שו"ת ברוך השם קפז

ועתה ניחזי אם כהרמב"ם אם כהמחבר. דהנה ידוע לנו דיש בתוספת מנחות כ' ע"ב ד"ה נפסל דבא הר"ת ז"ל וחידש דקדוק גדול דכל היכא דתני בש"ס לשון משתשקע החמה הנה זה חלוק טובא מלשון משקיעת החמה. דלשון "משתשקע הוה פירושה סוף השקיעה. ולשון משקיעת הוה פירושה תחלת השקיעה ועוד בתוספת זבחים נ"ו ע"א ד"ה מנין בסוף הדיבור הביאו בשם הר"ת דגם היכא דתני משקיעה הוה נמי כמו לשון משקיעת. דג"כ רק מתחלת השקיעה. וא"כ השתא יתפרש לנו כמין חומר שני השיטות הללו דהר"ת ז"ל והרמב"ם ז"ל כל אחד לשיטתו דהנה לפי"ז דהביאנו לשון התוספת דמנחות הרי רואים אנו דלא רק המחבר סובר דנ"ח הוה זמנה מסוף השקיעה אלא מפורש הוא בדברי ר"ת שם דדקדק מדתני בברייתא דשבת מצותה משתשקע החמה ש"מ דהוה סוף שקיעה ע"ש

ובודאי לשון צדיק הר"ת ז"ל יהגה חכמה דהצדק עמו מדנקטה הברייתא בלשונה משתשקע החמה ש"מ דרק בסוף שקיעתה יתחיל להדליק (וא"כ כעת אין כהבאר הגולה דמראה על המחבר הציון מהרמב"ם אלא מהר"ת). אבל ראו נא כמה צדק הרמב"ם ז"ל בשיטתו דהרי אחרי הודיע לנו איש אלהים קדוש הר"ת ז"ל הדיוק היקר דיש חילוק בין לשון "משתשקע עד לשון "משקיעה או "משקיעת הנה הרי במסכת סופרים פ"כ הל' ד' איתא בהדיא כי האי לישנא. מצות הדלקתו משקיעת החמה עד שתכלה רגל מן השוק הלא לפי"ז ודאי דהוה רק בתחלת השקיעה. ולכן פוסק הרמב"ם כהמסכת סופרים. ואלו הר"ת פוסק כהמסכת דשבת וכאו"א תורת אמת היתה בפיו כי שניהם אמת. ואך נבאר למה באמת דחה הרמב"ם הברייתא דש"ס דילן מפני לשון המסכת סופרים. הנה כן הוא לפי עניית דעתי דהנה ראשית המסכת סופרים הביא שם זכר לדבר מהפסוק לא ימיש עמוד הענן יומם ועמוד האש לילה. ופירושו דידוע שעמוד האש היה בא בעת שהיה עדיין עמוד הענן כדפירש"י בחומש דמזה ראינו שהעמוד אש התחיל בתחלת השקיעה

(ובזה כמה נפלאו ותמהין דברי המג"א סי' תרע"ב בס"ק א' שמעתיק לשון המסכת סופרים שלא כדת הוא מעתיק משתשקע החמה ולא שת לבו הטהור שלשון זה הוא רק בברייתא. ובמסכת סופרים לשון משקיעת. והוא ז"ל סובר שאין שום נ"מ בין לשון משתשקע בין לשון משקיעת אבל הראינו תלי"ת כי חלוקין הם ממזרח שמש עד מבואו ודו"ק)

ושנית חידשתי תלי"ת דלכן דחה הרמב"ם לשון הברייתא מקמי הש"ס עד"ז דהנה ידוע לכל דכל שחיטת הקרבן פסח וכן שחיטת התמיד של בה"ע היה מוכרח להיות ברגע האחרונה של תחלת השקיעה כדי שלא תפסול השחיטה. והאריך הספר זמנים הביאור בזה משום דהגם דהיה עוד יום בתחלת השקיעה אעפ"כ בעבור הקרא יתירה של בין הערבים משמע שיהיה בתחילת כלות הערבים שמתחיל מן חצי היום וחצי שעה ולמטה עד תחלת השקיעה ע"ש היטב. וא"כ הרי בהעלות אהרן את הנרות בין הערבים נמי כתיב אם כן הדלקת הנרות במנורה שבבית המקדש היה ג"כ מחויבת להיות רק בעוד שלא שקעה החמה כלל כמו שחיטת הפסח והתמיד של בין הערבים דחד לישנא כתיב בכולן ובשלשתן כתיב בין הערבים ודו"ק

