שו"ת ברוך השם קפב

רק על מה שר' דוסא אומר ששמע מקצת תקיעה מן המתעסק יצא בזה פליג עליו לומר דממשנה דתקע בראשונה ומשך בשני' כשתים לא הוי שים ראי' דהתם לא הוי מתעסק כלל דיש לה שפיר, תחלה וסוף משא"כ בשמע מקצתה מן המתעסק אין לסיפא רישא וכן להיפך כשמסיים במתעסק אין לרישא סיפא אבל במשך בשני' כשתים יש לה שפיר ראש וסוף ויצא ועלתה לו לאחת שזה הוא תורף כל דברי הרמב"ן והריטב"א שם באריכות גדול. ע"ז בא הר"ן ז"ל ומשיג דבודאי גם ר' דוסא מודה דבתקע ומשך בשני' כשתים דמגרע גרע טובא דכיון דהתכוין לשם מצוה אחרת לגמרי היינו שיעלה לו לתקיעה לסימן אחר גרע יותר ממתעסק דעלמא. דקיי"ל דמיני' מחריב בה ורק דלאו בת מיני' כלל לא מחריב בה. והסבר יותר לדברי הר"ן ז"ל הללו הוא כדרך שכתב הר"ן לעיל בסוגיא דכפאו ואכל מצה בד' רי"ד ע"א בשם ר' שמואל דאע"ג דמצות א"צ כונה אבל כונה להיפך שלא לצאת גרע דהא בפירוש מתכוין שלא לצאת ע"ש היטב. וה"נ כשתקע ומשך כשתים הרי מתכוין לצאת ידי מצוה אחרת זה יותר גרע ממתעסק דעלמא לשיר או לחול ע"ש. וא"כ הרי אדרבה עד כאן לא כתב הר"ן ואשר המג"א ס"ק יו"ד בונה יסוד עליו רק במתעסק פשוט שאינו מכוין לשום מצוה אחרת כלל אז הוי ודאי הדין דאין מפסיק אבל בתוקע לשם מצוה כגון הכא שהבעל תוקע סבר שקראו לפניו שברים ולא תרועה והתכוין לעשות שברים כי סבר ששברים מוטל עליו לעשות דאל"כ באיך אנפין עשה כלל שברים השנים א"כ הרי הוי המתעסק המגרע לגמרי. ועפר ואפר אנכי צעיר הזבובים לא אוכל להבין כלל איך נדמה זה למתעסק דעלמא. והר"ן ז"ל רק שיגרא דלישנא דמתעסק נקט אבל יש שמות נפרדות למתעסק היינו מתעסק לשיר או להתלמד לחול דהוא הוי כקול חי' ובהמה אבל מתעסק לשם מצוה רק שהתכוין לשם מצוה אחרת גרע טובא לכן קשה לי להבין באיך אופן אכניס לכאן דברי המגן אברהם והר"ן. וראיתי בהג"ה שם של כ' אחי יקירי שעמד לפי הנראה בזה ותיקן שם בצחות לשונו הזהב דכאן שהקרו לפניו בפה מלא תרועה והוא עשה שברים מסתמא הי' רק מתעסק בלבד שלא לשם מצוה כלל דאז הוי ודאי מתעסק הגמור דאינו מפסיק כלל. אבל לענ"ד קשה קצת לסמוך ע"ז דכשם דאמרינן בכל שיטת הש"ס דמחשבתו בתר מעשיו גרירא כן נמי להיפך מעשיו בתר מחשבתו אזלי. ומסתמא סבר דקראו לפניו באמת רק שברים ולא תרועה ודו"ק

מכ"ז מסכים אני לדינא לפסק כ' גאונו הרמה של כ' אחי ובנו החריף הבקי שיחי' הרה"ג ר' יצחק צבי נ"י דלא היו רשאין להחזיר לתקוע התקיעה הראשונה כי הרי ר' אליקים ז"ל במגנצ"א חושש מאוד שלא יחללו יו"ט בשבות כשתוקעין בחנם. ושב ואל תעשה עדיף

