שו"ת ברוך השם יז

הוא לא חילק לומר דבר גדול דוקא אלא דבר אחד יהי' איזה שיהי' ג"כ יקר בעיניהם

כז) ואמנם באמת עלינו להסביר למה חשוב ומקובל כ"כ לרצון לפני חז"ל אפילו דיבור כל שהוא. הוא לפע"ד להגיד ראשית בפשיטות דהרי במדרש תלפיות ענף כתובים דפוס זיטאמיר הוא דף קס"ד ע"א הביא שם בשם הזוהר באדרא דבזמן שאין בהמ"ק קיים אדם כותב בספר מה "שלמד "איזה "חידוש "הרי "הוא שעולה "לו "במקום "קרבן עכ"ל ע"ש וכיון שכן הא כבר אמרו בש"ס מנחות נאמר בעולת בהמה לריח ניחוח ונאמר בעולת העוף וכו' לומר א' המרבה וא' הממעיט א"כ כמו בקרבן ממש אין שום נ"מ בין קרבן גדול לקרבן מועט ה"נ בחדושי דאורייתא מה שהוא הוא לרצון לה'

כח) אך ביותר ביאור יש להגיד דיבור נכון בזה דנקדים נא להבין דברי הספר חסידים שבסימן תק"ל. דאומר מפורש דכל מי שגלה לו הקב"ה דבר ואינו כותבה ויכול לכתוב הרי זה גוזל מי שגלה לו כי לא גלה לו אלא לכתוב עכ"ל. דקשה להבין מה ענין גזילה לכאן. ואיזה שייכות לתת שם גזילה בזה. אבל נכון מאוד בעז"ה. דבזה במה שהזכיר לשון גזילה מתרץ הפליאה שיכול להתפלא למה יהי' שום חשיבות כלל בדיבור קל הערך שיחדש תלמיד צעיר בחברייא שיהי' עומד ברום עולם כדבר חשוב ממש. הנה מהלכה אחת של הלכות גזילה יהי' מובן הענין שפיר

דהנה ברמב"ם ריש ה' גזילה ואבידה הביא הרב המגיד משנה דין חדש מהירושלמי דהגם דמדינא ליקח דבר שאין הבעה"ב מקפיד שרי גם בלא רשות. אפ"ה אסרו גם זה בירושלמי. למשל ליטול קיסם לחצוץ את שיניו מגדר גדול דאין שום אדם בעולם שיקפיד על קיסם דק כזה. אפ"ה החסידים מחמירין. וגם זה לגזילה יחשבו והביא הסמ"ע בחו"מ סי' שנ"ט ס"ק ד' הטעם והסברא דהירושלמי דאוסר גם זה משום דאם אתה תאמר כן ילך כל א' וא' ויטול קיסם ויהי' במשך הזמן הגדר נהרס. ומה יקר בזה להבין גם ענין החידושי תורה. דמדמה הספר חסידים לגזילה. כדי שלא יאמר המחדש. דיודע בנפשו שהוא עם חידושיו לא נחשבים לכלום. ולא יהי' שום חסרון ניכר כשלא יכתוב. ולא ידפיס כלל. ואדרבה פן שתיקתו יפה לו מדיבורו וכתיבתו. ע"ז הדמיון דדין הגזילה תהא מכרזת לפניו דה"נ אם אתה אומר כן כל א' וא' יאמר כן ובמשך הזמן יהא ח"ו חסרון גדול בחדושי דאורייתא והוא מובן מאוד

