שו"ת ברוך השם קעח

בין השמשות כהרף עין ואין אדם בעולם יכול לעמוד עליו אם מן היום או מן הלילה ופטור הכי נמי. עד כאן לשונו ואין שום פירוש לכונתו מה שהאריך והסביר דהחילוק בין יש צד חיוב מעליא ולא הספיק לבאר שנבין כאן למה אין צד חיוב מעליא. ואם איתא דמטעם חזקה קאתינן עלה. ראשית לא היה לו לסיים במילתא אחריתא לגמרי דהא סיים דליכא למימר משחשכה נתכפר לו דהרי בין השמשות כהרף עין ואין אדם בעולם יכול לעמוד עליו אם מן היום או מן הלילה היה לו לומר פשוט דהרי אדרבה אוקי יומא אחזקתי'. ועוד התינח בכפרה אבל בסומכוס דהתם ליכא סברת חזקה כלל מפני מה התם הוה המעשה שלו תלוי והחיוב שלו תלוי. אלא ודאי דלאו מצד חזקה דיומא כתב רש"י זה. והשכל מסתבר כן דאם חזקה הרי אין כאן ספק דודאי ביום כיפר. אלא נ"ל בעז"ה דבר יקר ואמת בכונת רש"י ז"ל דהנה המשנה למלך פרק ו' מה' עדות חידש דהא דאמרינן דבספק אוקי אחזקה הוא רק בספק שנעשה על צד המקרה וההזדמן אבל ספק בדין לא שייך לאוקמי אחזקה דמשום החזקה לא ישתנה הדין. ובזה הסברא בא רבינו הכנסת הגדולה יו"ד סימן י"ח וכ"ה וחידש דבכל בעיא דלא איפשיטא לא אמרינן אוקי אחזקה והכל משום דמצד החזקה לא תפשוט האיבעיא וכן הביא זה התב"ש סי' כ"ט וכן הביא זה הפרי מגדים בפתיחה להלכות שחיטה ועוד בכמה מקומות והיא באמת סברא יקרה ונפסקה בכל האחרונים ממש. ומעתה הנה תראו שבזה יבואו לנו דברי רש"י קילורין לעינים דהן הן אות באות דברי המשנה למלך. דבשלמא חתיכה אחת ספק של חלב ספק של שומן ואכלו בדין הוא דמביא אשם תלוי משום דהספק הוא בהמעשה הנעשה על צד המקרה וההזדמן דיכולין לומר צד אחד בבירור או שהיה חלב או שהיה שומן אבל הכא מעשה שלו תלוי הוא פי' דהרי הוה כספיקא דדינא דאיך נוכל לפשוט אותו דעשה על פי עצמו אחרי שהרי על פי הוראה הוא עושה אם כן כמו התם לא נפשוט הספיקא דדינא מצד החזקה הכא נמי אטו כשיביא אשם תלוי נוכל לפשוט דבר שספק לבעלי הש"ס. וכמו כן בבין השמשות אטו מחמת האשם תלוי ישתנה הדין דבין השמשות ונימא דבין השמשות הוה לילה. זה הא הוה ספק לעולם דהא אין אדם יכול לעמוד עליו בשום אופן, אם מן היום או מן הלילה. אם כן הא גם אחר שיביא אשם תלוי גם כן לא נתברר הספק ונשאר כמקודם ממש א"כ הא אין הצד חיוב מעליא ודו"ק כי זה קרוב לאמת. וגם מה מדויק זה בלשון הש"ס דאמרו משום סומכוס אמרו תלוי ולכאורה מה חילוק בין ספק לתלוי. אלא הוא הדבר בשלמא בספק הנה הוא רק הנעשה על צד המקרה וההזדמן אז יכולין לומר בפה עכ"פ שאנו תופסין שמא היה כן רק חלב. או רק שומן מה שאין כן ענין שאנו מסופקים לדורות בו. הוא לא נכנס בשם ספק רק תלוי שתולה ועומד לא בשמים ולא בארץ. ואין אופן לתפוס כלל צד א' כמשל הדבר התלוי ממש ה"נ בסומכוס שסובר שאי אפשר לתפוס כלל צד אחד ובין השמשות נמי ממש כן ודו"ק שוב עיינתי בספר בשמים ראש ומצאתי בתשובה סי' ש' דהרא"ש ז"ל בעצמו הקשה הקושיא שנימא דבין השמשות של ערב שבת יהיה קיל מבין השמשות של מוצש"ק ותירץ שם בטוטו"ד

