שו"ת ברוך השם קעד

לדעתו אין בה שום חשש חמץ. מה דין המלח בזה אם כשר הוא לפסח. והשבתי מה שנראה לי לדינא בזה

א מה שכתב השו"ב שלדעתו אין בה שום חשש. לא דק דבודאי יש חשש בה. דהרי קיימא לן (בסי' תמ"ז) דכל מיני מלוחים שדרכן לאוכלן בלא הדחה אפילו לא ידוע בהן שום חשש חמץ אעפ"כ אסורים לאוכלן מהמנהג בפסח מחמת החשש שלא נבדק המלח מפירורי החמץ שדרכן להמצא בתוך המלח. וכמפורש בשו"ע (סי' תמ"ז ברמ"א סעי' ה'. ובשו"ע הרב הגאון הקדוש מהרש"ז שם סעי' ל' עיי"ש). ורק ביו"ט האחרון ש"ג מותרין אבל לא קודם יום האחרון. ואפילו מעיקר הדין של המחבר הרי הא דמותרין משום שכבר נתבטל בס' קודם הפסח. אבל המלח עצמה הרי הוי יבש ביבש וחוזר וניעור אותן הפירורין שדרכן להמצא בהן דהא לא שייך לומר במלח שהן חתיכות דקות גם אחר הטחינה דהא לא הוי דק כקמח גם אחר הטחינה. ואיך יש לומר להתיר המלח שלא נבדקה מפירורה. והרי לא כתב השו"ב שבררו המלח כלל. ועוד הרי אפילו המדוכה שדכין בה רק מלח כל השנה הרי כשרוצין לדוך בה מלח לפסח צריכה מדינא לכתחלה הגעלה כמפורש במג"א (סי' תנ"א ס"ק ל"א בשם הב"ח. ובשו"ע הרב סי' תנ"א סעי' מ"ו עיי"ש) א"כ הרי לא נעשה הגעלה להרחיים הלז. ולא עדיפא הרחיים ממדוכה שלנו. ודין אחד להם. והיא הרחיים והיא המדוכה. והאיך זה נתיר לכתחלה הרחיים שלא הוגעלה כלל

ב ואך מה שיש לומר ולצדד להיתר בזה הוא על דרך זה. דהרי המלח הלזו כבר נטחנה וקודם פסח נטחנה. א"כ הא פשוט הדבר לכאורה להיתרא מהא דמפורש (בסי' תמ"ז בחק יעקב ס"ק ל"ח. ובשו"ע הרב סי' תמ"ז סעי' נ"ה. ובסי' תנ"א סעי' מ"ו בהג"ה.) דכיון שאין בהמדוכות שלנו רק חשש טעם חמץ משהו הרי נתבטל זה הטעם קודם פסח בס' יעוי"ש. והוא ברור לפסק הלכה גם על לכתחלה להתיר לאכול לכתחלה המלח שנידוכה בסתם מדוכה שלנו קודם פסח לאוכלה גם בפסח והכי נמי בהרחיים הלז ממש. אבל באמת לא דמי לשם. התם איירי במלח שנבדקה לגמרי מפירורין ורק החשש בהן מטעם המדוכה שדוחק הטחינה או הדיכה וחריפות המלח הא מפליט מכלי כמו רותח וכידוע. על זה דייקא מועיל ההיתר דהא נתבטל הטעם הזה המשהו של סתם המדוכה בס' קודם הפסח. אבל במלח זה הא היא גופא לא נבדקה כלל. וזה החשש שבכל המלח מכל השנה יש בה נמי ממש ואיך זה נימא שנתבטל. וכבר נתבאר דזה אי אפשר לומר דע"י הטחינה נתבטלה דהא ודאי מלח לא נעשה גם אחר הטחנה דקה כקמח כלל דהא מלחינן בשרא עמה ובדקה כקמח אסור למלוח. כידוע (בשו"ע יו"ד סי' ס"ט עיי"ש). ולא עוד אלא אפילו התם נמי דייקא בכבר בדיעבד שנידוך המלח קודם פסח בהמדוכה והגיע הפסח ואין לו מלח אחר מתירין לאוכלה. אבל אטו לכתחלה מתירין לדוך דהא הוי כמבטל איסור לכתחלה. וזה פשוט. תדע דאל"כ למה מצריכין כלל הגעלה למדוכות שלנו נימא לדוך לכתחלה קודם פסח ויתבטל ויהי' מותר. וע"כ אין ספק דאסור לכתחלה. וא"כ אפילו כשהיו בודקין המלח הנטחנה קודם הטחינה והיו רואין שלא יש בה שום פירור ג"כ הי' אסור לכתחלה לטוחנה ברחיים כזה. מכל שכן כהאי גוונא שלא בדקו המלח כלל אי אפשר לומר להתירה אותה להשתמש המלח הלזו בפסח. וע"כ לא דק כלל השו"ב שכתב דאין בה שום חשש חלילה לומר כן

