שו"ת ברוך השם קעב

והוא אשר דבר כ' אחי הגאון דע"כ ודאי לא מטעם דלאו ספק הוא רק מחמת שלא חיישי למיחזי כשיקרא בתפלה לכן פליגי על ר' דוסא דאלו הי' חייש ודאי הי' מפרש גם הוא אם היום אם אמש. כי מה ענין זה לקדושת היום. אטו יום פסח דודאי קדוש הוא היום לאדוננו אטו משום הא הוי יום טוב ראשון של פסח או של עצרת או של החג ראש חודש. ואנן מזכירין לשון ראש חודש בלשוננו ממש. והי' ודאי נכון לומר אם היום ר"ח אם אמש ר"ח. אלא ודאי מכאן מוכח ברור דהאי לא הודו לו דר' דוסא. הוי ברור דלא חייש למיחזי כשקרא בתפלה. ולכן הי' הס"ד של הש"ס שפיר דיכלו לפלוגי בעבור שלא יהי' נראה מזה שדומין לשני ימים טובים של שאר מועדים כיון שאומר אם היום אם אמש. ויסברו ששתי קדושות הן. ויותר טוב שיאמר בשניהן ראש חודש הזה דלא חיישינן למיחזי כשיקרא. ולא יאמר אם היום אם אמש ודו"ק

ט והשתא אנו מבינים בטוב דברי הלא הודו לו דפליגי גם בשאר ראשי חדשים דלא יאמר אם היום אם אמש אשר באמת אינו מובן כלל דלמה יהי' דעתם כן אחרי שבאמת שתי קדושות הן בבירור לכולי עלמא. אבל עתה מובן בטוב כי כיון דלא חיישי כלל למיחזא כשקרא בתפלה כי השי"ת יודע תעלומות לב ויודע דברי צדיקים לכן כיון דיש חששא כל דהו לא רצו לפרש בתפלה. וברוך ה' שומע תפלה. והחשש הוא כי כשיתפללו בראש חודש של כל השנה בלשון אם היום אם אמש שמא יבואו ג"כ להתפלל בר"ה בלשון כזה. ויוכל לצאת מזה שיסברו דשתי קדושות הן ג"כ לכן סמכו על עצמם להתפלל בלשון אחד בלבד

ובזה הרווחנו עתה תהלה לאל בהסבר נכון מאוד מה שהקשינו לעיל למה לא נקטו גם בדין השלישי דעת ר' יהודא ולמה נקטו רק ר' דוסא בן הרכינס. אבל כעת מה מאוד נכון זה דהא לפי שהסברנו הרי מה ענין זה לר' יהודא שסובר שתי קדושות הן. דהא אפילו לר' יוסי דהוא ודאי סובר דקדושה אחת הן אם רק הי' חייש למיחזי כשקרא נמי הי' מתפלל אם היום אם אמש. דאין זה תלוי הא בהא כלל דנהי דשתי הקדושות קדושה אחת אבל על כל פנים לא שמם שוה כלל ורק ראש חודש אחד הוא. ולא שני ראשי חדשים כלל. ולכן אשכחו רק ר' דוסא דסובר כן ור' יהודא יכול לסבור דלא חיישינן למיחזי כשקרא כלל אף על גב דשתי קדושות הן וכרבי יוסי בשארי ראש חודש וד"ל

סימן ע"ד

עיין בתשובת נודע ביהודה (מהד"ת חלק או"ח סי' כ"ג) שהביא ראיה. מהא דאיתא מותר למלוח ביצה בשבת, ש"מ דלא אמרינן במליחה בישול כלל. רק דמבליע ולא דמבשל דיהא חייב משום מבשל בשבת. עיי"ש שכתב ואף דיש לומר דהא דביצה איירי דיכול לאוכלו במלחו. אבל היכא דאינו יכול לאכול מחמת מלחו (דזה הוא שיעור לאסור כמבואר בגמרא חולין ד' קי"ב) אפשר דמבשל נמי וכתב זה הוא דוחק עיי"ש. והנה לפע"ד צ"ע מאי דוחקי' להביא ראיה מכאן דזה יש לדחות באמת. ואיני יודע הדוחק. הא יש להביא ראי' ממשנה מפורשת (שבת ק"ח ע"ב) אבל עושה הוא מי מלח מועטין. עכ"ל המשנה. אלמא דאין במליחה משום בישול. אף היכא דאינו יכול לאכול מחמת מלחו דהא ודאי כשנותן כל כך מלח במים ודאי דאינו נאכל מחמת המלח רק דעושה כדי לטבל בהן הפת. כדאיתא בפוסקים וסי' שכ"א עיי"ש) הרי להדיא דאין חייב משום דהמים נתבשלו מחמת רתיחת המלח ועוד לקמן בגמרא שם איתא דאין עושין מי מלח עזין. וקאמר אביי הפי' דעזין הוי שני שלישי מלח ושליש מים עיי"ש. ובוודאי דזה הוי אינו נאכל בפני עצמו. ואפילו הכי לא אסרו רק משום דהוי כמעבד. ולא משום בישול. וזה ברור. והנה הצעתי זה בקיצור לפני מורי ורבי הגאון הר"ן זצ"ל. והשיב לי דהראי' מהמשנה הוא יש לדחות. דהא יש לומר דהמים מבטלין כח המלח עכ"ל ודפח"ח. אבל באמת זה אינו דהא מבואר להדיא בגמרא וחולין קי"ב) דאי הוה הכותח אינו נאכל מחמת המלח הי' הבר יונה אסור. ולא הי' אמרינן דהכותח מבטל כח המלח. ובוודאי אין חילוק בין מים לכותח דזה הוא צלול וזה הוא צלול. ובפרט דהא מבואר ברמ"א סי' צ"א) גם בחלב אמרינן כן. והא דכתב הטור סי' ס"ט דהמים מבטל כח המלח. התם לענין הבשר הוא דאמר כן. והטעם ודאי על כרחך צריך לומר כדאיתא בב"י בשם הגמי"י דהמים מרובין על הבשר. או אף אי נאמר דהמים מועטין. הוא נמי משום דהמלח כבר פסק כחו דהפליט דם כדכתב הב"י שם. אבל בלאו הכי ודאי אין שום סברא לומר דהמים מבטל כחו. והחוש ודאי יעיד ע"ז. דכשנותן מלח עם מים בשווין מדתן נעשו ציר גמור אשר אין באפשרי לאכול בפני עצמן. וכי יעלה על הדעת לומר כן דמים מבטל תמיד כח המלח. וזה דבר פשוט לכל מבין. ובוודאי לפי זה קשה מאוד על הנודע ביהודה דהצריך להביא עצמו לדוחק ובאמת הוא מפורש כן בהדיא במשנתינו הנ"ל. ודו"ק בזה היטיב

