שו"ת ברוך השם קפא

משלים וגומר התרועה שהתחיל בה הי' ודאי הפסק. אפילו הי' גומרה מה הי' אכפת להו כיון שבסדר הזה דתשר"ת הי' אלא ודאי דהם ברור לא מחלקין בין תשר"ת לתש"ת ואך רק מחמת שהתרועה לא נגמרה בשיעורה לא הוי בכח חצי תרועה להיות שום הפסקה גם באמצע השברים הרי לך אחי יקירי שמעתתא מפורשה וברורה כמו שחצי תרועה לא הוי כלום כן ודאי נמי חצי שברים לא הוי כלום

ולא עוד דגם רבינו הרא"ש ז"ל שהשיג שם עליהם הרי בהדיא מפרש שם השם ככתיבתו וז"ל ומה שכתב שאם נגמרה התרועה הוי הפסק וכו' אינו נ"ל. דכיון שהוא בסדר קשר"ק לא דמי לדרב עוירא וכו' ע"ש. הנה הוא פליג עליהם רק על זה שכתבו דבודאי אם נגמרה התרועה דהי' מפסקת אבל על מה שפסקו בלא נגמרה דאינו חוזר בזה הא הרא"ש ז"ל נמי מודה להם. דאין לה שום כח לעשות הפסקה. ואך מצד אחר לגמרי בא עליהם מחמת שסובר דצריך הי' לעשות השלשה שברים בנשימה אחת אבל לא מחמת שהפסיק בתרועה קצת אלמא דזה סובר גם הוא דמאן דסובר דג' שברים א"צ לעשותן בנשימה אחת הנה מה שהתחיל להריע כיון שלא נגמרה לא הוי שום הפסק א"כ הרי בהדיא נפשטה הבעיא דרק ג' שברים הוי הפסק ולא שני שברים דמה לי שיעור תרועה ומה לי שיעור שברים ונפלאתי למה לא הביא כ' אחי יקירי ראי' מפורשת הזאת מהרב ר' אליקים וחתנו וכן מהרא"ש ז"ל דבהדיא דבריהם ברור ימללו דכל שלא נגמרה לא הוי כלום ולכן ודאי הי' מוכרח רב עוירא לדקדק בלשונו וקמפסיק שלשה שברים בין תקיעה לתרועה

וא"כ ה"נ בסדר תש"ת ועשה בטעות חצי תרועה בין השברים להפשוטות. או בסדר תר"ת ועשה בטעות חצי שברים בין התרועה להפשוטות אין זה שום הפסקה כלל להרא"ש והראב"י וחתנו. וא"צ לחזור לתקיעה הראשונה כלל לדידהו

אמנם כל זה לשיטתי' דהרא"ש וראב"י וחתנו. אבל מה נעשה שרבינו הרמב"ן ז"ל החמיר בזה. ונציעה נא לפנינו החידושי הרמב"ן על ר"ה בפ"ד דפוס פרעסבורג שנת תרי"ח. הנדפס על שני פערטיל הוא במס' ר"ה דף י"ז ע"א וז"ל על הקושיא דרב עוירא ורבינא קשיא לי והא ליתא לדר' יהודא דאמר אין בין תקיעה לתרועה ולא כלום ואי נמי איתא מנ"ל דר"א כר"י ס"ל לפיכך נ"ל דאפילו לרבנן מקשי דנהי דבהפסיק יצא אבל בהפסק כי האי גוונא לא יצא שאין כאן פשוטה לפניה ולאחריה בלי הפסק שבינתים דהואיל ותקע לשם מצות תקיעות אחרות בינתים הרי הפסיק ולא יצא ומסיים כבר כתבתי לך מה שאמור בתוספתא בענין הזה. (והיינו מקודם לעיל בדף ט"ו ע"א כשמשיג שם על פי' רי"ץ אבן גיאות ז"ל על תקע בראשונה ומשך בשני' כשתים יעוין שם היטב) אח"כ הביא דאין להפסיק כלל בתשר"ת בין שברים לתרועות. ואם הפסיק נפסקה. והיינו כי הביא אח"כ בשם תשובת ר"ח דסובר דרק שלשה שברים בנשימה אחת אבל שברים תרועה דתשר"ת בב' נשימות משיג הוא הרמב"ן ז"ל ואומר דאין דבריו נכונים דהא תרועה היא ואי אפשר להיות בה הפסק בשום פנים וצריך לעשותן בנשימה אחת, א"כ דבריו בררו מללו דאפילו הפסק נשימה בין השברים להתרועה דתשר"ת פוסלין ואין צריך כלל שיעשה שבר אחר בהפסק נשימה אחרת דעל מה צריך הוא להפסק שבר א' אפילו נשימה בלי שבר הא פוסל בינם לשיטתו המפורשה זאת וא"כ פליאה דעת ממני איך ביאר כ' הדר"ג כ' אחי יקירי שהר"ן ז"ל שהביא הרמב"ן ואח"כ בא הב"י והביא להר"ן הזה קאי רק על הפסק שבין השברים להתרועה דתשר"ת אז דייקא אם הוסיף שבר א' ועשאו בנשימה אחרת והפרידו פסול אבל לא כהמחבר בשעשה בתש"ת שבר א' בנשימה אחרת לא פסול לא אוכל לירד לסוף דעתו דאם כדבריו הלא למה לו להשבר הא' גם בלי שבר כלל רק נשימה א' לבדה הא פוסל הרמב"ן א"כ ע"כ דקאי רק על תש"ת שבין השברים להתקיעה הא יכול וצריך קצת ליותר שאת להפסיק בנשימה הגם דהרמב"ן סובר בדף ט"ו ע"ב שתקיעה שברים תקיעה או תקיעה תרועה תקיעה שנעשו בנשימה אחת כשרין ומשבש התוספתא דתני לא יצא וגורס יצא אבל עכ"פ מודה ודאי דיותר טוב לכתחלה לעשותן בהפרד נשימות בינתים. אז בא שפיר הר"ן בשמו ולומד אותנו דרק נשימה בלבד אבל באם הוסיף שבר א' בין הפשוטה להשברים פסול וז"ב

