שו"ת ברוך השם קעג

בתמוז אע"ג דלא התחילו בתענית כלל עדיין אפילו הכי לילו כיומו והלילה שייך להיום. ורק מחמת הדין הנ"ל שהרי בשבת ג"כ אין מברכין. א"כ כל זה לדידהו. אבל לשיטת הרבינו המגן אברהם הנ"ל סי' תקנ"א ס"ק מ"ב דפוסק להדיא דאפילו לדעת האר"י הקדוש שמחמיר שלא לברך שהחיינו בשבתות שבין המצרים אפילו הכי בשבת שחל שבעה עשר בתמוז הואיל דלא התענו עדיין מברכין שהחיינו. וכן פוסק הפרמ"ג. וכן הביאו הא"ר וכן הבאה"ט. א"כ הדר הדין דבליל י"ז בתמוז נמי מברכין שהחיינו ורשאין לאכול בשר גם הללו דמחמירין שלא לאכול בשר בבין המצרים אעפ"כ בלילה שקודם י"ז רשאין כי לא חל עדיין שום אבילות. וכמו כן לעשות רקודין ומחולות בליל שאחר החופה שהיתה ביום ט"ז בתמוז דהוי שמחת חתן וכלה כל שכן דרשאין אחרי שלא חל עדיין האבילות. לשיטת המגן אברהם והפרמ"ג והא"ר ואינך. זהו מה שראיתי לבאר בענין הזה. ודו"ק

סימן ע"ו

לענין הביטול דחמץ. ד"ת מהני בביטול לחוד דאם יבטלנו ויוציאנו מלבו ברצון גמור דאינו רוצה שיהא לו בו שום זכות שוב מותר אפילו להיות החמץ על שולחנו כל ימי הפסח אינו עובר עליו. אך דרבנן הוצרכו אותו אף כשיבטלו אפילו הכי בדיקה נמי בעי לבדוק ולהוציאו מרשותו לשריפה. והנה בטעם הדבר שגזרו בזה רבנן הוא מצד ב' טעמים. א) משום דילמא לא יבטלנו לגמרי בלב שלם. ב) הוא שמא יבא לאוכלו. (עיין ר"ן פ"ק דפסחים). ונראה הנפקא מינה בין הני ב' טעמים. הוא עפ"י מה שכתב הטור בסי' תל"ד דשליח יכול ג"כ לבטל. והוא מדברי בעה"ע עיי"ש. והנה בשליח הא לא שייך לומר דלא יוציאנו מלבו לגמרי דהא אין אדם חוטא ולא לו. ע"כ הוצרכנו לטעם הב'. או משום דכגון שאין לו חמץ רק שיעור פחות מכזית דאינו עובר עליו מדאורייתא א"כ הי' קשה מה הוא החשש שמא לא יבטלו לגמרי הא לא הוי רק ספק דרבנן דמדאורייתא אין צריך ביטול כלל בפחות מכזית לכן מוכרחין לטעם הב' דאכילה אסור בפחות מכזית נמי כדקיימא לן חצי שיעור מדאורייתא אסור ובש"ס יומא פ' יוהכ"פ) אך עדיין יוקשה מה לנו לטעם הא' הא בטעם הב' סגי לן. אך באמת גם בטעם הב' לא יספיק לנו. לפי מה דאיתא פ' אלו עוברין דעל חמץ דגן גמור ענוש כרת ועל ערובו לר"א בלאו ולרבנן באיסור לחוד עיי"ש. והא הר"ן ז"ל פ"ק דפסחים כתב לתרץ הא דחיישינן בחמץ דיבוא לאוכלו יותר משאר איסורין. ותירץ משום דלא בדיל מיני'. והא לפי זה יוקשה לן מנזיר ע"כ צריך לומר דסמיך על טעם השני שם משום דחייב כרת עיי"ש. א"כ אי משום האי טעמא לחוד דשמא יבוא לאוכלו הא לא שייך רק בחמץ גמור דיש בו איסור כרת ושפיר יש בו סברא לגזור בו יותר מנזיר אבל בתערובות חמץ דאין בו איסור כרת ודמי לנזיר א"כ היינו אומרים דבביטול לחודי' סגי לכן הוצרכנו לטעם הראשון דחיישינן שמא לא יבטלנו לגמרי מלבו ויעבור עליו בב"י וב"י אף על גב דנתערב אפ"ה אי יש כזית חמץ עובר עליו כדאיתא (בשו"ע או"ח סי' תמ"ב) וזה נכון

