהד"מ סמך על זה שמהמרדכי משמע דלא כהמהרי"ו אפ"ה יש בזה סברא אחרת דלכאורה צריך להבין למה העתיק הרמ"א שם בלשונו הקדוש הגביה ידו ואמר אני תוקע כפי לשמים או לצורי צריך התרה. ואח"כ כתב הנותן תק"כ לחבירו ותלה בדעתו יכול למחול לו ואם לא תלה בדעתו רק עשאו דרך שבועה לא יוכל למחול לו וצריך התרה עכ"ל. וקשה למה העתיק הרמ"א ב' הדינים אחרי שהמרדכי תלה דין השני בדין הראשון א"כ חדא מאידך יליף ושניהן למה לי. וגם צריכין אנו להבין מה סתם לנו הרמ"א ז"ל באמרו עשאו "דרך "שבועה ולא פירש לנו איך ומתי הוי עשייתו בדרך שבועה ואיך הוי עשייתו שלא בדרך שבועה. ואנחנו לעצמינו לא נדע מאומה בדבר סתום כזה. אלא יש בזה דבר גדול. דהנה על הקושיא הראשונה שהרי לא הוציא בשפתיו מאומה בתק"כ יש לנו הסבר חדש מהדרך שחידש הגאון בעל שבות יעקב (ח"ג סימן קנ"ב) שהחליט דצריך האדם עכ"פ לומר בלשונו כהאי לישנא אני נותן תקיעת כף. דהדבור הזה בעצמו שמוציא בשפתיו ובלשונו תקיעת כף זה הוי כשבועה קצת מלשון כל העמים תקעו כף עיי"ש. וא"כ זהו שחידש הרמ"א ז"ל הגביה ידו "ואמר פי' בלשונו ממש אני תוקע כפי לשמים דאז נהי דאין בזה משום כריתת ברית דהא אין כאן הבטחת דבר לחבירו ואם צדקת מה תתן לו אפ"ה יש עכ"פ תירוץ השבות יעקב דהוציא בלשונו ובשפתיו הריני תוקע כפי שזה הלשון הוא בעצם כמו לשון אני נשבע ודו"ק. ואז דייקא שייך הדין השני באם לא תלה בדעתו רק עשאו דרך שבועה פי' שאמר בפיו הריני נותן תקיעת כף שאעשה דבר פלוני הגם שהוא דבר שלא שייך לזה האדם שנתן לו התק"כ אז לא יוכל למחול לו וצריך התרה והוא דבר אמיתי בעזה"י. וא"כ יצא לנו אשר באחת משתי אלה יהיה תק"כ שבועה או שיהיה דבר מועיל לאותו האדם עצמו שנתן לו התק"כ דאז הוי ככריתת ברית או שעכ"פ יוציא בדיבורו ממש הריני נותן תקיעת כף אבל באם לא היה כל זה כמו בנידון דידן שלא היה לטובת אדומו"ר עצמו וגם לא הוציא ר' חיים יונתן בשפתו א"כ אין בתק"כ זה שבועה

ג עוד זה הנה תדע שהגם שהר"ת הוא המחמיר שבמחמירים בתק"כ והוא הראשון מכולם להגיד דתק"כ חמירא כשבועה אל יעלה על לב שהר"ת עצמו סובר שהוא ממש כשבועה ותטעה לומר כיון שממש הוא כשבועה הוי דאורייתא. לא כן האמת כי הנה זכיתי היום לראות שאלות ותשובות בנימין זאב ישן נושן הנדפס בשנת רצ"ט וז"ל שם בתשו' (סימן ר"פ) על ראובן שהבטיח לרופא בתק"כ שאם רפא ירפא את בנו יחידו ויתרפא יתן לו חמשים פרחים ונתרפא הנער מחוליו. ועתה הרופא מבקש מראובן החמשים פרחים וראובן מסרב לתתם ואומר שיתן לו שכר הראוי לו ולא מה שהבטיחו. והשיב וז"ל אם כנים דברי הרופא חייב עכ"פ לפרוע לו מה שהבטיחו דתקיעת כף הוי ככריתת ברית כדאיתא במיימון בתשובות השייכות לספר הפלאה והמרדכי פ"ג דשבועות והביאו ג"כ סמ"ג בלאוין (סימן רס"א) בשם ר"י שהשיב משם ר"ת וז"ל השיב ר"י "הבטחה בתק"כ היה אומר ר"ת שהיא ככריתת ברית והיה נראה להחמיר בה יותר מבנדר ושבועה והיה דורש מפסוק ובזה אלה להפר ברית והנה נתן ידו וכל אלה עשה לא ימלט. ואע"פ שלא מצינו בשום מקום מפורש שתהיה הנתינת יד תקיעת