סימן פ"ה

לענין בה"ב למי שנהג רוב ימיו להתענות ועתה הוא אש כח ממיחש צוקער ר"ל אם רשאי להחמיר על עצמו ולהתענות. אם רוצה להתענות גם עתה בה"ב מחמת שמדמה בלבבו כי כשורת הדין יעשה זאת. חלילה לחשוב כן לענות בצום נפשו ושמעו נא דברי האיש האלהים קודש הקדשים מלאך ה' צבאות האר"י זללה"ה שידוע כמה היה עוצם קדושתו מאירה בעולמות העליונים והתחתונים ועליו זצ"ל כתב הבית אפרים בספרו מטה אפרים באלף למטה (סי' תקפ"ג ס"ק א') שלא ילמדו מהאר"י זללה"ה שהיה ישן אחר חצות בר"ה. כי הלואי שתהיה ביכלתינו לעשות כמעשהו בהקיץ אחד מני אלף ממה שהוא ז"ל היה מתקן כל העולמות בשנתו עכ"ל. די פנינו דברים היורדים חדרי בטן. ומובן מזה כמה היה אור צח ומצוחצח נשפע שפע קדושה וטהרה בכל העולמות כשהיה טובל האר"י ז"ל במקוה בכל עת שהיה בא אל הקודש. אעפ"כ כתיב בשמו הקדוש והנורא בספר זאת חקת התורה (דף י' ע"א) שהאר"י זלה"ה היה לו חורף אחד כולו שהוא קרוב לששה חדשים שלא טבל כלל אפילו טבילה אחת בעבור אמו שלא הניחתו לטבול מחמת חשש צינה. הרי לפניך עד היכן הדברים מגיעים איך שדחה האר"י זללה"ה כל הכונת של המים טהורים ושמע לקול אשר הגידו לו שיחום על נפשו. והרי לפניכם דברי האלקי האר"י ז"ל בספר הנ"ל זאת חקת התורה (דף ו' ע"ב) וז"ל מי שלא חטא אינו צריך להתענות אם הוא תלמיד חכם כי העסק בתורה הוא גדול מן התענית ויותר טוב לו שיעסוק בתורה כי העסק בתורה מביא לו מזון ושפע לנפשו ממקום יותר גבוה ממי שעושה תענית. וסוד הענין כי העוסק בתורה מזונו מן החכמה כנזכר בזהר פ' בשלח והם מוחין דגדלות אבל המתענה אינו ניזון ביום תעניתו אלא ממוחין דקטנות לבד כי הוא איננו אוכל וא"כ במה יתקיים אלא שנמשך לו שפע ממוחין דקטנות עכ"ל הקדוש והטהור. ואם יהרהר בעבור כי נהג מנהג זה כמה שנים ויחוש להצטרך התרה. מה לך התרה יותר מזה. הלא גם על בן חמשים שנה כתוב בש"ס מפורש דלכן הלוים ישיבו מצבא העבודה כי אז כשנעשה כחמשים שנה כחו מתחיל להתמעט מעתה ע"ש אבל על בן ששים שנה הא היא משנה מפורשת (בפ"ה דאבות) בן ששים לזקנה. והנה כל הראשונים ז"ל כמו רש"י וריטב"א והברטנורא והר"מ ז"ל וכל המפרשים תמהו למה בן ששים לזקנה וחתרו לרמז איזה פסוק על בן ס' שזקנה קופצת. והאירו עיני שיש פרשה אחת בתורה פ' בחוקותי שדין הערכין מבן עשרים עד בן ששים ואחר ששים כחו מתמעט ונעשה זקן שפוחת ערכו על יותר משליש בערכו. א"כ הרי נראה בעליל כי ההיתר מפורש שאסור לחש כח להתנהג במנהגו שנהג בעת כחו וגבורתו. ועתה אחרי שבארנו מעט מהנסתרות אשר לה' אלהינו להמקובל הקדוש הזה שחש מאוד להתעניתים למי שעוסק בתורה. נדבר נא מהנגלות לנו ולבנינו על פי ד"ת

הנה בשו"ת הרמ"א ז"ל (סימן ל"ה) דדקדק דהיכא שכתוב והעם נהגו הוא מנהג קל וקלוש כי אם היכא שכותב וכן נוהגין ע"ש הביאו המגן אברהם סימן ת"צ באו"ח (ס"ק ט') ואל תדמו כי הוא לא דיוק חמור הלא תראו שהגאון המקנה מבעל הפלאה בחיבורו לאה"ע (סי' ס"ד) תירץ בזה קושיא חמורה שלו על הרמ"א הכל מחמת שכתב הרמ"א ז"ל בלשון ונהגו ולא וכן נוהגין. וא"כ ודאי היכא שכתוב רק יש נוהגים ולא וכן נוהגין ודאי דהוא לא להחמיר איתמר אלא להקל. וא"כ אחרי שלא לבד הרמ"א אלא גם המחבר ז"ל מתחיל לומר בסימן תצ"ב באו"ח יש נוהגים להתענות ש"מ דרק יש מקצת שנוהגין כן אבל לא הוה מנהג קבוע לישראל לעולם וא"כ באיך אנפין ירצה לענות את נפשו שהיא מ"ע מן התורה ושמרתם את נפשותיכם מפני שהמיסדים הראשונים ז"ל ג"כ הביאו בלשונם הקדוש רק בלשון כזה יש נוהגים. והנה ירצה לתבל דברי בתבלין רמז כל דהוא דהיא מגמרא מפורשת כאשר אהב סלה הנני להראותו ולעשות גם זה עיין בש"ס תענית דף כ"ו ע"ב מאן דאמר הלכה דרשינן ומאן דאמר מנהג נהי דלא דרשינן אבל מורין על כמה פנים אבל מאן דאמר נהגו גם אורויי לא מורינן ע"ש היטב ועל אחת כמה וכמה היכא שכתוב רק יש נוהגים

ועיין בש"ס תענית י"א האי צורבא מרבנן דיתיב בתעניתא ליכול כלבא לשירותי'. הרי כמה מאוס מאסו הבונים החומה הבצורה אדירי התורה להיושב ושרוי בתענית אשר