שו"ת ברוך השם קעט

כינו אותו לגנאי כזה. והיינו אפילו רק לצורבא מרבנן בעלמא ומה גם לת"ח ובפרט לחולה שאין בו סכנה מהמיחוש מהצוקער ר"ל הכי יש שום ספק ספיקא בעולם שיהיה עליו שום חיוב להתענות בה"ב. ויש לפי דעתו אך לבוא עפ"י דברי רבי חנינא בקדושין דף ל"א דאומר גדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ש"מ דעכ"פ גם מי שאינו מצווה ג"כ מקבל שכר רק שאין שכרו כל כך כהמצווה. ולזאת יגיד לנפשו כי עכ"פ מדת חסידות יש כאן. אבל תא ואחוי לך חדושי הריטב"א על קדושין ותראה כי הריטב"א ז"ל עמד להסביר הסתירה שיש ע"ז מהא דאמר בכמה דוכתי כל הפטור מן הדבר ועושהו נקרא וכו' ותמצא שם דבריו הנחמדים מזהב ומפנינים וא"כ בנ"ד שאין בזה לא הידור מצוה ולא סייג לעבירה איך תעשה כזאת פן ח"ו הוה זה בכלל כל הפטור מן הדבר ועיין באו"ח סי' ל"ב במג"א ובש"ע הרב שם סי' ל"ב סעיף ח' בשרטוט בתפילין שהסביר בטוטו"ד. והנה סמוכין מן התורה יש לן דבפרשה ויקרא כתיב פעם אחת בני אהרן הכהן ומיד כתיב בני אהרן הכהנים ודרשי בספרא דכשם דהכהנים הדיוטים שלבשו שמנה בגדים עבודתן פסולה כך הכהן הגדול העובד בבגדי כהן הדיוט נמי פסולה עבודתו דכל גדול בישראל אינו רשאי לעשות עצמו הדיוט וה"נ חלילה לאדם להיות נקרא עפ"י דברי רז"ל בשם הדיוט

והעיקר לעיין בזה בספר ברכי יוסף יו"ד סי' של"ג ס"ק א' דהכלל דכה"פ מדבר דנקרא הדיוט הוי נמי אם אפילו אחרים חייבין רק שנעשה לו איזה מקרה שע"פ הסבה נפטר הוי נמי הדיוט ובפירוש בכלל זה הנעשה חולי המעים וכדומה נמי הוה הדיוט ועיין היטב בשדי חמד מערכת כ' אות י"ז ס"ק ד' באריכות

ואך יש לצדד על פי דברי הפמ"ג בפתיחה לאו"ח באגרת השניה בלשון הדיוט דכתב דבשב ואל תעשה לא הוה כל כך הדיוט. ונימא דבתענית הוה שב ואל תעשה אבל יש סתירה לזה מהא דאינו רשאי להחמיר ע"ע לעשות כרשב"ג להתאבל אחר תשעה באב עד שבת נחמו מלאכול בשר ויין אע"ג דהוה רק שב ואל תעשה. דהלא כולו נראה שמסגף הוה זה כקום ועשה מכ"ש בתענית דכב"ב רואין אותו שמענה בצום נפשו. אך עוד יש לצדד על פי דברי התפ"י בברכות במשנה דר' טרפון דהטה לקרות כדברי ב"ש דכתב דבגדול הדור לא שייך הכלל דבפטור נקרא הדיוט אבל כבר שדי ביה נרגא על התפ"י כמבואר שם בשדי חמד הנ"ל באריכות, ועיין אריכות בזה בספר קונטרס אבות שנדפס מחדש על פרקי אבות פירוש שנקרא דרכי יושר תרס"ב ובשם בהקדמה קונטרס אבות האריך הרבה בזה. כלל הדבר דאין ע"פ הלכה לצדד להתיר לסגף את גופו במקום שהוא פטור מחמת מיחוש בריאותו ועכ"פ הרי קיי"ל לוה אדם תעניתו ופורע וכפי שלעת זקנתו קשה עליו להיות שרוי בתענית וגם הרי יכול לעשות סיום מסכת שהוה סעודת מצוה. והדברים עתיקין. כלל הדבר שע"פ ד"ת לא יתענה

