שו"ת ברוך השם קסט

מחמת ד"א הא דבר קשה דהרי (בריש נדה ג' ע"א) מה תחלת טומאה ספק נגע ספק לא נגע טהור ומפרשי רבנן התם הטעם דגברא בחזקת טהרה קאי עיי"ש. הלכך צ"ל סברא זאת תמתק רק בסברת התוס' (דכתובות נ"ג ע"ב ד"ה תרווייהו) דאם נעשה מעשה איתרע החזקה. ועיין נוב"י (מהד"ת חאהע"ז סי' נ"ח. ועיין מל"מ פ' כ"ה מטומאת מת ה' י"ד. ועיין ספר אבני שוהם כלל וסי' ט"ו שהאריך בזה). ויובן דוקא סברת התולדות יצחק ודו"ק

ו אמנם ראיתי שיש מקום לסברא הא' ג"כ. והיינו לא דנימא כנ"ל דמחמת ד"א חלוק הוא לא רק על דרך זה היינו כי בשלמא בטומאה הרי האדם שהי' טהור עכשיו אתה רוצה לטמאותו. פי' לא רק השרץ טמא אלא גם האדם טימא לזה מהני חזקת טהרה דאדם. אבל באו"ה הרי ההיתר גם עתה מותר דטכ"ע לאו דאורייתא והיתר לא נהפך לאיסור א"כ עדיין רק האיסור אסור רק אנן אסורין לאכול התערובות מחמת טעם של האיסור אבל לא שנתהפך עצם ההיתר לאיסור כמו טהרות בשרץ שהם בחוש נעשו טמאין וד"ל. וכן באמת מבואר (בש"ש שמעתא ג' פ"ז) סברא זו. והיא מיוסדת על דברת התוס' (יבמות פ"ב ע"א). ועיין ג"כ בישועות יעקב (חיו"ד סוף סי' כ"ח. וסי' קכ"ז) ולזאת כוון נמי התולדות יצחק או כנ"ל דבסברת המעשה איתרע החזקה

ז אך השתא דאתינא להכי לדון בזה סברת העמד דבר על חזקתו הרי יש לן לכאורה איסורא טובא בדין הצוקער. דהא קיי"ל (בחולין נ"ג) ובכל הראשונים והפוסקים דהלכתא כשמואל דחוששין לספק דרוסה ולא אמרינן בספק דרוסה העמד הנדרס על חזקתו. והנה התוס' (פ' ד"א ד' ל' ע"ב. ובתוס' חולין מ"ג ע"ב) הוקשו באמת למה חיישינן לספק דרוסה. ולמה לא מוקמינן על חזקתה. ובדרוסה הרי ודאי יש חזקה טובה. דלבד החזקה מכח רובא דרוב בהמות כשרות הן. ועיין ר"ן פ"ק דחולין בשיטת רבינו שמשון ודו"ק) הלא יש לנדרס חזקת הגוף גמור. ועיין תוס' חולין נ"ג) דבשעה שנולד לא הי' אז נדרס כלל. ועיין (ביו"ד סוף סי' ע"ט) דארס הדורס להאם אינו מזיק להעובר ודו"ק. א"כ קשה מאוד למה לא אמרינן אוקמא על חזקתו. ותירצו התוס' שם משום דשכיח לאיסור. דדרוסה שכיח שידרוס הדורס הנדרס. יעוי"ש היטב. וא"כ כיון דבדרוסה לא אמרינן אוקמא על חזקתו משום דשכיח כ"ש הכא בהצוקער דלדעת התולדות יצחק לא שייך גם בלא"ה לאוקמי על חזקתו. כ"ש כעת די"ל סברת התוספת דכאן נמי שכיח שיטבילו הנכרים פתן ביערת הדבש

ח ונימא דזה הענין הוא הסברא והחומרא של (החתם סופר חלק או"ח סי' קל"ה) שכתב שם לאסור הצוקער משום דנודע שהנכרים טובלין פתם ביערת הדבש ונימא שהח"ס נמי איירי בספק ורק משום דשכיח אחז הענין לאוסרו רק מצד ספק לחוד. אבל האמת עד לעצמו דיש לברר בבירור כשמש אשר הח"ס לא אמר בספק רק באופן שהי' בזמן הח"ס בירור כמעט שהנכרים טובלים פתן כגון שאכילתן בכל יום בעת עשיית הצוקער לטבול הפת בהצוקער בלי שום מוחה. וחוק ניתן להם אז בימיו מן האדונים שיאכלו הנכרים וישבעו מן הצוקער כרצונם. אבל בימינו האלה אשר לא ניתן רשות שם בהזאוואדין שיאכלו והמה כמתגנבים חלקם בלא ראות. לטבול פת כל דהו בתוך הצוקער. וחששא בעלמא. בכה"ג ודאי דשרי ולא חיישינן להכי כלל