ומה גם אם יעיינו בהחידושי ריטב"א על ראש השנה בפ"ד במה שהאריך שם בדברי המשנה בד"ה שיעור תקיעה כג' תרועות שם כותב הריטב"א בהדיא בפה מלא ויכול לעשות תרועה גם ממאה ומאלף יבבות רק שלא יפסיק בנתים בנשימה וכו' וכן שברים יכול לעשות אלף שברים והרשות בידו ורק שלא יפסיק בינתים בנשימה וכמה שעושה מהם בין מעט או הרבה אם הפסיק בהם בנשימה ה"ל ב' ואבד כל הסימן הרי לדוגמא אם עשה ה' שברים ורק ד' עשה בנשימה א' ושבר החמישי עשה בנשימה אחרת ה"ל ב' שברים ואבד והפסיק בין השברים להתקיעה או בין התקיעה להתרועה כי בעינן רק פשוטה לפניה ולאחריה בלי שום הפסק. וכמ"ש הריטב"א כהאי לישנא ואנן בעינן שלא יהי' הפסק שום קול בין תרועה שבאמצע לתקיעה שלפניה או שאחריה עכ"ל שם האריך ומסיים הכל בשם רבו הוא הרמב"ן וא"כ הרי בהדיא דבתר"ת נמי אם הפסיק בשום קול פי' אפי' שבר א' בין התקיעה לתרועה דפסול להרמב"ן ז"ל. ובאמנה מנין הי' להר"ן ז"ל לחדש בדברי הרמב"ן ז"ל דיבור כזה שלא נזכר כלל בהרמב"ן אשר אם הוסיף שבר א' ועשאו בנשימה אחרת דפסול כל הסימן דכיון שהפרידו לעצמו אינו מן השברים והפסיק בין שברים לתרועה אשר לכל רואה דברי הרמב"ן ז"ל לא ימצא שם דיבור הזה כלל לא מיני' ולא מקצתו. אבל ודאי היינו כי הכל הוא ממקום א' כי כאשר העתיק הריטב"א דברי רבו הרמב"ן שכל שמפסיק בנשימה הוי כמו ב' שברים וכן כשמפסיק בהיללה דעושה נשימה בינה והדר מיילל אז הוי כמו ב' תרועות ממש. אפילו אם השבר שעושה אחר שהנשים בנשימה הי' רק מספר קטן כגון א' או ב' או היללה הטרומיטין הי' ג"כ רק מעט לא כשיעור אפ"ה הוי כשני תרועות או כשני שברים זא"ז דהם פוסקין מהתוספתא דתקע והריע וחזר והריע ותקע אין בידו אלא א' כלומר תקיעה אחרונה בלבד וכפלו לומר דלא יהי' שום הפסק כלל בשום פנים ובשום קול אחר בין הפשוטה שלפניה לבין הפשוטה שלאחריה רק בהשברים או בשברים תרועה או בתרועה. א"כ למד הר"ן ז"ל מזה דלעולם כל שהפסיק בשבר א' הוי הפסק ויהי' כב' שברים והפסיק בין שברים לתרועה. פי' בין בתשר"ת הוי כן בין בתש"ת בין בתר"ת דהא כל סמיכתו רק על התוספתא דבשתי תרועות באמצע בסדר תר"ת פסול ה"נ ממילא ב' שברים בתש"ת הוי הפסק וכן ב' תקיעות הוי הפסק כאשר כל שורש השגת הרמב"ן על הרי"ץ אב גיאות על פירושו דאין לו אלא אחת דפי' אחת על הראשונה ק התשר"ת דהשיג הרבה עליו שם בחידושיו ובין מספר ההשגותיו מנה גם זה דא"א דלא עלתה לו לתקיעה אחרונה של תשר"ת גם הראשונה הי' לו להפסיד כי הלא התקיעה הוי הפסק בינה ומסיים כהאי לישנא דגם תקיעה ותקיעה הוי הפסק לפי התוספתא כמו תרועה ותרועה ע"ש היטב ד' ט"ו ע"א א"כ ברור דגם בתר"ת ועשה שבר א' הוי הפסק בין הפשוטות וכן בתש"ת כל שהפרידו בנשימה אחרת גם בשבר א' לכן הי' כלל החלט לדברי האחרונים כי בתש"ת ותר"ת הוי הפסק

ואראה מראות אלהים כ' האי גאונא דאורייתא כ' אחי יקירי מצדד בחריפתו העצומה עפ"י דברי המג"א ס"ק יו"ד בסי' תק"צ דפוסק להקל במתעסק דלא הוי הפסק וע"פ דברי הר"ן בהשגתו על הרמב"ן בפירושו בהירושלמי דפירוש פי' חדש דר' בא בר זמנא בשם ר' זעירא לא פליג