כף אלא אפשר להיות שהיה נתינת יד לישבע בס"ת מ"מ אפשר שתקיעת כף היתה שם. ואעפ"כ אם יש הפסד מרובה ומכשול רב בדבר שיבוא מתוך כך חוטב שיאכלו בשר תמותות שחיטות ולא לאכול בשר תמותות נבילות ויתירנה חכם כי קצת הדעת מכרעת דלא חמירא משבועה ולא נהגו בה הדורות להחמיר בה יותר אלא להקל להמנע מעונש שבועה ועושין תקיעת כף עכ"ד. הרי מפורש בהדיא שר"ת "מדמה "אותו "קצת "כשבועה. דכן כתב דעושין תקיעת כף להמנע מעונש שבועה ולפ"ז ראוי לו לראובן להשמר גם מזה. וע"כ הנלפע"ד דהדין עם הרופא עכ"ל הבנימין זאב. העתקתיו כולו ראשית כי העתיק בלשון צח ונקי שורש דברי הר"ת שלם ונקי מכל שגיאה בלי טעות והג"ה כי בשו"ת מיימוני ובמרדכי שלפנינו הובא בלשון מגומגם מאוד. והשנית להראות תנא רבה כהבנימין זאב מעיד לנו אשר הר"ת בעצמו לא אמר מעולם שהתק"כ הוא ממש כשבועה אדרבה הוא כותב שהר"ת "מדמה "אותו "קצת "כשבועה ופשיטא דהוא רק דרבנן חומרא דר"ת ולא יותר. וגם זה בהבטחה של חבירו כדהתחיל בלשונו הבטחה בתק"כ ולא גבי שבועת ביטוי להרע או להיטיב. וגם מהפסק של הבנימין זאב שסיים לפ"ז ראוי לו לראובן להשמר גם מזה מבואר דלהבנימין זאב היה הדבר בפשיטות שזה רק חומרא דאי סלקא דעתין שהר"ת תפס תק"כ לשבועה ממש היכי נופל בשבועה ממש לשון ראוי בלבד הרי בשבועה כתיב לא ינקה וכל העולם כולו נזדעזע בשעה וכו' והוא יאמר בה לשון ראוי לו לקיים. אלא ודאי שזה פשוט לו שהוא מצד חומרא בעלמא א"כ פשיטא דגם בהבטחה של חבירו שהוא שייך לכריתת ברית ג"כ רק דומה קצת לשבועה ולא שבועה ממש. מכ"ש בענין ביטוי אין בה שורש שבועה בתק"כ ועכ"פ ודאי הוי רק דרבנן ולא יותר

ד עוד יש דרך בתק"כ שבלעדו לא הוי תק"כ. ואקדים מה שיש לי פרפרת נאה בענין זה. הנה הידות נדרים (ריש סימן רל"ט) העמיד עצמו על דברי הד"מ הנ"ל שדבריו סתומים במה משיג על המהרי"ו. הלא אדרבה היכא שיש כריתת ברית בלא שבועה שפיר חילוק המהרי"ו במקומו ואין שום ראיה מהמרדכי דהמרדכי קאי כשיש נמי שבועה עם התק"כ עיי"ש דהעלה ביד שאול דע"כ גם המהרי"ו איירי כשהיה שבועה עם התק"כ דאל"כ פשוט דתק"כ בלא שבועה אינו מועיל. ולכן שפיר השיג הד"מ דנהי דכריתת ברית אין כאן שבועה יש כאן ויתחייב מצד השבועה עכ"ל היד שאול ולפענ"ד הנה בכאן לא דק פורתא. והד"מ השיג בפשיטות. דהנה כשאנחנו מעיינין שפיר בשו"ת מיימוני ובהמרדכי דפ"ג דשבועות הנ"ל הנה אנו רואין לשון באמונתו שקיבל "אמונתו שדיבר לו "באמונתו וכן הקצוה"ח בסימן פ"ז העתיק ג"כ לשון זה והלא אין פותר למו. יותר מזה הנה בספר רבינו ירוחם סוף נתיב ג' כתב וז"ל "וכל "זה "כשאמר "לו "באמונתו "כי "הוא "חמור "כמו "שבועה ועיין סמ"ע (סימן פ"א ס"ק נ"ה) העתיקו בקיצור. ומה פירוש לזה. אבל מצאנו ראינו במרדכי ספ"ק דבבא מציעא וז"ל ועל שטען ראובן שתקע לו באמונתו על ב"ד לכוף לשמעון לקיים אמונתו כי גדולה אמונתו שנשבע בהקב"ה באמונה שיש לו בהקב"ה וכשהוא עובר כופר בעיקר עכ"ל א"כ פשוט לפי הנ"ל דתק"כ צריך שיאמר להנותן לו התק"כ שנותן לו באמונתו פי' כמו שהוא מאמין בהקב"ה כן