כט) אמנם בזה לבד לפי דמיון דהירושלמי בגזילה דבר שאין שום בן אדם מקפיד כנ"ל הי' הענין אך לסלסול והידור בלבד. אבל האזולאי ז"ל הביא שם בשם רבינו ר' אליעזר מגרמיזא דמי שאינו כותב מה שנתחדש לו עתיד ליתן את הדין עכ"ל ש"מ דגם מדינא אמרו שמחויב כן ואי' איפוא זה המקום לתלות בו אלף המגן. גם ע"ז יש ב"ה לי מקום למצוא פשר דבר דהנה ניחזי נא מה זה שהשיב ר' יוסי בן קסמא להאדם א' שפגע בו שאפילו יתן לו אלפי אלפים דינרי זהב ואבנים טובות ומרגליות וכו' מה ענין מרגליות לכאן. אבל כשחר נכון מוצאו מסוגיא מפורש בבבא מציעא דף נ"ו דאין אונאה לקרקעות אומר ר' יהודא (שם ע"ב) דגם בספר תורה בהמה ומרגליות אין להן דין אונאה ומפרשים בש"ס שם דהטעם במרגליות דאדם רוצה לזווגן ע"ש היטב. והרי יודעין אנו כולנו לדוגמא דלא יקח שום אדם מרגלית אחד על חוט שלם ויתלה אותה כי אדרבה כל הרואה יצחק לו. אפ"ה כמה יקרה תהי' לו הגרגיר מרגלית האחת לצרפה ולזווגה להמחרוזה גדולה שנמצאת לו שתתייפה בזה שתשלים לכל המחרוזה המלאה מאלפי אלפים מרגלית. ולכן מדמה ר' יהודא גם ס"ת למרגלית דכל חידושי דאורייתא אם אפילו כשהן לעצמן מצורבא חד אין חשובים כ"כ אעפי"כ חזי לאצטרופי להשלים לפעמים כידוע ללומדי למד. וכאשר כותב הגאון הגדול ר' חיים וואלאזינער בספרו דברי חיים על פרקי אבות דלכן יקר כ"כ כל חידוש דאורייתא משום דד"ת עניים במקום זה ועשירים במק"א ולפעמים מחידוש א' בהלכות סוכה יכולין להתיר עגונות ע"ש בלשונו הזהב. ולכן מובן מאוד הטעם ההפרש שבין תורה למצות דבמצות אומרים רז"ל עצמם דאין המצוה נקראת אלא על מי שגומרה כדדרשו בספרי פ' עקב בפסוק כל המצוה והביא זה גם רש"י בחומש. ובסוטה י"ג ע"ב. וגם אמרו עוד בלשונם הזהב כ"פ המתחיל במצוה אומרים לו גמור. והיינו דהא בהא תליא דאין המצוה נקראת אלא ע"מ שגמרה ואלו בתורת ה' תמימה אומרים רז"ל עצמם לא עליך המלאכה לגמור. אלמא דהוא משום דכל מה שילמוד ויעלה בסייעתא דשמיא איזה הלכה אחת בדרך חידושיו תהא מצטרפת לזווגה למקומות אחרים גם שנראים רחוקים מאוד ונותנת שמחה גשמיות בלבו יותר ויותר מאת דגנם ותירושם רבו וכאשר כל מי שלומד אפילו במעט דעה אשר חננו השי"ת לדוגמא הספר הש"ך בחו"מ או הספר בית שמואל באה"ע וכדומה וכדומה הוא יעיד עדות נאמנה שלא ידמה ולא ישוה כל תענוגי חללי דעלמא נגד העריבות והמתיקות שטועמין בטעם כעיקר דאורייתא. ומספרין כל יודעי שמו של הגאון הקדוש הרב מאפטא זי"ע בעל הספר הק' אוהב ישראל ששאלוהו ע"ז שהי' בעל בשר לפי הנראה והשיב באמונתו שהוא מתענוג שלו שיש לו מגמרא ותוספת אשרי חלקו זצ"ל ולא לבד שמלימוד הלכות יוצאין ולומדין והולכין מחיל אל חיל להלכות אחרות המפוזרות בכמה מקומות. אלא גם משיחתן הקדושים בדרך עצה טובה ובדרך זהירות והתנהגות נוצצים נוגה כל היוצא מפי קדשם ללמוד הלכות קבעות ועמוקות שכ"ז גלוי וידוע לכל

ל) ולדוגמא באותו המאמר שהזכרנו כאן בסמוך המתחיל במצוה אומרים לו גמור שמקורו הוא מירושלמי ספ"ק דר"ה וספ"ב דמגילה שזה הלשון שבירושלמי הביאו התוספת פ"ב דחולין דף כ"ט סוף ע"א ד"ה ומירק. שהביאו שם בשם מדרש ועיין רש"י בחומש פ' עקב בשם מדרש תנחומא כהאי לישנא התחלת במצוה גמור אותה. אבל במגן אברהם או"ח סי' תקפ"א ס"ק ז' הביא הלשון השגור בפינו המתחיל במצוה אומרים לו גמור עכ"ל ע"ש. דנראה לפום ריהטא דהוי אך כמו הידור מצוה דלא יפסיק באמצע וילך לו דהוי שלא לכבוד אבל כשנעמיק קצת יש בזה תפוחי זהב במשכיות כסף. וכוונו בזה הלכה עמוקה לדיני ממינות. דהנה נבאר נא הלשון אומרים לו דאינו מובן כלל