ג אבל מה שיש לצדד בזה הוא. דיש לומר ע"כ לא אמרו דמלח דרכו להיות בה פירורי חמץ רק במעט מלח שיש אצל אדם בע"ב אחד. ערך שק אחד או ב'. אבל המלח הלזו שבמקומה שלאלפים ורבבות ובמקום גידולה מי אומר שיש בה איזה פירור כלל. והבאתה ממקומה ג"כ בסכום רב יש לומר ודאי דהיא נקי' לגמרי. את זה י"ל. אבל אעפ"כ וכי בשביל שאנו דנין נעשה מעשה. ואיך נוכל בשכלנו לעקור ח"ו קוצו של יו"ד משו"ע. והא השו"ע אומר בהחלט שדרכן להמצא בהמלח פירורי חמץ נאמר שזה לא שייך כאן. הן אמת שכן מסתבר. אבל היינו כשיקח בשקים נקיים מן התבואה וקמח זה ודאי הוי ברור מלח שמור וכשר לשם פסח. אבל לסמוך על סתם אדרבה יש שכל להיפך דודאי יש ויש בהשקים שלוקחין ובהעגלות שמביאין אותה פירורי או גרעיני חמץ ומתערבין בה. רק על כל פנים על המלח שלא נטחנה הגם שיש בה ג"כ החשש הגדול שבזיתים המבואר (בסי' תמ"ז סעי' ט') בחתכן בסכין של חמץ הכי נמי במלח להיודע היטב דת ודין חוקת הפסח דמלח נמי הוי כולו גרגרין ומלח הוי תמיד לח והוא דינו כמים כנפסק (בסי' תס"ב) וכשנוגע חטה או כיוצא במלח נתלחלח הגרעין ונעשה חמץ גמור והמלח בולע הטעם ואין להצטרף כל המלח לבטל משום דהיא חתיכות חתיכות קטנות נפרדות ויש לחוש שמא נגע החטה בגרגיר א' קטן שאין בה ס' וכידוע בדין הזיתים. אבל עכ"פ היכא שלא נטחנה יש לומר הוי רק ספק בעלמא. ולא מחזקינין איסור מספק כמבואר (ביו"ד סי' ל"ט). אבל בטחינה הרי נתוסף בה חשש אחר שהרי אין באופן כלל לומר שכל המלח שנטחן בה כל השנה לשם מלח סתם לא הי' בה שום פירורין מעולם. זה דבר שאין הדעת סובלת כלל. וכעין ודאי הוא וא"כ הרי יש כאן נמי טעם הרחיים הנפלט מדוחק הטחינה ואיך זה נכשיר לכתחלה דא"כ נהי' תמיד מבטלין איסור לכתחלה. ובאמת משום הטעם דחשש הזיתים נוהגין איזה מישראל המהדרין והמחמירין ליקח רק חתיכות מלח גסים דעליהן אין חשש הזיתים ועל כל פנים גם בגרגרין קטנים דאוכלין כל ישראל הרי עכ"פ אם יש גרעין חמץ משליכין כי הוא נראה לעין ונשאר לנו רק חשש אחד קל שמא יש טעם גרעין בגרגיר אחד שבהן. ויש כמה ספיקות שמא לא הי' גרעין כלל. ואם תמצא לומר הי' שמא לא נתן כדי טעם ונתבטל ועל דרך הספק ספיקא של הרב ובסי' תנ"ט סעי' כ"ו) אבל כשנטחנה הרי יש חשש גדול הנ"ל. ועוד יותר חשש אחר גדול. דהיינו אחר שהשו"ע מחליט שדרכן להמצא גרעינים ופירורים א"כ על ידי הטחינה שמא נטחן גם גרעין שם בעין או פירור. ומחמת הטחינה נתחפה הפירור והגרעין במלח ואינו ניכר לעין כלל והוא עומד בעין בתוך המלח ובא בתוך הפסח לתוך התבשיל. וע"כ נראה לפע"ד דיש להחמיר ודאי ולאוסרה לגמרי. ומכל שכן שלא ליתן הכשר עליה כי הוא שלא עפ"י חוק התורה להכשיר דבר כזה. וד"ל בזה. כי הדברים ברורים המה

סימן ע"ט

עיין בטור או"ח סי' א' שכתב אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין לבו לשמים וטוב מעט בכונה מהרבות שלא בכונה. דהקושיא מרפסא איגרי דממנ"פ ברישא היכא מישתעי אם המרבה ג"כ מכוין למה שוה אליו הממעיט. ואלא דהמרבה הוא שלא בכונה א"כ הרי רק שוה לו הממעיט בכונה. איך מסיים כי הוא טוב יותר מהמרבה שלא בכונה ועיין ט"ז ס"ק ו'. אבל לדעתי יש כאן כונה על ענין חדש דמצינו דבור חדש ונפלא בזוהר הקדוש ויחי רל"ד ע"ב על הפסוק פנה אל תפלת הערער ולא בזה את תפלתם כי תפלה של יחיד בעי כונה ורעותא דליבא דייקא ואלו צלותין דציבורא לא יבזה תפלתם גם אם היא שלא בכונה עכ"ל הזוהר הקדוש יע"ש. ודברים הקדושים הללו מפורשים בש"ס ממש במסכת תענית ד' ח' ע"א אמר רבי אמי אין תפלה של אדם נשמעת אלא אם כן משים נפשו בכפו פי' שמכוין שנאמר נשא לבבינו וכו' ופרכינן והא אמר שמואל ויפתוהו בפיהם ובלשונם יכזבו לו ולבם לא נכון ואף על פי כן והוא רחום יכפר ומשנינן כאן ביחיד כאן בציבור עכ"ל הש"ס. הא מפורש דתפלה בציבור