סימן פ"ו

כבוד מחותני הרב הגאון האמתי המפורסם ר' חיים ברלין מיאלעסוועט ולפנים במאסקווע כתב לי בא' ממכתביו הקדושים הערה וז"ל קשה לי לכאורה על הא דמבואר בכל הפוסקים שלא להתפלל ערבית בליל חג השבועות עד שיהי' לילה ממש כן הוא בט"ז וח"י סי' תצ"ד משום דכתיב שבע שבתות תמימות תהיינה. וא"כ לכאורה הלא קפידה זו יש להקפיד על כל לילה שכלתה ספירת השבוע שהרי תיבת תמימות קאי על כל שבע שבתות וצריך שכל שבע השבתות תהיינה תמימות וממילא הא יש להקפיד על כל ספירה שבכלות השבוע (או שבהתחלת השבוע) להתפלל אז ערבית דוקא בלילה כמו בליל שבועות. ואולי י"ל דאין הכי נמי אך משום דבליל שבועות הוה סלקא דעתין להתפלל מבעוד יום כמו בכל שבתות ויו"ט דעיולי יומא כל מה דקדמינן טפי מעלי כרב דצלי של שבת בערב שבת כידוע וגם משום תוספת מחול על הקודש משום הכי הזהירו הפוסקים דבשבועות אין להוסיף מחול על הקודש ואין להתפלל עד הלילה אבל באמת הוא הדין בכל כלות השבוע או בכל התחלת השבוע אבל לא מצאתי מי שדקדק על זה וצ"ע. אחרי כותבי מצאתי באמת הלשון בש"ע הגאון בעל התניא ז"ל סי' תצ"ד ס"ב אע"פ שבכל עיו"ט נוהגים להקדים תפלת ערבית מ"מ בליל שבועות מאחרים והוא כמש"כ לעיל. אבל עדיין לא הונח לי. למה אין מקפידין לאחר תפלת ערבית בכל כלות השבוע כדי שכל שבע שבתות תהיינה תמימות וצ"ע עכ"ל. וע"ז השבתי לו כ' מחותני יקירי כי ודאי גברא רבא חזינא אבל תיובתא לא קחזינא דלא קשה ולא מידי. דבשלמא בכל ימי הספירה אם אפילו יקדמו תפלת ערבית מה סתירה יש בתפלת ערבית של כל ימי הספירה ליום העבר אטו בתפלת שמ"ע בין של חול בין של שבת מזכירין יום המחרת להדיא הלא סותמין היום הבא וא"כ מה איכפת לנו כשמקדימין אבל בשבועות כשיקדימו הלא בפירוש סותרין התמימות כי מזכירין תיכף בשמ"ע וכן בקידוש יום חג השבועות שהוא יום החמשים ואם עדיין לא הוה לילה ממש הא חיסר להדיא בפה מלא התמימות וזה פשוט וברור מאוד ואלא על ספירה עצמה של כל לילה הא מפורש בהדיא ברא"ש סוף פסחים דלא יספור לעולם בשום לילה עד שתחשך. אבל תפלת ערבית בלבד לא הוי קפידא אלא כבכל ימות השנה ול"ד לשבועות

סימן פ"ז

ע"ד הדין אם בשעה שהי' צריך לתקועה תרועה בסדר תר"ת התחיל הבעל תוקע לתקוע בטעות שברים ורק לא השלים שלשה שברים כשיעורו אלא מיד אחר שתקע שני שברים הרעישו עליו הקהל והפסיקוהו ונשתק ותקע מיד אחר השני שברים המוטעים התרועה שבזה הסדר תר"ת ולא חזר לראש הסימן של זה הסדר להתקיעה הפשוטה שלפניה אם עשה כהוגן או לא. נברר בעז"ה כל ההלכה מתחלתה עד סופה

ויש לן לבאר הערה אחת והיא כעין הקדמה לביאור פרט א'. הראשון לראשונים הבה"ג ז"ל העתיק בה' ראש השנה תשר"ת תש"ת תר"ת. הרב אלפס ז"ל בפ"ד דר"ה בדפוס הש"ס דזיטאמיר באלפס הוא דף רי"ז ע"א העתיק נמי כסדר זה תשר"ת ג"פ תש"ת ג"פ תר"ת ג"פ. הרמב"ם ז"ל פ"ג מה' שופר ה' ג' העתיק נמי כסדר הזה וכותב ותוקע שלשים קולות תשר"ת ג"פ תש"ת ג"פ תר"ת ג"פ. וכן בתוספת ר"ה ל"ג ע"ב דאתקין ר"א בקסרי קשר"ק קש"ק קר"ק. וכן הרא"ש פ"ד דר"ה נהגו לתקוע אחר קרה"ת קשר"ק ג"פ וקש"ק ג"פ וקר"ק ג"פ. וכן אחריהם כל הפוסקים כהטור ז"ל והש"ע וכל המפרשים לכולם שפה אחת ברורה ונעימה קדושה וטהורה כהאי לישנא תשר"ת תש"ת תר"ת נוסח כזה דייקא

ונציעה נא כעת לעינינו לשון הש"ס ר"ה ל"ד אתקין ר' אבוהו בקיסרי. תקיעה שלש שברים תרועה תקיעה. ופרכינן מה נפשך אי ילולי יליל ליעבד תר"ת ואי גנוחי גנח ליעבד תש"ת (רק מפורש תקיעה שלשה שברים תקיעה) ומשנינן מספקא לי' אי גנוחי אי ילולי. מתקיף לה רב עוירא ודלמא ילולי הוה וקא מפסיק שלשה שברים בין תרועה לתקיעה (עיין ברא"ש פ"ד דר"ה סי' י' שהעתיק בנוסח אחר היינו וז"ל ודלמא יללא הוה וקפסקו שברים בין תקיעה לתרועה. מעיקרא תקיעה והדר תרועה וגם השמיט תיבת שלשה) ומשני דהדר עביד תקיעה תרועה ותקיעה. מתקיף לה רבינא ודלמא גנוחי הוא וקא מפסקא תרועה בין שברים לתקיעה ומשני דהדר עביד תש"ת עכ"ל הש"ס אות באות. א"כ הרי סדרו בגמרא