וע"כ אחרי כל בירורי השיטות הנ"ל אחרי שכל החומרא הוא רק מחמת דברי הר"ן ז"ל. הנה יש לי לומר דהרא"ש והרמב"ן ז"ל יחלקו בזה אם שיעור התרועות והתקיעות הללממ"ס או דהשיעורין שלהן הוי רק דרבנן. והנה הפני יהושע ז"ל בש"ס ר"ה (דף כ"ז) תופס להלכה דהוי רק מדרבנן. ועיין בשו"ת רמ"צ ח' או"ח (סי' מ"ה) הביאו נמי ואולם המנחת חינוך במצוה דתקיעת שופר החליט בפשיטות דשיעורן של תקיעות ושברים ותרועה הוי בכלל כל השיעורין דהם הללמ"ס וא"כ כפי שידענו שהרא"ש ז"ל בשו"ת שלו הוא מרי דשמעתתא דשיעורין דהוא הראשון דהסביר דשיעור י"ג שנים לזכר וי"ב לנקבה וכו' הם הם נמי בכלל השיעורין דנאמרו לממ"ס ולכן הוא הילך לשיטתו דכיון דלדידי' השיעור תרועה נמי למשה מסיני ולכן כל שלא גמר התרועה מודה הוא לרבינו ר' אליקים בר יוסף וחתנו ר' אליעזר בר ראובן דלא הוי שום הפסק כלל משום דכיון דמן התורה הם בעי שיעור לכן כל שלא הי' כשיעורה הוי ממש רק כמו שלא תקע כלל וכלל והי' נשימה בלבד ונשימה בלבד לא מפסקת כלל בין הפשוטה שלפניה או לאחריה להתרועות או השברים דבאמצע. אבל הרמב"ן ז"ל יסבור דשיעור תקיעה ותרועה רק מדרבנן כהפנ"י ולכן כמו שאמרו בש"ס ברכות כ' דלא אתי שיעורא דרבנן להיות מפיק לדאורייתא ה"נ באיך אנפין יבאו חז"ל בשיעורן להקל על ד"ת ולומר דכיון דלא השלים השיעור לכן לא יהי' הפסק אחרי שבאמת מן התורה הוי שבר א' נמי שברים שלם ודו"ק. ודוגמא לזה עוד כמו שיש שיטות דבתקנת המריש בסוכה גזולה לא יצא מדאורייתא י"ח סוכה אחרי שמד"ת הוי סוכה גזולה דקנין דרבנן אינו נעשה קנין דאיריי' ועיין בשער המלך הל' לולב על דברי הטור סי' תרל"ז באינו רוצה ליתן לו דמי המריש. ע"ש היטב. וא"כ אחרי שאנן פסקינן כשיטת הראשונים דשיעור התרועה הוי ד"ת לפי"ז שפיר דשני שברים לא הוי הפסק כלל וכאלו הפסיק בנשימה בלבד. וזהו שבא כ' אחי יקירי בהברקתו המאירה כספירים מהש"ס שדקדק רב עוירא וקמפסקא שלשה שברים דייקא בין תקיעה לתרועה שלשה לעיכובא

ועוד עיקר גדול ואמיתי בזה ע"פ דברי כ' בן אחי יקירי הרה"ג שהוא הלך בדרך הטוב והישר בזה שדקדק בזה באמת דרק אחרי שעשה כבר שלשה שברים בתש"ת אם הפסיק בנשימה ועשה אח"כ שבר א' עוד הפעם הוי הפסק אבל אם קודם שעשה השלשה שברים הפסיק בא בטעות ותקע למשל שבר א' או שתים והפסיק בנשימה ודאי זה לא הוי הפסק עדיין. ואסביר קצת הדברים ביותר הסבר. אחרי שכל חילו של הריטב"א בשם הרמב"ן הוא דכל שמפסיק בינם בהשברים בנשימה הוי כעושה ב' שברים או ב' תרועות באמצע וכהתוספתא וכאשר נתבאר לעיל. הנה על כרחך זה לא יהי' נופל רק כשהקדים מקודם שברים שלם שלשה במספר אז יכול לחול גם על שבר א' שם שברים והיינו עפ"י הסבר הזה. דהנה קיי"ל דיש ז' שמות שאינם נמחקים אבל היינו דוקא אותיות הקדושים של השי"ת שבשבעה השמות אבל שארי אותיות שאינם מהשם נמחקין שפיר ואעפ"כ אם מקודם הי' נכתב השם הקדוש ואח"כ נטפל להשם גם שארי אותיות גם הם הויין כמו השם ושוב אינם נמחקים כיון שקדמן השם של השי"ת. מכל זה אם נטפלו איזה אותיות קודם השם אין עליהם שם כלל. ונמחקין. וה"נ כן. עד כאן לא הוי שם שברים שלם גם לשבר א' רק כשקדם שברים שלם מתחלה אבל שבר א' קודם שעשה כלל השברים אין לו שום כח לשבר א' או לשני שברים להיות כשברים שלם. ויותר הסבר עוד עפ"י הא דתניא בסוכה (דף י"ט) פסל היוצא מן הסוכה נידון כסוכה ויש שם אוקימתות רבות וא' מהן דאם יש סוכה שצלתה מרובה מחמתה וממנה דייקא יוצא אח"כ פסל שחמתה מרובה מצלתה. או סוכה בג' דפנות ויוצא ממנה פסל בדופן א' נמי הוה סוכה כי כיון שהקדימה סוכה שלימה אז גם למקצת הסוכה הוי לה שם סוכה שלמה אבל בלי שיוקדם סוכה שלימה אין מציאות בשום אופן שיהי' פסל סוכה כשרה כלל כי כלל הדבר כשיש עיקר אז גם הטפל והתוספת הוי כמו העיקר אבל כל שלא הי' עיקר כלל איך יהי' הטפל מצטרף כלל

ולכן שפיר אמת ונכון הדין כאן בנ"ד וגם אני מסכים לדינא כן דכיון שלא הי' שברים שלם רק שני שברים קודם התרועה לא הוי לזה שם הפסק כלל. ולא היו צריכין לחזור לתקוע התקיעה הראשונה של התר"ת. וקצת חידוש לי על כ' ב"א יקירי החריף שיחי' שסומך על הפמ"ג ס"ק ט' בסי' תק"צ בא"א והלא שם כמדומה לי להדיא להיפך דכותב הפמ"ג וז"ל אפילו תש"ת תקיעה שברים, שבר א' והתחיל עוד שבר א' הוי הפסק ומפסיד התקיעה ראשונה ג"כ וחוזר ותוקע תש"ת וכן להלן ע"ש. הרי להדיא להיפך אבל מ"מ אני לא אזיז מסברתו של כ' ב"א יקירי כי כיון