זה הנ"ל אמרתי בשנת תרכ"ג. ובשנת תרכ"ו אמרתי להסביר מקודם החילוק שמצינו בין סייג לחשש. דלכאורה אין חילוק ביניהם זה גזירה וזה גזירה. ואפילו הכי בשר עוף בחלב מיקרי סייג. ואלו איסור הוצאה בתכשיטי אשה בשבת חשש מיקרי שמא תשכח ותבוא להעביר ד' אמות ברה"ר וכהאי גונא. וחילוק האמיתי שביניהם מבואר בספר (תפארת ישראל על מס' עדיות פ"ב) דדבר שנקרא סייג אין שום ב"ד אפילו גדול מהראשון בחכמה ובמנין יכול לבטל דברי חבירו בזה. ואלו בחשש יכולין לבטל דברי חבירו. והפירוש שלהן הוא סייג נקרא דבר שנגזר מצד שלא יבואו לעבור על איסור תורה במזיד כמו בשר עוף בחלב עשו סייג שלא יראו הרואים ויבואו לאכול נמי בשר בהמה ויעקרו בשר בחלב מן התורה משא"כ איסור הוצאה הוא רק שמא יעבור על איסור תורה בשוגג. היינו שישכח ויעבירם ד' אמות. אבל אם היתה זכורה לא יעבור על איסור תורה עכ"ל עיי"ש. ובזה נבין ג"כ חילוק שבין זה הטעם שמא לא יוציאנו מלבו לגמרי. היינו החשש שמא אגב דחביבא חמצו בעינו לא יקיים המצוה במזיד. ובפרט לפירוש הרע"ב במשנה ראשונה דפסחים שמא ימצא גלוסקא יפה ודעתי' עליה וימלך על ביטולו. ודאי דזה חששו שמא במזיד יעבור על ב"י וב"י אבל חששא דשמא ישכח לא הוי בלתי חשש שמא ישכח ויעבור בשוגג. וא"כ זה הוי נפקא מינה גדולה. דאלו מצד טעם ראשון הוא נקרא סייג. ואלו לטעם שני הוי בדיקת חמצו רק חשש. ושוב אם נזכה לב"ד גדול בחכמה ומנין נהי' יכולים לדבר בתקנה זאת אם נצריכה לבטלה. ודו"ק היטב. וזה פשוט ואמת

סימן ע"ז

עיין בטור שו"ע או"ח (סי' תל"ג). שמביא בלשונו הזהב דחורי הבית וזיזין הבולטין אם אין גבוהין הרבה ואין נמוכין הרבה צריכין בדיקה. ופירש הטור אם אינן גבוהין כלומר יותר מכדי שיד האדם מגעת והשיג הטור על הירושלמי דפירש אם גבוהין יותר מיו"ד טפחים מיקרי גבוהין ואין צריך בדיקה. וכתב ע"ז דאינו נראה כן דעיקר תשמיש האדם הוא ביותר מיו"ד טפחים עכ"ל. וכן פסקו בשו"ע עיי"ש. והנה צ"ע לפע"ד על הטור האיך הוא השיג על הירושלמי מסברא דנפשי'. ובאמת מבואר להדיא בש"ס דילן כפירוש הירושלמי כאשר אבאר דהנה בש"ס (שבת פ"ק ד"ח) אמר עולא עמוד ט' ברשות הרבים וזרק ונח על גביו חייב מאי טעמא כל פחות מג' מידרס דרסי לי' רבים. מג' ועד ט' לא מידרס ולא כתופי. ט' ודאי מכתפי עלי' עכ"ל. ופירש"י ז"ל דכיון דצריך לרבים הוה כרשות הרבים בין רחב בין קצר (עיי"ש ובטור סי' שמ"ה). והנה בפירוש זה הדין פליגי הטור והרמב"ם. לדעת הטור יפרש הא דנקט עולא ט' לאו דוקא אלא לאפוקי מפחות ט'. אבל עד יו"ד הוה כרשות הרבים. עיי"ש. והרמב"ם הלכות שבת (פט"ו ה' ח') מביא הא דעולא לפי לשונו שם מבואר דוקא נקט ט' אבל כל יותר מט' לא הוה כרשות הרבים עיי"ש. והנה ע"כ לא פליגי אלא ביותר מט' עד יו"ד אבל מיו"ד ולמעלה כולי עלמא מודו דאינו בטל לרשות הרבים. אלא אי גבוה יו"ד ורחב ד' טפחים על ד' טפחים הוה רשות היחיד. ואל"כ הוה רק מקום פטור. והנה אע"ג דנתברר לנו מזה שדברי הטור בסי' שמ"ה הוא כדברי הירושלמי. דלדעת הרמב"ם דסובר דוקא ט' כתופי מכתפי אבל לא יותר. קשה דהרי בירושלמי איתא להדיא דעד יו"ד משתמשין בני אדם. אבל על כל פנים יצא לנו מזה סתירת דברי הטור אהדדי דכאן פסק להדיא דעד יו"ד דוקא הוה כרשות הרבים אבל יותר מיו"ד טפחים הוה רשות בפ"ע ולא שייכא לרשות הרבים דאין בו צורך כשהוא גבוה יותר מיו"ד טפחים וא"כ מבואר להדיא דביותר מיו"ד טפחים אין יד אדם מגעת מיקרי. והכא כתב הטור דעיקר תשמיש של בני אדם הוא ביותר מיו"ד טפחים. ולכאורה הוא דבר נפלא בעניית דעתי. וצע"ג

סימן ע"ח

נשאלתי בדבר המלח הטחונה שהובאה לפה מטאקאנאש. שנטחנה שם ברחיים של מלח. וגם הגיע הכשר עליה מהשו"ב דשם שכותב שהרחיים הלז שטוחנין בה המלח מעת הוסדה לא טחנו בה שם שום דבר רק מלח. וע"כ