שו"ת ברוך השם קפח

שתוקי כשר מה טעם רוב כשרין אצלה אלא דאזלא איהי לגבייהו היה ליה קבוע וכל קבוע כמחצה על מחצה דמי וקיי"ל דכל קבוע הוה רק הדין היכא דלא ניידי אבל קבוע כזאת דניידי כבר בטלה הקביעות. והנה כי כן לפי הדין דנפסק דהעולם בתר רובא נידונית דהצדיקים בטלין במיעוטן לגבי רשעים אם ח"ו הויין רובא דעלמא ובעון הדור גם הצדיקים והכשרים נתפסין ח"ו. אבל אברהם אבינו בא בטענה נשמעת אם יש עשרה צדיקים דחייבין לעשות להן קביעות מקום לקבוצן יחד במקום א' דוקא לקבוע להם מקום לתפלה אז עפ"י שורת הדין התורה הקדושה יהיה כדין כל קבוע כמחצה על מחצה דמי והא אז במחצה על מחצה הא מחויב הקב"ה להטות כלפי חסד. וזהו הכונה "הקובע מקום לתפלתו אלהי אברהם בעזרו ודו"ק היטב כי אז דוקא נעשה דין קבוע כמחצה על מחצה. וזהו נמי לשנה אחרת קבעום פי' שעשו למתתיהו ובניו קבוע כמחצה על מחצה והכריעו בזכותם כל העולם לזכות וד"ל

סימן צ"ה

עיין סי' תרע"א לענין הלכתא מזוזה מימין ונ"ח משמאל. ראשית כל נקדים אשר האחרונים הגדולי ישראל שהעירו על קושית הש"ס דשבת דתמה שמואל על רב ואמר וכי נר קדושה יש בה ואיך לא זכר שר ישראל כשמואל את המסכת סופרים דאמרו הנרות הללו קודש הם

ונ"ל בע"ה דבר חדש לפרש כונתו של שמואל. דהנה מצינו שכמה מצות התורה שנתן השי"ת רובם ככולם הקפידה התורה שיהיו לשמה. למשל תפילין הנה ידוע לכל שצריכין להיות לשמה. ס"ת ודאי לשמה בעינן כידוע בהלכה דיו"ד סי' רע"א דמפורש לרוב הפוסקים דאם לא עבדו העורות לשמן וכתב עליהן ס"ת לא זו בלבד דלכתחלה אסור אלא גם בדיעבד פסולה הס"ת ע"ש בש"ך. וכן סוכה הרי ב"ש ודאי דסברי דבעינן שיהיה תחלת עשייתה לשמה דוקא כציצית שדורשין ב"ש חג הסוכות תעשה לך לך לשם חובתך. ואפילו ב"ה דפליגי על ב"ש ואומרים דסוכה לא בעי לשמה אפ"ה גם הם סוברים דבעינן עכ"פ לשם צל כידוע דמה"ט צריכין לחדש בה דבר גם אליבא דב"ה. וכמו כן מצה שחייבה התורה לאכול בלילה הראשון של פסח ג"כ ודאי בעי לשמה ממש כדדרשינן ושמרתם את המצות שתהי שמורה משעת יצירה או לכל הפחות משעת טחינה לשם מצה ממש. והן אמת יש לי בזה פרפרת נאה. דהנה הגאון ר"י עפשטיין מנאווהראדאק בהסכמתו לספר סמא דחיי על אפיית המצות חידש דהרי הרי"ף הביא דמצה בעינן לשמה לשומרה ממים. ולכן גם לכל ימי הפסח צריכין מצה שמורה ולא רק לכזית הראשון של לילה הראשון ועשה שיטה בזה בין רש"י ותוספת והרי"ף והרא"ש. ובענ"ד שכח לגמרי כל דברי הש"ס חולין דף ד' וגיטין ד' יו"ד ע"א וגם דברי הירושלמי המפורש בסוכה פלוגתא דב"ש וב"ה דלב"ה יהיה כשרה מצה ישינה כמו סוכה ישינה. ובתר הכי דחה הירושלמי ותירץ דבמצה כולי עלמא מודו דבעינן לשמה דברור הדבר כשעשאה ישינה לא דקדק בה הרי דכ"ע מודו דכל השימור דמצה הוי כך דעל כל ימי הפסח סגי רק כדי שידקדק שתהיה נעשית בלי חשש חימוץ ח"ו ועל כזית לילה הראשון כ"ע מודו דבעינן לשם מצת מצוה ואין שום פלוגתא כלל בין רש"י והרי"ף דעכ"פ לשמה בעינן לכ"ע. ולפי"ז כ"ע מודו גם ב"ה דסוכה ג"כ ידקדק בה שתהיה נעשית כהלכתה שלא תהא פסולה מחמת דברים הפוסלים אותה וד"ל

ובזה נ"ל לתרץ קושית התוספת בכמה דוכתי דלמה צריכין ללמוד לולב הגזול מלכם משלכם ותיפוק ליה דהוה מצוה הבאה בעבירה. עתה ניחא. דהנה לענ"ד י"ל דבארבעה מינים צריכין נמי לשמן שכשיקחם יהיה כונתם שהם נקחים לשם מצוה כשארי מצות של השי"ת דמדקדקין בכולם שיהיו נעשין לשמן. ולכן אם לא היו ילפי מלכם לא היו ידעינן לשמה כלל בהן. ולכן ילפינן מלכם דאגב למדין מתיבת לכם דבעינן בהו לשמן. וד"ל. ובזה נ"ל לפרש הא דהקפיד ר' זירא בשופר של ר"ה ואמר ליה לשמעיה איכוון ותקע לי פירוש דנהי דר' זירא ג"כ יסבור דמצות אין צריך כונה אפילו הכי בשופר שאני היינו דבשלמא בשארי מצות שנעשין מתחלה לשמן כמו תפילין וציצית אז אם אפילו אין מכוין בעשיית המצוה כשלובש התפילין והציצית לשם מצוה ג"כ לא מגרע כל כך דהכל הולך על דעת הראשונה אבל בשופר כיון דעיקר המצוה הוי בהשמיעה בלבד והתקיעה לא הוה כלל עיקר המצוה דמשום הכי מברכין רק לשמוע קול שופר. ואם כן משום האי טעמא גופא שופר לא בעינן כלל שיהיה נעשה לשמה. ולכן הקפיד ר"ז דיהיה עכ"פ השמיעה נעשתה לשמה דוקא

והשתא דאתינא להכא יתפרש כראוי ונכון הדרש דמה יפית ומה נעמת על מזוזה ונר חנוכה. דהנה בירושלמי בפרק אמר להם הממונה בדפוס זיטאמיר הוא בדף ט"ו ע"ב במסכת יומא דמזוזה אינה צריכה עיבוד לשמה ורק ר' שמעון בן גמליאל סובר דבעי לשמה אבל תנא קמא פליג על רשב"ג וסובר דמזוזה אינה צריכה עיבוד לשמה כלל. והנה תראו נא ענין נפלא דהנה הרמב"ם פרק א' מהלכות תפילין הלכה י"א פוסק דמזוזה א"צ עיבוד לשמה והכסף משנה שם תמה והקשה עליו יע"ש. ואך לפלא בעיני שלא הראו מקור מקומו טהור של הרמב"ם מהירושלמי המפורש הזה. והיינו דהרמב"ם לשיטתו דרק כ"מ ששנה ר' שמעון בן גמליאל במשנתינו הלכה כמותו חוץ "מערב "וצידן וכו' אבל בברייתא לית הלכתא כר' שמעון בן גמליאל. ובאמת גם דברי הר"ם עצמו בתשובתו לחכמי לוני"ל צ"ע למה לא הראה ראיה מהירושלמי הזה. וכן חידוש על התוספת דמנחות דף מ"ב ע"ב דהביאו הרמב"ם והקשו עליו ולמה לא הביאו דפוסק כהירושלמי ומסתמא דברו מזה בספרים שלא יוקשה על הרמב"ם ז"ל. עכ"פ פוסק דמזוזה א"צ לשמה. והש"ך ביו"ד פוסק כהר"ם ע"ש היטב ואלו דברי המסכת סופרים הנ"ל דמה יפית במזוזה ומה נעמת בנר חנוכה. פי' דשני מצות אלו הן התלוין בפתח הבית דוקא דרק על פתח הבית הוה עיקר מצותן ולא על מקום אחר כמו מזוזה על הפתח בטפח הסמוך לרשות הרבים (ש"ס מנחות ל"ג ע"ב) כן נר חנוכה נמי רק על פתח ביתו בטפח הסמוך לרשות הרבים. ולא זו בלבד דבזה הפרט הן שוין שהן על הפתח אלא אף זו דשניהן כשרים שלא לשמן היפך מכל מצות התורה דבעי לשמן כנ"ל ואלו מזוזה ונר חנוכה לא בעי לשמן דהיינו דהקונה שמן לנר חנוכה א"צ שיהיה השמן נעשה לשם נר חנוכה כלל או שאר נר שבעולם מחלב ושעוה א"צ כלל להיות לשם מצוה. ועתה נכון שרק נר חנוכה דקדק פי' דאלו נר דמנורה שבמקדש ודאי השמן שהיה מדליק היה צריך להיות נעשה לשמה. דהן הן דברי הרמב"ם פ"א מהלכות בית הבחירה הלכה כ' דאפילו אבני הבית המקדש היו צריכין לחצבן לשמן מכל שכן כלי שרת וקל וחומר השמן של מנורה. וכן נראה לי דודאי היין לנסכים והשמן למנחות היה נמי נעשה ודאי לשם מצוה משום הכי נקטו המסכת רק מה נעמת בנר חנוכה דרק הנר מצוה הזאת אין צריך לשמה כמו מזוזה וזה נ"ל נכון

והשתא מה נעמו ומה יקרו לנו דברי שמואל בש"ס שבת דצוח ככרוכיא וכי נר קדושה יש בה פי' דאטו צריכין להקדישה קודם לשם מצוה דהרי קודם שעושה המצוה לא בעינן לשמה כלל וא"כ לא היה בה עוד שום זכר מקדושה של מצוה. דהוא קאי על רב אסי או על רב דסבר היה שסברתן דאסרי להרצות מעות משום דהרי הקדיש הנר לשם השי"ת מתחלת עשיית השמן או הנר לכן פריך טובא מי שמענו שתהא צריכה להיות מתחלה לשמה. ועל כן בא שפיר רב יוסף להוכיח לו מדם דקודם מצות כיסוי הדם פשיטא דלא חל שם שמים על הדם דלא הוה בו עוד שום קדושה ואפ"ה