ואחרי שזכינו לזה הנה נודע שיש חילוק דעה בין הרז"ה והראשונים דהרז"ה סובר דרק תשמיש בזוי ורשות אסור להשתמש לאור חנוכה אבל תשמיש מצוה וקדושה רשאין. ואלו הראשונים סוברים דגם תשמיש קדושה ומצוה אסור להשתמש לאורה משום דהוה הנרות הללו דנ"ח זכר לנרות המנורה שבמקדש דהיה אסור ליהנות מאורה כידוע וא"כ שפיר החליט הרמב"ם לפסוק כלשון המסכת סופרים משקיעת החמה ולא משתשקע דכיון דהם כנרות המנורה הלא התם היה מדליק ממש בעת שהחמה היתה עדיין ורק התחילה משהו. לשקוע ה"נ מדליק הנ"ח עם החמה פי' ברגע הראשונה שמתחלת לשקוע. ובזה זכיתי להבין מה שאסר הב"ח ז"ל לגזור ת"צ בערב חנוכה משום דהוה יום שלפניהם וכן לאחריהם. והרי בפורים מפורש שגזרו ת"צ תענית אסתר לפניהם. אבל השתא ניחא דהרי בערב חנוכה הרי התחיל חנוכה בעוד יום גמור ודו"ק וז"ב דהיינו שיתחילו להדליק בתחלת השקיעה ואלו בפורים אין לקרות המגילה מבעו"י כלל רק כשיהיה צה"כ כנ"ל ודלא כהגאון יעב"ץ במו"ק שלו דבררנו דחלוק חנוכה מפורים טובא לענין זה

סימן צ"ד

ב"א יקירי העיר בלשון הש"ס דשבת שקבעום ועשאום יו"ט "בהל"ל "והודאה איך הקדימו לשון הלל להודאה שהרי הודאה בעל הנסים כפירש"י והא ברהמ"ז בליל חנוכה קודם הלל. הנה במסכת סופרים בנוסח הנרות הללו באמת מקדימין "הודאה להלל וכדתקנו בתפלה ג"כ וקבעו שמונת ימי חנוכה אלו "להודות "ולהלל לשמך הגדול

ועוד י"ל דלא קשה דהלל צריכה ברכה וכדאיתא בש"ס וכן רמב"ם פ"א ומברכין אקבו"צ לקרוא את הלל אבל הודאה אין צריך ברכה כלל א"כ הדין נותן שודאי יקדימו הלל שהיא דורשת ברכה בפני עצמה להודאה שאין לה ברכה מיוחדת

ועל דרך הלימוד יש לתרץ. דהנה נקדים הקושיא הגדולה בזה שהשיבו בש"ס יומא (כ"ט ע"א) דלכן אסתר דומה לשחר מה שחר סוף הלילה אף אסתר סוף הנסים והקשו הא איכא נס דחנוכה ותירצו אסתר נתנה לכתוב. והוא פלא דעדיין יוקשה למה באמת גם חנוכה לא ניתן לכתוב היה באמת להם לתקן גם לחנוכה במגילת ספר כמו לאסתר

והסברתי כן. דהנה שם אמרו בש"ס דמגילה (דף י"ד) דמ"ח נביאים וכו' עמדו לישראל ולא פחתו ולא הותירו לבד ממקרא מגילה. והקשה רש"י שם וא"ת הא הוסיפו חנוכה ותירץ רש"י במגילה היה התקנה ע"י הנביאים חגי זכריה ומלאכי אבל בחנוכה לא הי' על ידי נביאים כלל כי כבר פסקה אז הנבואה מכל בנ"י וא"כ הא שפיר גם כאן דאסתר ניתנה לכתוב כי ממילא כל דברי נבואה לכתוב ניתנו אבל נס דחנוכה לא שייך לכתוב כיון דלא הוה נבואה כיון שלא היו אז נביאים בעולם עוד. זה חדא. ועוד הלא ניחא כמין חומר מה דבחנוכה לא ניתנה לכתוב דהא נס דאחשורוש הוה נס דחוץ לארץ וסבירא ליה לר"י בן קרחה דאין אומרים הלל על נס דחוץ לארץ בשום אופן כיון שכבר באו פעם א' לארץ א"כ לא הי' להם בשום אופן לתקן לעשות כי אם לעשות זכרון בספר עכ"פ אבל נס דחנוכה דהיה נס דארץ ישראל שרשאין לומר הלל על הנס על מה היה להם ליתנה לכתוב אחרי שיש די במה שיאמרו הלל וז"ב. וא"כ הנה מתורץ שפיר גם זה דלכן הש"ס דשבת מקדים הלל להודאה דהלל הוה רבותא גדולה טפי דמודיעין דכ"ע מודים גם ריב"ק בשיטתו דהוה נס כזה דאפילו הלל יאמרו משא"כ הודאה לא הוה רבותא כלל דהרי גם על נס דחו"ל חייבין להודות. ולא עוד אלא אפילו אניסא דיחיד בעלמא חייב כל יחיד ויחיד להודות כדאיתא בש"ס ברכות ובש"ע ארבעה צריכין להודות וסימנם וכל החיים יודוך סלה והוא הוא ברכת הגומל שכל יחיד מודה בהודאה להשי"ת אבל הלל על נסו אינו רשאי לומר ולכן הלל קודם להודאה

ואגב אזכור מה שיש להלביש בלשון הש"ס דקבעום. מהו הלשון קבעום. אבל ניחא דהנה באמת יש להפליא על כונת אברהם אבינו עליו השלום שהתחיל להתחנן לפני השי"ת אולי יש חמשים צדיקים עד עשרה למה תפס מספר מנין דוקא. אבל יתבאר דהנה בש"ס קדושין (ע"ג ע"א) דבר תורה