שו"ת ברוך השם קפו

לחול להדיוט ודאי דשוב אינם חוזרים ונראין. והרי זה בכלי השמן שצריכין רק להניחו בכלי קודש הוי הדין כך מכ"ש השמן עצמו מכיון שפרצו נעשה חול. ועיין נמי בש"ס ע"ז ד' נ"ב ע"ב דמבואר בהדיא דבניצוח הזה של החשמונאים היה ג"כ הבית המקדש פרוץ ע"י הצוררים שונאי ה'. ועיין נמי מפורש כן ברמב"ם ה' חנוכה ה' א' שכותב כן בהדיא דהאויבים פרצו אז בבהמ"ק פרצות בימי מתתיהו ובניו. הרי לפי הנתבאר הא נעשה השמן והפך חול ונפסל ממילא אפילו דלא נגעו ב כלל. ואיך זה הדליקו בו אח"כ. וגם איך נעשה בשמן הפך נס גדול מן השמים בדבר הפסול ח"ו

אבל פירוש הדברים יתבאר עפ"י ההלכה. דקיי"ל חצירו של אדם קונה לו והיינו הכלים שבחצר נקנים לו ג"כ אגב החצר כידוע אבל כל זה רק הכלים שנראין ונגלין לעיני בעל החצר אבל כל שהטמינו ממנו איזה כלי ולא היה נודע לו כלל דלא היה דעתו של הקונה עליו כלל אז אינו קונה כידוע בש"ס ובש"ע חו"מ סי' ר' וליתר ביאור הוא ש"ס מפורש בביצה ד' מ' ע"א דסובר רב דהמפקיד פירות אצל חבירו כרגלי מי שהפקידו אצלו כיון דנפקדו אצלו הוין שלו של הנפקד וסבירא ליה לרב דכשם דניחא ליה לאינש דניקום תורא ברשותיה דבעל חצר. ה"נ ניחא ליה דלוקמי פירותיו ברשותיה דחברי'. אח"כ פרכינן שם בש"ס מהא דרב חנא בר חנילאי תלא בישרא בעברא דדשא וא"ל רב הונא אי את תלית זיל שקול. והרי קשיא לרב הונא דהוא תלמידו דרב והרי רב אומר כרגלי מי שהפקידו אצלו ומתרצינן כיון דתלא בעברא דדשא שאני עברא דדשא דכמו שיחד לו קרן זוית וכל הסוגיא שם דכל שיחדו קרן זוית לא יצאו הכלים מבעל הבית הראשון אע"ג דהחצר הוה של בעה"ב אחר ע"ש היטב

ולפי"ז נהי דבפרצה שפרצו זכו בחצר הבית המקדש וגם כל הכלי קודש נעשו באמת חול כש"ס דנדרים וש"ס ע"ז אבל כל זה רק הכלים שלא היו ביחוד קרן זוית אבל הפך הזה הקדוש והשמן שבו שהיה טמון בקרקע כדברי התוספת שבת כ"א סוף ע"ב הרי היה מונח בקרן זוית והוי הדין דגם לרב נמי לא יצא מרשות המרי קמא ולא נכנס ברשות הצוררים כלל

ועתה מה מאוד ניחא בזה הא דאומרים אנחנו כל בנ"י בנוסח הנרות הללו שאחר ההדלקה. הנרות הללו קודש הם ואין לנו רשות להשתמש בהן. דהוא ממסכת סופרים וקושיא עצומה ע"ז מהש"ס המפורש דשבת דאומר שמואל וכי נר קדושה יש בה. וכבר העירו ע"ז גאוני זמנינו עיין בנין שלמה להר"ש מווילנא. ועיין בשדי חמד שפלפל הרבה בזה. עתה פשוט ונכון מאוד. דהיינו דמשבחים ואומרים שהנרות הללו שהם זכרון לאותו הפך שנמצא קודש הם פי' שלא נעשו חול כמו שנעשו כל כלי הקודש חול אז מחמת הפרצה כדכתיב ובאו בה פריצים וחללוה מכיון שפרצו נעשו חול כהש"ס דנדרים אבל הנרות הללו לא נעשו חול וקודש הם. ולכן כשם דמסיים שם הרמב"ם בסוף פ"א מה' בהב"ח דבמה שנעשה לשם הקדוש אסור להדיוט להשתמש בהן. לכן אותו השמן והפך שנשארו בקדושתן אין לנו רשות להשתמש בהן כי לי נתחלל כלל

ועוד יש לומר דכשם דקיי"ל בש"ם בבא מציעא י' דנהי דקיי"ל דארבע אמות של אדם קונות לו בכל מקום אפילו הכי היכא דנפל עליה גילה דעתו דבנפילה ניחא ליה דליקני בד' אמות לא ניחא ליה דליקני ע"ש ולזאת מזמרין בשבחין יונים נקבצו עלי בימי חשמונאים ופרצו חומות מגדלי אשר אם לא היו פושטין יד כלל לנגוע כלל בשמן דוקא היה מיגרע גרע ביותר כי על ידי פרצתם חומת מגדליו היה זה קנין לכל הנמצא בבית המקדש. אבל הם הא טמאו כל השמנים א"כ גילו דעתם דרק בטומאתם ממש ניחא להו דליקני לזאת ולכן מנותר הקנקנים שלא נגעו בו ולא טמאוהו נעשה נס רק ע"י זה דוקא שטמאו כל השמנים וזה לא טמאו שוב לא זכו ע"י פרצה ונעשה נס בו לשושנים