סימן ע"ה

נשאלתי אם נמצא הדין שיום שבעה עשר בתמוז יהי' כחומר הימים שמראש חודש אב עד אחר תשעה באב. והשבתי שלפע"ד נראה שדבר זה נובע מדברי האליהו רבא (סי' תקנ"א ס"ק א') שהביא שם דבר חדש שכשם שמצינו בגמרא שכל בר ישראל דאית לי' דינא בהדי עכו"ם לישתמיט מיני' מראש חודש אב ואילך. משום דריע מזלי' ח"ו. חידש האליהו רבא דכמו כן ישתמט הישראל מלדון עם העכו"ם בשבעה עשר בתמוז. ובעשרה בטבת. והוכיח כן מפירש"י שם ולא ביאר איך משמע זה מש"ס ופירש"י. אבל עכ"פ חזינן דלאליהו רבא הוי יום שבעה עשר בתמוז וכל הימים שמתענין כמו הימים שמר"ח עד התענית ואין לומר דאפשר רק לענין לדין עם עכו"ם כתב זה משום דעכ"פ יום זה ריע מזל חלילה אבל לא לדבר אחר. הא ליתא דהרי חזינן דהפרי מגדים (או"ח סי' תקנ"א. באשל אברהם ס"ק יו"ד) הביא דמדברי הא"ר הנ"ל נשמע דמי שהוא מתפרנס מכלי זמר שאין לו לזמר בימים שמר"ח עד אחר התענית הוא הדין נמי שלא יזמר ביום שבעה עשר בתמוז ועשרה בטבת. וראייתו רק מאליהו רבא הנ"ל. אלמא דהפרמ"ג למד דברי הא"ר דדין שבעה עשר בתמוז שוה לימים שמר"ח ואילך לכל הדברים ולפי"ז נוכל ללמוד מזה הרבה דינים. שכשם שאסור לאכול בשר ויין מר"ח ואילך הכי נמי גם החולה ואינך שאינן מתענין לא יאכלו בשר ויין ביום שבעה עשר בתמוז. וכמו כן לענין רחיצה בחמין וכמו כן לענין בנין של שמחה ועוד כיוצא בה בה כל דין י"ז בתמוז ישתוה לתשעה הימים שמר"ח. ועיין נמי באשל אברהם (סי' תקנ"א ס"ק מ"ב ודו"ק). דמשמע דלהב"ז אסור

ועל השנית. שנשאלת עוד לענין ליל שבעה עשר בתמוז קודם התענית אם נוהג בהלילה חומרת ימי בין המצרים. השבתי דהנה דבר זה יש לפשוט מדברי המג"א (סי' תקנ"א ס"ק מ"ב). דהנה בספר עיקרי הד"ט (חאו"ח סי' כ"ז סק"ט) הביא בשם השו"ת יוסף אומץ (סי' ע') דבשבת שחל בו שבעה עשר בתמוז אע"ג דהתענית נדחה על יום שלאחריו אפילו הכי הרי היום עצמו הוא בין המצרים ואין לברך שהחיינו. וכתב הד"ט ע"ז שהרב בעל המחבר שו"ת חיים שאל (ח"א סי' כ"ד) פסק כן. ומזה הדין למד ג"כ גזירה שוה כשם דאין מברכין שהחיינו בשבת שחל בו שבעה עשר בתמוז אע"ג דלא מתענה עדיין הכי נמי אין מברכין שהחיינו בליל י"ז