ט והט נא אזניך ושמע דהנה ידוע דאפילו בספק דרוסה דהחליטה ההלכה דחיישינן וכהתוס' משום דשכיח. הרי אפ"ה אין זה רק בודאי עאל אבל ספק עאל קיי"ל דכשר ואין חוששין. והסבירו הפוסקים כולם דרק היכא דאיתרע קצת החזקה כגון דעאל ארייא בינייהו או נמצאת צפורן בגבו של אחד מהן דהוחל מעשה המטריף. דרגלים לדבר שדרסן. אלא שאנו מסופקין אם דרסן דרוסה האוסרת (עכ"ל הרשב"א בחידושיו לחולין מ"ג) אבל ספק עאל הרי לא הוחל בה מעשה המטריף עדיין שפיר אוקמינן על חזקתו. ועיין היטב (שו"ת שואל ומשיב מהד"ק ח"א סי' כ"ב) שהסביר היטב הענין הזה ועיין (פמ"ג נ"ז) שהסביר לומר ספק ביאה פלוגתא דר"א ורבנן וקיי"ל כרבנן דספק ביאה טמא ורק משום דכיון דלא ראינו שהוחל בה מעשה המטריף שוב לא חיישינן. וא"כ הדברים ק"ו מה דרוסה דכל הפוסקים מודים דחיישינן לספק. אפ"ה בספק עאל. פי' שלא ידענו שהוחל בה מעשה המטריף לא חיישינן מכ"ש הכא בהצוקער אשר יש כמה וכמה הברות להתיר בלא"ה כאשר אבאר פשיטא דאפילו כשיש איזה סברא לחששא הוא רק היכא שידענו שנפל פת לתוכו אבל כל שלא ראינו שנפל פת לתוכו אינו כלום דהוה כמו ספק עאל בדרוסה ממש. וד"ל. ועוד דהרי אפילו נימא דשכיח שיטבלו הנכרים פתם מי דמי הך שכיחא דהא להך שכיחא דהתם. התם כשראינו הדורס שנכנס הרי שכיח שידרוס הנדרס באופן הדריסה הנאסרת כאשר הסביר הרשב"א לעיל. ולסברת התוס' וד"ל. אבל הכא נהי דשכיח מי נימא דשכיח שישאר שם פירורין. אנן לא אמרנו רק ששכיח שיטבלו שם הנכרים פתם. אבל לא אמרנו מעולם שיהי' שכיח שישאר שם פירורין ואדרבה בש"ס (פסחים יו"ד ע"ב) אמרו בש"ס דתינוק דרכו לפרר. הרי רק תינוק דרכו בכך אבל לא אדם גדול כהפועלים וזה ברור ואמת. וכיון שכן אפילו אם הי' נראה לן בעין שטבל חתיכת פת בתוך הצוקער ג"כ י"ל ודאי מדרך הלימוד שלא נחוש לפירור שמא נשאר שם דאוקמינן על חזקתו. ומכ"ש וק"ו בנ"ד דלא ראינו מעולם שטבל הרי לא ראינו שהוחל בו מעשה המטריף הרי דמי לספק עאל דלכ"ע אין שום מיחוש דהעמד על חזקתו

י וע"כ החתם סופר איירי בראינו דאיך יחלוק על דבר פשוט כזה דבלא ראינו שטבל לא יאמר שום אחד שניחוש לספק. ואך אחר העיון ראיתי איך שהגאון הח"ס נשמר בזה והסביר לנו דרק בכה"ג איירי דברור לן הי' שטובלין בלי ספק. דהלא ראשית נקט שם בלשונו ושמא ודאי טובלין הרי כתב לשון ודאי. ועוד דהרי מסיק שם לעיין במג"א (סי' תמ"ז ס"ק י"ג). והתם מדין פת שנפל לתוך היין וכו' והרי התם הרמ"א בעצמו וכל הפוסקים ע"כ רק בה"ג דודאי נפל הפת לתוך היין אז אם לא סיננו קודם פסח אסור בשתי' אבל אם יש ספק אם נפל פת מעולם פשוט וברור לכל הרואה בדיני הלכות פסח שבסי' תמ"ז דמעולם לא חיישינן בדיעבד שמא נפל ודו"ק. א"כ בררנו בעז"ה דבכה"ג שלא ראינו שטבלו אמרינן לא טבל וכשר. ועוד אפילו טבל הרי אנכי הרואה מעשה המאשינעס שחוטבין מכל פארמע סמוך לשפתה העליון ששם מגיסין כל הצוקער בערך על עוביו טפח בעומק הפארמע ומשליכין זה הצוקער על ווטארע סארט. וזה ידוע לכל שהצוקער גם בעת חומו הגדול ובעת שנשפך גם מן האפאראט גם טרם בואו להפארמע גם אז קרוש הוא ועב ואין לו שם צלול מעולם וכאשר הח"ס בעצמו שם כתב והעיד כך. וגם ידוע לי בבירור אשר הטבע של הצוקער אשר תיכף ומיד בכל רגע נקרש ונתעבה בכל רגע יותר אשר בערך רבע שעה נעשה כחומר עב צוקער הזה. וא"כ אם אפילו טבלו בעת ההגסה דבר מה הרי לא נפל הפירור למטה דהוא עב ואין זה דמי ליין. וא"כ ע"כ נשאר ק למעלה בשפת הפארמע ששם לבד למעלה מגיסין ולא מטה. א"כ הרי יצא ודאי הפירור בעת החטיבה שחוטבין כל הפארמעס בראשן טרם עלייתן להשאשניע. וד"ל. ולכן מכל הלין מילין יקירין וגם יש הפסד ממון ישראל אשר אנכי הראיתי בעז"ה ראי' מש"ס (פ"ק דנדה ד' ט' ע"ב) וז"ל הש"ס שם מאי שעת הדחק איכא דאמרי שני בצורת הוו. ואיכא דאמרי שם טהרות אפישא לעבידא. ופירש"י שם שני בצורת הוו ואיכא הפסד מרובה חששו עכ"ל רש"י ז"ל. הרי דקורא הש"ס להפסד ממון שעת הדחק. ובסי' (תנ"ג סעי' ד') כתב המחבר להדיא דבשעת הדחק מותר לקנות קמח מן