סימן צ"ג

הנה פליאה גדולה לי להבין דברי המחבר סי' תרע"ב סעיף א' שלא אוכל להבינו וגם חידוש גדול על המג"א שם כאשר אבאר. דהמחבר שם כותב וז"ל אין מדליקין נ"ח קודם שתשקע החמה אלא עם סוף שקיעתה לא מאחרין ולא מקדימין עכ"ל והבאר הגולה מציין מקורו ל' הרמב"ם ונוראות נפלאתי שהראה שלשון הזה הוא מהרמב"ם ובאמת לא הזכיר הרמב"ם כלל כן. דהלא נקדים מתחלה דבשקיעת החמה יש שני זמנים נפרדים לגמרי היינו א' תחלת השקיעה. ב' סוף השקיעה. ואשר בזה חידש הר"ת בתוספת שבת ד' ל"ה ע"א ד"ה תרי תילתי מיל לתרץ הסתירה דהקשו על ר' יהודא מהכא להתם דש"ס פסחים. דהכא מיירי בסוף השקיעה והתם הוה מתחלת השקיעה. וא"כ השתא מוכרחין תמיד הפוסקים הראשונים לפרש את דבריהם כשכותבים לשון שקיעה אם הוה תחלתה או סופה. וא"כ כשנתן לב לדייק לשון הרמב"ם הלא נראה בעליל שהוא ז"ל סובר דרק בתחלת השקיעה הוה זמן הדלקת נר חנוכה דכותב אין מדליקין נ"ח קודם שתשקע החמה אלא עם שקיעתה והשמיט התיבה סוף ולא זכרה כלל. ובזה נראה מפורש דכונתו בלשון עם שקיעתה פי' באותו רגע שמתחלת החמה לשקוע אז מתחילין להדליקן. ולזאת כפל שתי פעמים לומר עוד הפעם לא מקדימין פי' דמתחלה מודיע דלא ידליקו מפלג המנחה ואח"כ אומר דאפילו מעט קודם שתתחיל לשקוע ג"כ לא מדליקין אבל המחבר דמזכיר חידוש דין שלא זכרו הרמב"ם דהוא מוסיף תיבת סוף וכותב אלא עם סוף שקיעתה א"כ אין זה דעת הרמב"ם כלל וקשה עליו א"כ למה דקדק לומר דאין מדליקין קודם שתשקע החמה שזה מיותר לגמרי דאחרי שכותב אח"כ לא מקדימין קודם סוף השקיעה הרי פשיטא דלא מדליקין קודם התחלת השקיעה והוה דברים מיותרים לגמרי ולא עוד אלא עוד תימה על המחבר דלמה בסעיף ב' העתיק לשון הרמב"ם שכח או הזיד ולא הדליק עם שקיעת החמה וכו' דהוה זה סותר עצמו דהרי היה לו לומר עם סוף שקיעת החמה כאשר התחיל בסעיף א' וצע"ג

ועתה הנה אראה לכם איך שבאמת הדין נכון עם שיטת הרמב"ם ז"ל דמחויבין להדליק לכתחלה באותו רגע שתתחיל החמה לשקוע ויש מקור גדול לזה

דהנה ידענו דכל מצוה שמתחלת זמנה בלילה ממש דהיינו צאת הכוכבים שם לא תמצאו בשום מקום רמז דרמיזא לומר בה לשון שקיעת החמה דהיינו בקריאת המגילה דאמר ריב"ל חייב לקרות המגילה בלילה ולא מזכיר משקיעת החמה וכן בק"ש מאימתי קורין א"ש בערבית משעת צאת הככבים ע"ש וכן באכילת מצה בליל פסח לא נזכר רמז בכל הש"ס שקה"ח וא"כ מדחזינן כאן בש"ס בנ"ח דאיתא בברייתא מצותה משתשקע החמה ע"כ דלא הוה זמנם של הדלקת נ"ח בצה"כ דאם היה כן הרי מי לא יודע דבין יממא וליליא לא טעי אינשי ואכילת פסחים תוכיח שהרי אמרה תורה ואכלו הבשר בלילה וכללה התנא דמשנתינו בדבר שמצותו בלילה ולא יותר דזה הכל יודעים ומדשני הכא משתשקע החמה ש"מ שקודם צה"כ הוה זמנה. א"כ תימא גדולה על הב"ח והמג"א שהעתיקו בריש סי' תרע"ב היינו צה"כ שזה אי אפשר לומר דא"כ על מה תניא מצותה משתשקע החמה וז"ב ועוד ראיה מוכרחת דהא מדשני התנא בלישנא בריש פסחים ושונה אור לארבעה עשר ולא ליל י"ד חידש הראב"ד ז"ל והביאו הר"ן ריש פסחים דיקדים הבדיקה בשעה שיש אור היום ע"ש הרי להדיא דכל דמשני הלשון קצת הוה הכונה קודם צה"כ ודו"ק וצע"ג על הב"ח והמג"א: